ארנה לורשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנה לורשי
Lorsy Ernő
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 28 בנובמבר 1889
מזסילאש, הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 באוגוסט 1960 (בגיל 70)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Stephani Elza עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנה לורשי (בהונגרית: Lorsy Ernő באזורים מחוץ להונגריה נקרא גם בשמות ארנסט לורשי. שמו המלא היה ארנו מוריץ לורשי, לפעמים בטעות נקרא ינה לורשי,[1] אמיל לורשי)[2][3][4] (מזסילאש, הונגריה (קודם נקראה סילשבלהאש), 28 בנובמבר 1889 - ניו יורק, ריברסייד דרייב, 13 באוגוסט 1960)[5] היה עיתונאי הונגרי-יהודי, מתרגם ספרות, היסטוריון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה עבד בפסטר לויד ואחר כך היה יועץ משרד החוץ בתקופת ממשלת מיהאי קארואי. תחת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית היה מזכיר מדיני (סגן שר) של קומיסר העם לחינוך ציבורי. הוא היגר מהונגריה לאחר נפילת הרפובליקה הסובייטית, עבד בתחום העיתונאות בגלות וערך את זיכרונותיו של מיהאי קארואי. שב להונגריה בשנות השלושים של המאה העשרים, אך נאלץ שוב להגר, הפעם לצרפת, בשנת 1938 בגלל שינויים בפוליטיקה הפנימית בהונגריה, עליית הימין הקיצוני הפרו נאצי ופרסום החוק היהודי הראשון. הוא נמלט גם מהפלישה הנאצית לצרפת לכיוון לצפון אפריקה, למעשה למרוקו, משם נסע לארצות הברית בשנת 1941. שם נשאר עד יום מותו בשנת 1960. הוא עסק באמריקה בעיתונאות ובתרגום ספרותי.

"הוא היה אחד העיתונאים המשכילים ביותר של המאה ה-20. הוא דיבר אנגלית, צרפתית וגרמנית בצורה כה מושלמת שהוא נחשב לאנגלי בניו יורק, לצרפתי בפריז - ראיתי זאת - ולגרמני בברלין. זיכרונו שמר על כל מה שקרא או שמע. בשנת 1939 בפריז, כשעברתי בוקר אחד ליד הספרייה הלאומית של צרפת, הוא ביקש ממני לחפש משפט מנאומו של אלפונס דה למרטין (21 באוקטובר 1790 - 28 בפברואר 1869), משורר ומדינאי צרפתי, מחלוצי השירה הרומנטית שנאם בשנת 1848 בדיון בנושא ביטחון לאומי. אני אמצא את זה בעמוד אלף ומשהו של כתב העת הפרלמנטרי, למעלה - אמר לי. חזרתי עם המשפט ושאלתי: מתי בפעם האחרונה שהה בספרייה וציין את מספר העמוד? "בשנת 1913," ענה." ציטוט מפרי עטו של ג'ורג' פאלודי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם הראשונה (1914-1889)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורשי נולד למשפחה יהודית, לאביו איזידור (אזור) לורשי, שהיה הרופא של היישוב,[6] ולאמו הרמינה ארנסט.[7] היו לו שתי אחיות. הוא סיים בית ספר יסודי בכפר הולדתו ויצא לארבע השנים הראשונות של בית ספר תיכון לעיר סקסארד ומשם המשיך לבודפשט לארבע השנים האחרונות של הגימנסיה. הוא למד בתיכון המלכותי ההונגרי ברובע 7 (הגימנסיה אימרה מדאץ' הוא אחד מבתי הספר התיכוניים הוותיקים של בודפשט והוא בית הספר העל יסודי העתיק בעיר הבירה). הוא סיים את לימודיו בתיכון בשנת 1907 עם תוצאות מצטיינות ואף עבר בחינה נוספת ביוונית.[8][9] הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת הומבולדט של ברלין.

בנוסף לברלין הוא למד בפריז ובבודפשט באוניברסיטת אטווש לוראנד בלשנות, היסטוריה, פילוסופיה ומדעים והצטרף לחוג גלילאו כסטודנט באוניברסיטה. בשנת 1911 השיג את הדוקטורט שלו בפילוסופיה [10]sub auspiciis regis. הוא דיבר, כתב וקרא יוונית מושלמת, לטינית, צרפתית, גרמנית ואנגלית, ולמד ערבית במהלך הגירתו דרך צפון אפריקה בשנת 1941. אופייני לאוריינותו שכבר באוקטובר 1910 (בגיל 20) ג'רג' לוקאץ' הזכיר אותו כ"פילולוג משכיל" במכתבו ללאו פופר היהודי-הונגרי שהיה מומחה לתולדות האומנות.

בשנת 1910 פרסם לורשי מאמר בכתב העת רנסאנס.[11] משנת 1912 עד 1919 היה מבקר התיאטרון ואחר כך עורך דסק החוץ של פסטר לויד, ובמשך שנים רבות היה חבר מערכת בכיר ואחד הכותבים המובילים בעיתון.[12] במהלך תקופה זו התוודע לטיבור דרי,[13] והתיידד עם אנדרה אדי, קארינתי, בלה באלאז', דז'ה קוסטולאני, גיולה קרודי ומילאן פושט.

