ארבע אמהות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארבע אמהות היא תנועת מחאה אשר הוקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים, על ידי ארבע נשים תושבות צפון ישראל ואמהות לחיילים ששירתו בלבנון, במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אשר במהלכה פלש צה"ל ללבנון, ושמטרתה הייתה שנויה במחלוקת בציבור הישראלי. כשנה לאחר פרוץ המלחמה, במאי 1983 כאשר מניין ההרוגים הגיע לכ-500, מכתב ששלחה למערכת "דבר" מורה מתל אביב, הביא להקמת תנועת "הורים נגד שתיקה" שפעלה למען נסיגה משטחי לבנון. תנועה שמטרתה הייתה דומה לתנועת "ארבע אמהות" שהוקמה שנים אחר כך, והייתה לה מקור השראה[1]. רוב פעילות הארגון היו אימהות לחיילים[2]. ב-20 במאי נערך כנס ראשון של התנועה בו השתתפו השחקנית חנה מרון והפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל[3]. יומיים אחר כך כשלושים הורים ערכו הפגנה ראשונה מול משדר ראש הממשלה בירושלים[4], וגם בחיפה[5]. שבוע אחר כך נערכה הפגנה נוספת בה השתתפו כבר כאלפיים איש[6]. ב-31 במאי 1983 נפגש שר הביטחון משה ארנס עם שש אמהות חברות התנועה, אך הוא הודיע להם חד משמעית שהוא נגד נסיגת צה"ל מלבנון[7]. התנועה המשיכה במאבקה ובמרץ 1985 כבר מנתה כ-20,000 חברים[8].

ביוני 1985 נסוג צה"ל מרוב השטחים שכבש בלבנון ונערך על שטח בדרום לבנון שהוכרז כרצועת הביטחון[9]. בשלב זה התפרקה תנועת "הורים נגד שתיקה", מאחר שסברה שהשיגה את מטרתה (השהייה ברצועת הביטחון הייתה אומרה להיות זמנית, עד להעברת השליטה באזור לצבא דרום לבנון)[10].

הקמת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים הבאות השהייה באזור הביטחון הביא לאבדות רבות לצה"ל, כשהשיא היה אסון המסוקים שאירע ב-4 בפברואר 1997 ובו נהרגו 73 חיילים ביניהם לוחמי חטיבת הנח"ל, לוחמי שריון (מחטיבה 7 וחטיבה 188), הנדסה (גדוד 601), חטיבת גולני, מודיעין שדה וצוות המסוק.

בעקבות האסון, החליטו ארבע נשים תושבות צפון הארץ ואמהות לחיילים ששירתו בלבנון, רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, לארגן פעילות מחאה אשר תקרא לנסיגה חד-צדדית ומיידית מלבנון. מטרת התנועה הייתה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה לסגת מלבנון, עם הסכם או בלעדיו, ובכך לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להכרה בשלמותה הטריטוריאלית של לבנון ובריבונותה, לעזיבת צה"ל את האזור ולהצבת כוח בינלאומי באזור[11].

לימים, הפכה בן דור ליושבת ראש התנועה ואליה הצטרפו אורנה שמעוני, שבנה סגן איל שמעוני נהרג במוצב ריחן שבלבנון בספטמבר 1997, ואנשים נוספים. אף על פי שהתנועה נקראה ארבע אמהות והייתה בעלת בסיס פמיניסטי היא הצליחה לגייס לשורותיה גם גברים, כולל חיילים לשעבר אשר שרתו בלבנון. בתקופת פעילותה, כאשר עמדה במרכז השיח הציבורי מנתה התנועה כחמש מאות פעילים[12].

פעילות התנועה והדיון הציבורי סביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת פעילותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעד הראשון של מקימות התנועה היה קיום הפגנה קטנה בצומת מחניים. הן מחו כנגד העובדה שממשלת ישראל שהביעה את נכונותה לסגת מלבנון ב-1985 לא עשתה דבר לדבריהם במהלך 12 השנים שחלפו כדי לקדם זאת. המפגינות, שהוו את הבסיס לתנועת ארבע-אמהות, זכו במהירות לתשומת לב תקשורתית ורבים הצטרפו אליהן. תוך מספר חודשים אלפי אנשים חתמו על עצומת הזדהות עם התנועה[דרוש מקור] וב-5 ביולי 1997 נערך כנס הקמה של התנועה בו השתתפו כמה עשרות נשים וגברים. בעקבות זאת, התווספו מוקדי פעילות בארץ בתדירות גבוהה.

