ארי שביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארי שביט
לידה 26 בנובמבר 1957 (בן 66)
רחובות, ישראל
שם לידה ארי שביט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
עיסוק עיתונאי, בעל טור
מעסיק הארץ, הניו יורקר עריכת הנתון בוויקינתונים
תחקירים בולטים כותב הספר הזוכה בפרס אניספילד-וולף (2013), My Promised Land,
סוג כתב - בעל טור במקור ראשון
תחום סיקור פרשן מדיני
פרסים והוקרה
קישורים חיצוניים
טוויטר arishavit
www.arishavit.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארי נמרוד שביט (נולד ב-26 בנובמבר 1957) הוא עיתונאי ישראלי, פובליציסט ופרשן מדיני, בעל טור בעיתון "מקור ראשון". היה פעיל פוליטי ושימש כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח. שביט פרסם שני ספרים, על אחד מהם - ספרו "My Promised Land"' - זכה בפרס אניספילד-וולף לשנת 2013. זכה בפרס יאן מיכלסקי לשנת 2015.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארי שביט (מימין) בחגיגות 4 ביולי 2015 בבית שגריר ארצות הברית

שביט נולד ברחובות, בנם של ד"ר נחמיה שביט, מדען במכון ויצמן, ורחל שביט-בנטואיץ, אמנית. אמו היא בת למשפחה שבניה היו בעלי תפקידים נכבדים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי: אביה, יוסף בנטוויץ', היה מנהל בית הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך בארץ (חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1962); אחיו (דודה של אמו), נורמן בנטוויץ', היה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט; וסבה של אמו, הלל יפה, היה מחלוצי הרופאים ביישוב ופעיל ציוני.

תחילת דרכו - עד סוף שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביט שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים ולחם במבצע ליטני[1]. במהלך שירותו, במרץ 1978, ניסח מכתב לרמטכ"ל רפאל איתן ובו כתב על מקרים של התנהגות בלתי הולמת של חיילים במהלך המבצע, לרבות רצח שבויים וביזה, ודרש הקמת ועדת חקירה. בעקבות מכתבו, נפתחה חקירה פנימית בצה"ל.[2] שנה לאחר מכן קיימה העיתונאית עדנה פאר ריאיון עם שביט בנושא הפרשה, שנשא את השם "קשר השתיקה". ברשות השידור הוחלט שלא לשדרו בקול ישראל, אך הוא פורסם לאחר מכן ב"מעריב" וסוקר גם בעיתון "דבר".

ב-1981 הצטרף שביט לתנועת "שלום עכשיו", כשלוש שנים לאחר הקמתה. הוא היה שותף לכתיבת מצע התנועה, ואף כתב בה את המסמך הפוליטי הראשון שלו - חוברת מטעם התנועה בשם "כל מה שלא רצית לדעת על ההתנחלויות בגדה המערבית", שבה טען כי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון יסכן את עתיד הציונות.

בשנים אלה למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ובה הצטרף לצוות הכותבים בעיתון הסטודנטים "פי האתון".

ב-1984 הצטרף למערכת של השבועון "כותרת ראשית", תחילה כעורך ספרותי. במהלך ימיו ב"כותרת ראשית" פרסם מספר ראיונות עומק עם אישים ישראלים כגון דן מירון ונתיבה בן יהודה. בפברואר 1988 פרסם על גבי העיתון מסה רעיונית ראשונה: "יום לאחר הנסיגה", שבה גרס כי אף על פי שאין סיכוי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בדרכי שלום, על ישראל לצאת מיהודה, שומרון ורצועת עזה כדי להבטיח את זהותה היהודית ואת ביטחונה.[3] הוא כתב בעיתון עד סגירתו ב-1988.

בסוף שנות השמונים כתב גם לראשונה מאמרים לעיתון "פוליטיקה", שבו פרסם עד ראשית שנות התשעים.