מסר התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". רוב תנועות המחאה עד אז התעסקו בשטחים והקונפליקטים בישראל סבבו סביב השאלה האם יש ליישב שטחים אלו והאם שווה להילחם עליהם. ארבע אמהות לא התייחסו לזווית הזו והגדרת המטרה של נסיגה חד-צדדית מלבנון נבעה מבחינתן אך ורק מתוך החששות לחייהם של הלוחמים. קהל היעד הראשוני היה האמהות לחיילים משום שלדעת התנועה להן היה קשר ישיר לבעיה. הדאגה הפרטית לחיילים הייתה המנוע של פעילים רבים. לאחר מכן, בהדרגה, בהסתכלות אחורה לאורך שנים בניסיון להבין את דפוסי ההתנהגות של צה"ל בלבנון, והטענה כי הימצאות צה"ל היא המבטיחה את "שלום הגליל", התחזק הרושם כי ההימצאות בלבנון היא המביאה את הפיגועים נגד חיילי צה"ל מלבנון וכל התפתחות אלימה אחרת, כמו ירי מעבר לרצועת הביטחון על ידי כוחות צה"ל והפגזה שכנגד אל יישובי הצפון היא רק תוצאת הימצאות חיילי צה"ל בדרום לבנון. מכאן הייתה הדרך קצרה למסקנה כי התנגדות החזבאללה מבטאת בעצם התנגדות העם הלבנוני (בעיקר השיעי) נגד הכיבוש של דרום לבנון שחצה את העם השיעי לשניים. אלו בדרום ואלה מצפון לרצועת הביטחון. ביטוי להשקפה הזאת חובר והועבר לתקשורת על ידי דן שטיינברג בשם "האמת על שקר לבנון"[13].

לאחר חטיפת החיילים מהר דב, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הזהיר דן שטיינברג בראיון בוואלה[14] כי הנסיגה לא הושלמה בדרך בה הציעה תנועת 4 אימהות באופן אישי לאהוד ברק, לפני היבחרו להיות ראש ממשלה, והדבר הביא לחטיפה ויביא בהמשך לאלימות גוברת בגבול (ואמנם הגיעה מלחמת לבנון השנייה). מדובר באי הסכמת מערכת הביטחון לייצר מצב של שקט באזור ובמקרה הזה בחילופי שבויים, בכללם כאלה שנחטפו מלבנון ב-1985.

דרכי פעולתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ארבע אמהות פיתחה אסטרטגיה על מנת להשיג את מטרתה האולטימטיבית ומערך הפעולה שלה כלל פעילות במישור הממסדי, המדיני מצד אחד ובמישור הציבורי מצד שני. התנועה חשה שעליה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר להשגת המטרה ומשום כך הפעילות הציבורית פנתה לקהל הרחב והתאפיינה בעיקר בחיבור רחב וחזק עם התקשורת על כל זרועותיה. יחסי הציבור של התנועה הפכו למערכת ענפה. פעילות התנועה כללה תהלוכות והפגנות ברחבי הארץ, החתמה על עצומות, השתתפות בכנסים ובתוכניות טלוויזיה פוליטיות ואף משמרות מחאה מול משרדיהם של ראשי המדינה ומקבלי ההחלטות השונים. התנועה גם קיבלה כיסוי תקשורתי נרחב בחו"ל וכתבות עליה התפרסמו בכלי תקשורת רבים בעולם. נוסף על כך, התנועה קיבלה מכתבי תמיכה מארגוני נשים וארגוני שלום רבים. מישור הפעולה הממסדי, לעומת זאת, היה שקט יותר והתאפיין בניסיון לגייס תמיכה ביעדיהן על ידי לחץ מתמשך על השרים וחברי הכנסת בדרך של שיחות והידברות.

כמו כן, התנועה בחרה לשתף פעולה עם תנועות נוספות, כמו "התנועה ליציאה מלבנון" של יוסי ביילין ותנועת "נשים דתיות למען קדושת החיים" שדגלו באופן בסיסי באותם יעדים, על-מנת להגדיל את בסיס התמיכה שלה. עם זאת, תנועת ארבע אמהות התאפיינה בכך שהיא לא הייתה קשורה לאף אחת מן המפלגות הפוליטיות בארץ ולא רצתה להשתייך למחנה פוליטי זה או אחר.[דרוש מקור]

בד בבד עם יסוד התנועה, הקימה הפעילה יונה רוכלין, אתר אינטרנט באנגלית[15][16], הראשון מסוגו שעסק בדרום לבנון. באתר הוצגה כרונולוגיית המאבק הציבורי לנסיגת צה"ל ממנו והיו בו שפע מאמרים אקדמיים וכתבות מעיתונים שונים בעולם[17]. האתר עצמו משך תשומת לב של תקשורת מהעולם, כולל עיתונים מלבנון שערכו ראיונות באמצעות האי-מייל עם פעילי התנועה[18][19]. בין היתר, בדפי האורח של האתר צרפו אזרחים לבנונים רבים את תקוותם לשלום[20]. מנגד, קיבלה בעלת האתר גם דואר אלקטרוני של לוחמה פסיכולוגית מארגון החזבאללה[21]. אתר האינטרנט לא מתופעל ולא מתוחזק מאז נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000.

הדיון הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה פעלה להעלות את נושא הנסיגה החד-צדדית לסדר היום הלאומי, לעורר את דעת הקהל ולהפעיל לחץ מסיבי על מקבלי ההחלטות. הדיון הציבורי סביב התנועה הפך לגדול וראשי התנועה הפכו לחברות קבועות בשיח הפוליטי ולמובילות המאבק למען הנסיגה מלבנון. כל עוד לא הושגו יעדיה, המשיכה התנועה בפעילותה בשני המישורים והוסיפה לעורר מודעות ומחאה אזרחית. התנועה החלה את דרכה ללא כוח פוליטי, ללא תקצוב וללא יחס רציני מצד מקבלי ההחלטות. אולם עם הזמן, הלך והתעצם כוחה בזכות הסיקור התקשורתי הרחב שקיבלה. תנועת ארבע אמהות הייתה תנועה פריפריאלית אשר הפכה לסמל המאבק ובהמשך לאחד מסמלי הנסיגה.

התנועה עוררה פולמוס חברתי וחלקים נרחבים מהציבור לא הסכימו עם האג'נדה שהציגה. בתחילת הדרך התנועה ספגה המון ביקורת וזלזול משום שראשיה היו נשים. נשות התנועה נתפסו כבעלות חוסר התמצאות בענייני הביטחון והמהלך אותו הובילה התנועה נתפס כמהלך אנוכי ותבוסתני שלא תאם את ערכי החברה הישראלית ששמה את מערך הלחימה ואת צה"ל כערך עליון. הפנייה לרגש הנשי, האימהי לא תמיד תפס ופוליטיקאיות ואף אמהות שכולות ראו בפעילות של ארבע אמהות כסכנה לחברה הישראלית. נוסף לכך, התפתח חשש לדמורליזציה של החיילים ששהו בלבנון בפרט ובשטחי הלחימה של ישראל בכלל. התבטאויות שונות נגד התנועה הושמעו על ידי המתנגדים אשר בהם תא"ל במילואים רפי נוי שטען שפעילות התנועה מסכנת את ביטחון חיילי צה"ל ועל ידי מפקד חטיבת גולני אלוף-משנה שמואל זכאי, שכינה את הארגון "ארבע סמרטוטות".

תנועת קו אדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1999, פרשה קבוצת פעילים תושבי המרכז כתוצאה ממחלוקת קשה שהתגלעה בין אלה שדרשו פעילות יותר מיליטנטית, לבין המייסדות שביקשו לשמור על קו שמרני במאבק הציבורי[22][23].

בניגוד לתנועת ארבע אמהות, קו אדום – שפעיליה, נשים כגברים, הגיעו מכל גוני הקשת הפוליטית – הדגישה את הפן האזרחי של המאבק. התנועה הפעילה את האינטרנט ככלי הסברתי אף על פי שהיה אז בחיתוליו. אולם הקבוצה התאפיינה בעיקר בשל שורה של פעולות רחוב, אשר כללו הפגנות שבועיות קבועות מול משרד הביטחון בתל אביב ואפילו מחאות יוצאת דופן בבסיס קליטה ומיון שם נפגשו עם הורים שליוו את בניהם לגיוס[24]. כמו כן כן התקיימו הפגנות מול ביתו של אורי לוברני, שנתפס בעיניהם כאחד האחראים לקבעון המחשבתי של השהייה ברצועת הביטחון[25].