שנות התשעים עד שנות ה-2000: עיתונאי בולט ב"הארץ"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 פרסם לראשונה בעיתון "הארץ", תחילה כפרילנסר. כתבתו הראשונה לעיתון הייתה ראיון עומק עם הסופר עמוס עוז. במרץ 1991 פרסם במוסף "הארץ" כתבה על חוויותיו כחייל מילואים ששימש סוהר במתקן הכליאה "אנצאר 2" בחוף עזה. גרסה באנגלית של הכתבה פורסמה בקיץ 1991 ב-"The New York Review of Books". ב-1995 נהיה לחבר מערכת ובעל טור קבוע ב"הארץ".

עד לראשית שנות התשעים נחשב לאחד הדוברים המרכזיים[4] של השמאל הישראלי, וכן כיהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח.

באמצע שנות התשעים החלה תזוזה מסוימת לכיוון מרכז בעמדותיו, כשהחל לפקפק בתהליך אוסלו ב-1996, לאחר פיגועי טרור פלסטיני שחשפו, לדעתו, את הצביעות הפלסטינית בניהול התהליך. בשנים הבאות המשיך להעלות סימני שאלה באשר לדרך המרכזית של השמאל הישראלי.

בשנת 2001 נמנה עם מנסחי אמנת כנרת השואפת ליצור מכנה משותף לזרמים והמחנות השונים בציבור היהודי (ימין-שמאל, דתיים-חילוניים וכו') וחתם עליה ביחד עם שורה של אנשי ציבור מהימין והשמאל.

בראיונות שקיים עם פוליטיקאים בכירים מן הימין ומן השמאל הוא אינו מרבה להקשות בשאלות ומאפשר למרואיין לחשוף את "האמת הפנימית" שלו. מן הידועים שבראיונותיו הוא זה שערך עם בנימין נתניהו לאחר תבוסתו בבחירות 2006[5].

בשנת 2006 מסר עדות אופי בשלב הטיעונים לעונש במשפטו של עמרי שרון, ובהזדמנות זו חשף לראשונה את חברותם, שנוצרה במהלך עבודתו העיתונאית[6].

כתב מאמרים עבור כתב העת האמריקאי "הניו יורקר". בשנת 2005 ערך את ספרו הראשון, "חלוקת הארץ: ישראלים חושבים על ההתנתקות", שבו כלל את דעותיהם של 33 מרואיינים בנושא, וניסח הצעה משלו.

2010 ועד היום: My Promised Land והמשך פעילות עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2013 יצא לאור בארצות הברית ספרו "My Promised Land", שזכה לשבחים[7] ואף זיכה אותו בפרס אניספילד-וולף בשנת 2014 ובמועמדות לפרס יאן מיכלסקי לשנת 2015[8]

שביט הנחה את תוכנית הראיונות "בארבע עיניים", ששודרה בערוץ הכנסת ואת תוכנית הראיונות "אבא", ששודרה בערוץ 2. הוא היה חבר בפאנלים העוסקים בפוליטיקה הישראלית, ובהם "יומן" של ערוץ 1 וב"מועצת החכמים" בערוץ 10. בשנת 2016 עבר לשמש פרשן בתוכנית "שישי" עם אילה חסון בערוץ 10[9].

באוקטובר 2016 פרסמה העיתונאית האמריקאית דניאל ברין שעיתונאי ישראלי בכיר תקף אותה מינית שלוש שנים קודם לכן, בעת שבאה לראיין אותו בלובי של בית המלון שבו התאכסן[10]. העיתונאי יואב יצחק חשף שמדובר בארי שביט[11]. בתגובה פרסם שביט התנצלות בפני העיתונאית וטען שמעשיו היו ניסיון חיזור ולא כוונה להטריד מינית[12], אך ברין דחתה את התנצלותו, והגדירה את טענתו בדבר חיזור כאבסורדית[13]. בעקבות זאת לא הופיע שביט בפאנל של התוכנית "שישי"[14], וארגון "הלל" העולמי השעה את סבב ההרצאות שתוכנן לשביט[15]. ימים מספר לאחר הפרסום הראשון, פורסמה בעיתון "הפורוורד" האמריקאי-יהודי עדות נוספת להטרדה מינית של עובדת השדולה היהודית "ג'יי סטריט". בהמשך לפרסום זה, פרסם שביט שהוא לקה בעיוורון ומתבייש במעשיו והתפטר מעבודתו בעיתון "הארץ" ובערוץ 10[16]. בדצמבר 2017 העידו שתי נשים נוספות על התנהגות לא הולמת מצידו. בעקבות העדויות, בוטלה השתתפותו של שביט באירוע לקידום ספרו בניו יורק.