המפגינים מול משרד הביטחון התעמתו עם שוטרים וכמה מהם נלקחו למעצר ושוחררו בערבות[26]. זכורה בעיקר הפגנה בה הובאו למקום כמה כבשים כדי לסמל את שתיקתם של הפוליטיקאים והקצינים הבכירים נוכח התקבלותה של המדיניות כלפי המשך הנוכחות בדרום לבנון[27]. הקבוצה גם יצרה קשר עם תושבים לבנונים באמצעות ראיונות שהעניקו חבריה לעיתון בשפה האנגלית ה"דיילי סטאר".

ההסלמה בפעילות זכתה לחשיפה תקשורתית רבה ועמדה בניגוד גמור לפעילותן של ארבע אמהות שהסתפקו במחוות פסיביות ונטו לעשות שימוש סמלי בחגי ישראל כדי לבטא את מחאתן. שיאה של המחאה התרחש ב-28 בפברואר 1999, ביום בו נהרג תת-אלוף ארז גרשטיין והמפגינים חסמו את רחוב קפלן שמול הקריה. למחרת היום הוזמנה נציגת התנועה לתוכנית הטלוויזיה פופוליטיקה והעיתונאי טומי לפיד הטיח בפניה שהיא גרועה יותר מהחזבאללה[28]. בפאנל שלאחר מכן, הופיע אהוד ברק והכריז לראשונה שאם יבחר לראשות הממשלה, יוציא בתוך שנה את צה"ל מלבנון. התנועה המשיכה בפעילותה עד מימוש הבטחתו ונסיגת צה"ל במאי 2000.

ביוני 1999, הצטרפו לתנועה גם חיילים משוחררים יוצאי היחידה לסילוק פצצות, חבריו של נועם ברנע, לוחם היחידה שנהרג בלבנון. על יוזמה זו כתב העיתונאי עופר שלח: "המקבילה הקרובה ביותר שאפשר להגיע אליה להפגנות חיילי המילואים בשנות ה-80. אחרי כל כך הרבה שנים, התביעה לצאת היא כבר לא עניין של אמהות, פוליטיקאים ועיתונאים".[דרוש מקור]

עם זאת, מאחר שהאמהות השתרשו בתודעה הציבורית, חלק ניכר מפעילות קו אדום יוחסה להן בטעות על ידי כלי התקשורת.

הנסיגה מלבנון וסיום פעילות ארבע אמהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במאי 2000, כשלוש שנים לאחר הקמת התנועה, יצא צה"ל מלבנון בהוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק. ברגע שארגון ארבע אמהות הבין שיש תיאום מטרות בינו לבין ראש הממשלה הפעילות הציבורית הצטמצמה ועם הנסיגה, התפרקה תנועת ארבע אמהות משום שחשה שהשיגה את יעדיה וכארגון חברתי הגיעה למיצוי.

עם זאת, מאז תנועות המחאה בישראל שואבות השראה מפעילותה של ארבע אמהות ואף יוצאי התנועה עצמם הקימו את תנועות "מבט לאופק" להידברות עם המתנחלים, "היום השביעי" ו"האם החמישית". תנועה נוספת ששאבה מהן השראה וקמה בשנת 2020 היא "קול האמהות" - נשים שמתגוררות בעוטף עזה ומאסו באורח החיים הקשה שלתוכו ילדיהן נולדים[29].
בשנת 2020 הפיקו רפאל לוין עם דפנה קידר לוין סרט תיעודי בשם ארבע אמהות[30].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חקון, י. (2002). הנסיגה החד צדדית מלבנון: סיומן של 15 שנות התערבות. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה למדעי המדינה: אוניברסיטת בר-אילן
  • קנטור, ש., ארבע אמהות: אזובי הקיר נלחמים בלהבות, נגה: כתב עת פמיניסטי 33, 1998
  • בנסקי ט., תנועות נשים לשלום בישראל, מאפיינים וסוגיות נרחבות, מפנה 46-47, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שושנה שמואלי, הורים נגד שתיקה, דבר, 3 במאי 1983
  2. ^ האימהות עדיין נגד שתיקה, כותרת ראשית, 22 באוגוסט 1984
  3. ^ דורית לנדס, "זעקה זו חייבת לתת לממשלה מוטיבציה להחזיר את בנינו ארצה", מעריב, 20 במאי 1983
  4. ^ כשלושים הורים חברי תנועת "הורים נגד שתיקה" הפגינו אתמול מול משדר ראש הממשלה בירושלים, מעריב, 23 במאי 1983
  5. ^ יהודה גורן, "הורים נגד שתיקה" הפגינו אחמול בחיפה, מעריב, 24 במאי 1983
  6. ^ אילן בכר ויהודה גורן, "זו לא מלחמה שלנו - לא בשוף נגן על שלום הגליל", מעריב, 31 במאי 1983
    טובה צימוקי, "אמרו לנו שהארץ תשקוט 40 שנה", דבר, 31 במאי 1983
  7. ^ לאחר פגישה עם ארנס - "הורים נגד שתיקה" ירחיבו את פעולתם, "הורים נגד שתיקה' ירחיבו את פעולתם, דבר, 1 ביוני 1983
  8. ^ לאה ענבל, קולה של אמא, כותרת ראשית, 20 במרץ 1985
  9. ^ דורון רוזנבלום, איזה נגמר. איפה נגמר, כותרת ראשית, 12 ביוני 1985
  10. ^ שושנה שמואלי - סוף המשחק, מעריב, 1 באוקטובר 1986
  11. ^ אסתי אהרונוביץ,', האם הראשונה, באתר הארץ, 26 ביולי 2006
  12. ^ ארי שביטהפעם זה אחרת, הפעם אין ברירה, באתר הארץ, 26 ביולי 2006
  13. ^ דני שטיינברג, IA logo.png האמת על שקר לבנון, בארכיון האינטרנט
  14. ^ תולי שרגאי‏, פעיל לשעבר בארבע אימהות תובע: "להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא לבנון", באתר וואלה!‏, 6 במאי 2001
  15. ^ IA logo.png אתר האינטרנט של הארגון בתאריך 3 במרץ 2000, בארכיון האינטרנט
  16. ^ דפנה לוי-ינוביץ, החיזבאללה שלח דואל, הארץ, קפטן אינטרנט, 27 ביולי 1999
  17. ^ MICHEL ARSENEAULT, www.angelfire.com/il/FourMothers/, Le monde, 4 בפברואר 1998
  18. ^ Susannah Tarbush, The Four Mothers Movement plunges into the battle for peace via ... the Internet, Al Hayat, 16 באוגוסט 1998
  19. ^ Nicolas Blanford, Israli civilians seek to build bridges, The Daily Star, Beirut, 21 בינואר 1998
  20. ^ איתמר אייכנר, "אם תצאו חד-צדדית מלבנון, אין סיבה שנמשיך להילחם", ידיעות אחרונות, 25 באוגוסט 1998
  21. ^ עמיר רפפורט, חיזבאללה און-ליין, ידיעות אחרונות, 16 בדצמבר 1998
  22. ^ מיטל פריד, ארגון חדש ליציאה מלבנון - 'הקו האדום': לא נהסס לנקוט באלימות., הארץ, 1 במרץ 1999
  23. ^ גאיה קורן, מומחה לטרור - בראש תנועה ליציאה מלבנון, ידיעות אחרונות, 2 במרץ 1999
  24. ^ הילה אלראי דה-בר, גיוס פוליטי - תומכי הנסיגה הפגינו בבקו"ם., ידיעות אחרונות, 22 במרץ 1999.
  25. ^ ניקול קראו, פעיל למען הנסיגה מלבנון נעצר בחשד שהטריד את לוברני, הארץ, 30 ביוני 1999
  26. ^ איתי אשר, מחאה אדומה, ידיעות אחרונות, 8 במרץ 1999
  27. ^ הילה אלראי דה-בר, שבוע אחרי שאיבד את בנו בלבנון, הפגין האב השכול בעד נסיגה חד-צדדית, ידיעות אחרונות, 26 באפריל 1999
  28. ^ פופוליטיקה, 1.3.1999, הטלוויזיה הישראלית
  29. ^ סיגל בן דוד, קול האמהות: "רוצות שקט ושפיות, גם לילדים שלנו מגיעה איכות חיים", מעריב, ‏פברואר 2020
  30. ^ נתנאל שלומוביץ, הסיפור שלהן יותר מעניין מכל הגנרלים שנאבקו בהן, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2020