בספטמבר 2019 חידש את פעילותו העיתונאית. ב-27 בספטמבר 2019 החל לפרסם טור שבועי בעיתון המודפס ובאתר האינטרנט של "מקור ראשון"[17], ובהמשך אותה שנה הצטרף לצוות הפרשנים של ערוץ 13, וכן החל לפרסם מאמרי דעה ב"ידיעות אחרונות".

באביב 2021 יצא לאור ספרו השלישי, "בית שלישי – מעם לשבטים לעם". הספר מתאר את חשיבותה של ממלכתיות בן-גוריון, ואת התפרקותה של ישראל לשבטים באופן המפורר את החברה ומחלישה את המדינה. הספר גם מציע מתווה לגיבוש ממלכתיות חדשה בהתאם לצרכי המדינה דהיום.

בשלהי מרץ 2023 יצא לאור ספרו הרביעי, "להציל את ישראל". הספר, בן 128 העמודים, יוצא נגד "שלטון הקנאים" ה"אנטי-ציוני", וקורא לכונן ברית ציונית וממשלת אחדות רחבה שבמרכזה יעמדו כל המפלגות הציוניות הגדולות.

פובליציסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוגוסט 2006, לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה פרסם שביט מאמר שהופיע באופן בולט בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", ובו קרא לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר אם יקבל את החלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה "ללא מהלך קרקעי". לפי מקורות שונים מאמר זה שכנע את אולמרט לאשר את המהלך הקרקעי השנוי במחלוקת בסיום המלחמה[18].

בתקופת מערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם שביט מאמר ביקורת על שרת החוץ ויו"ר מפלגת קדימה ציפי לבני[19]. במאמר מנה פגמים באישיותה של לבני, כגון קוצר רוח, קושי בקבלת החלטות וחוסר באינטליגנציה רגשית. את המאמר ביסס לדבריו על עדויות מאנשים בולטים בציבוריות הישראלית המכירים היטב את לבני, אך נמנע מלנקוב בשמותיהם. המאמר עורר סערה בשיח הציבורי והתקשורתי, שגלשה אף לדיון בשביט עצמו[20][21].

ב-11 ביוני 2009, לאחר נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקהיר, ולפני נאומו של בנימין נתניהו במרכז בגין-סאדאת, פרסם שביט מאמר ובו "נוסחת שבע המילים". במאמר הציע לנתניהו להכליל את שיטתו המדינית כולה במשפט "מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית": משפט הכולל את ההסתייגות ממדינה פלסטינית מלאה וכן את הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. משפט זה נועד להחליף את המשפט השנוי במחלוקת "שתי מדינות לשני עמים". בנאומו אכן השתמש נתניהו במשפט דומה.

באוגוסט 2012 כתב מאמר שכותרתו "חשבון הנפש שלי" שבו "היכה על חטא" על אמונתו בעבר, כי יש להחזיר את מלוא שטחי רמת הגולן לסוריה ובמיוחד על פעילות השכנוע מול הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, בה עסק כדי להביא ליישום עמדתו, שבדיעבד התבררה כמוטעית, ושאם הייתה מיושמת: "גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל-קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה... השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."

מאמרו עורר הדים בציבור ובאמצעי תקשורת, ובריאיונות שהעניק לאחר מכן הבהיר, כי הוא עדיין משתייך לשמאל בדעותיו, מתנגד להתנחלויות ובעד מסירת שטחים לצורך הקמת מדינה פלסטינית במסגרת משא ומתן ישיר, אך הוא למד לקח חשוב, כי "חובה לנסות להשיג שלום מציאותי... מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות, חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים"[22].

בקיץ 2012 פרסם שביט ב"הארץ" סדרת ראיונות עם אישים ישראלים בסוגיית תקיפת מתקני הגרעין באיראן.

ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסם מאמר המצדיק את לחימתה של ישראל, בין השאר בנימוק "מול מי אנחנו נלחמים? מול ארגון פאשיסטי, המטיל אימה על תושבי עזה, מדכא נשים, נוצרים והומואים ובז לערכים של דמוקרטיה, חירות וקידמה."[23]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביט הוא בן זוגה של הבמאית תמנע רוזנהיימר ולהם שני בנים. בעבר היה נשוי לד"ר ליהי גת, ולהם בת.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארי שביט, "הכל היה פנוי ושלנו", כותרת ראשית, ‏ 13 במאי 1986.
  2. ^ אתר למנויים בלבד ארי שביט, שבירת השתיקות, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015.
  3. ^ ארי שביט, יום לאחר הנסיגה, באתר "ארי שביט", מתוך כותרת ראשית, 24 בפברואר 1988
  4. ^ שביט, ארי, באתר העין השביעית
  5. ^ ארי שביט, יש כאב, אני לא מתבוסס בו, באתר הארץ, 31 במאי 2006
  6. ^ ורד לוביץ', "העם התאהב בראש הממשלה בזכות עמרי", באתר ynet, 24 בינואר 2006
  7. ^ מיה סלע, הצלחה גדולה בארה"ב לספרו החדש של ארי שביט, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2013
  8. ^ Edition 2015, Fondation Jan Michalski
  9. ^ נועה פרייס‏, מקבל ההחלטות אמר את דברו: ארי שביט מצטרף ל"שישי" עם אילה חסון, באתר וואלה!‏, 17 באוגוסט 2016
  10. ^ כתבת אמריקנית טוענת: הותקפתי מינית על ידי עיתונאי ישראלי, "חדשות 2", 27 באוקטובר 2016
    Danielle Berrin, My sexual assault, and yours: Every woman’s story, JewishJournal, October 19, 2016
  11. ^ ארי שביט הוא החשוד בהטרדה מינית של עיתונאית אמריקנית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 באוקטובר 2016.
  12. ^ נועה פרייס‏, ארי שביט: "ראיתי במהלך יסודות של חיזור", באתר וואלה!‏, 27 באוקטובר 2016
  13. ^ העיתונאית משיבה לארי שביט: "הוא לא התנצל על התקיפה המינית. הוא הפעיל כוח פיזי ורמז שהיה רוצה להכניס אותי להריון", באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
    Danielle Berrin, My response to Ari Shavit’s ‘apology’, JewishJournal, October 28, 2016
  14. ^ רן בוקר, ארי שביט לא הופיע הערב בערוץ 10, באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
  15. ^ אורן פרסיקו, "מחוייבים לתמוך בניצולים", באתר העין השביעית, 28 באוקטובר 2016.
  16. ^ "הארץ", ארי שביט מתפטר מ"הארץ"; עדות נוספת התפרסמה בארה"ב, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2016.
  17. ^ טוריו של ארי שביט, באתר מקור ראשון
  18. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007
  19. ^ ארי שביט, הערת אזהרה, באתר הארץ, 4 בפברואר 2009
  20. ^ עיתונות או תועמלנות?, באתר העין השביעית, 5 בפברואר 2009
  21. ^ בן-דרור ימיני, שפל עיתונאי, באתר nrg‏, 5 בפברואר 2009
  22. ^ ארי שביט, חשבון הנפש שלי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2012
  23. ^ אתר למנויים בלבד ארי שביט, אנחנו צודקים, באתר הארץ, 24 ביולי 2014
  24. ^ ארי שביט, פרק קריאה מהספר בית שלישי, באתר הארץ, 10 ביוני 2021
  25. ^ אתר למנויים בלבד דן מירון, ארי שביט בארץ להד"ם, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
  26. ^ אתר למנויים בלבד איתי מאירסון, "בית שלישי": ארי שביט דורש ממלכתיות מחבקת ומכילה, אבל אין דבר כזה, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2021
  27. ^ אתר למנויים בלבד נועם שיזף, ארי שביט לא מציע תוכנית אמיתית לפתרון המשבר הפוליטי, באתר הארץ, 19 באפריל 2023