ממלחמת העולם הראשונה ועד ההגירה הראשונה (1919-1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1915 היה לורשי אחד המייסדים של חוג יום ראשון יחד עם בלה באלאז' וג'רג' לוקאץ', אך לא היה משתתף קבוע.[14] כעיתונאי באותה תקופה, הוא כתב מאמרים על סוציולוגיה וכלכלה, הוקיע את הרדיקליזם הבורגני, כמו גם אוסקר יאסי, ובמאמריו הרים קול נגד מלחמת העולם הראשונה, אך לאחר שקיבל את צו הגיוס לצבא התגייס לבסוף בספטמבר 1915. לאחר שהמשטרה הפסיקה את פעולת חוג גליליאו בתחילת 1918, הקימו לורשי ומקורביו שני ארגוני נוער חדשים שאחד מהם היה "חוג קארואי", שחבריו שלחו מברק קבלת פנים נלהב למיהאי קארואי. קארואי הבחין בעיתונאי הצעיר, בחלקו באמצעות כתביו נגד המלחמה ובחלקו דרך עבודתו בארגון החוג סביבו, והזמין אותו להשתתף במנגנון הממשלתי שלו. בנובמבר 1918 היה לורשי חבר במשלחת השלום הרשמית לבלגרד כמזכירו של השר אוסקר יאסי.[15] מאוחר יותר, תחת שלטון ממשלת קארואי מונה לורשי ליועץ במשרד החוץ.[16] לדברי ג'ורג' פאלודי הוא היה גם השגריר ההונגרי בשווייץ באותה תקופה. ב -11 בפברואר 1918, נשא לאישה את ארז'בט שטרן,[17] בתם של גוסטב שטרן ותרזה הרצוג. העדים בחתונה היו יוז'ף וסי ולאיוש בירו.[18] הנישואין התפרקו בשנת 1931.[19] אשתו השנייה של לורשי הייתה ארז'בט לאנג, בתם של אגושטון לאנג ולאורה שווייצר. ילדם הראשון, אליז, נולדה בברלין בשנת 1932, ילדם השני פטר נפטר כמה שבועות לאחר לידתו בשנת 1933, וילדם השלישי (1935, בודפשט) נקרא גם הוא פטר.

בתקופת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית התמנה למזכיר מדיני (סגן שר) ליד קומיסר העם לחינוך ציבורי ובהמשך שימש כראש מחלקת עיתונות החוץ.[20] לאחר נפילת הרפובליקה הסובייטית הוא נעצר בבודפשט ב־28 באוגוסט 1919 בשעה תשע בערב מכיוון שכיהן בתפקיד ברפובליקה, אך שוחרר באותו היום בהיעדר אשמה כלשהי על פי החלטה סופית מיום 7 בספטמבר 1919.

ההגירה הראשונה והשיבה (1938-1919)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר באותה השנה היגר לאוסטריה, והצטרף לעיתון ההונגרי הווינאי, כעורך העיתון, וככותב מאמרי המערכת. במאי 1920, "איגוד העיתונאים של הונגריה" הוציא אותו משורותיו יחד עם אילש קוצר ופרנץ גנדר.[21] עד שנת 1933 עבד בעיתונים שונים בווינה, ברלין ובפריז, אך לאחר עלייתו של אדולף היטלר בראשית שנות השלושים עזב את ברלין וחזר לבודפשט, שם התגורר בדרך אטילה. בתקופה זו פגש את ג'ורגי פאלודי במערכת העיתון של מדיאר הירלאפ, ונקשרה ביניהם ידידות לכל החיים.

ההגירה לצרפת (1940-1938)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1938, עזב את אשתו וילדיו, היגר לצרפת, שם הצטרף למהגרים ההונגרים והתגורר ב"אוטל דה פראנס" בפריז. הוא התקשר עם מוציא לאור כדי לכתוב ספר על קו מאז'ינו, אך מעולם לא עשה זאת וטען כי המערכת המבוצרת לא מגיעה לים בצפון צרפת, כך שהגרמנים יוכלו בקלות לעקוף אותה דרך בלגיה.[22] בתקופת שהותו בפריס, הסופר אנדרה הוואש היה מזכירו. הגרמנים פתחו במתקפה על צרפת באביב 1940 מה שמכונה המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה. לורשי, שחשב שהם עלולים לכבוש את פריז, החליט לנסוע לדרום צרפת. הוא יצא עם הוואש לתחנת אוסטרליץ, שם התנתק ממנו והמשיך ברכבת למונטובן, ואז לאחר הפצצת בורדו לבאיון בדרום מערב צרפת באקויטניה. משם המשיך את מסעו עם פאלודי וחבורתו.

תחנת הרכבת אוסטרליץ בפריז שנפתח בשנת 1840

צפון אפריקה וארצות הברית (1960-1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלא הצליח להשיג ויזה לפורטוגל, הפליג לצפון אפריקה והשאיר את חבריו מאחור. בהמשך התגורר אצל שאנדור אויווארי, שעבד שם כמורה אצל משפחה אמידה, אך הרשויות של צרפת כלאו אותו במחנה המעצר במיסור, בצפון מזרח מרוקו, בגלל האזנה בלתי חוקית לתחנת הרדיו של צרפת החופשית ששידרה מברזוויל ברפובליקה של קונגו. כאשר הוזמן על ידי רוזוולט לארצות הברית, הוא שוחרר מהמחנה.

לורשי נסע תחילה לספרד יחד עם משפחתו ועם ג'ורג' פאלודי. שם עלו כולם על האוניה "אס אס נאַבֶמַר", שהפליגה לארצות הברית.[23][24] "במהלך ההפלגה של ששת השבועות הוא הקים קמפינג על הסיפון ומכיוון שלא הצליח להשיג אוכל, הקיף את עצמו בהמוני בקבוקי קוניאק". הם הגיעו לניו יורק ב־12 בספטמבר 1941. בארצות הברית הוא חי זמן מה מכספו של אלכסנדר אויווארי ובהמשך מינה אותו מושל אוהיו למנהל הספרייה הציבורית בקליבלנד, שם הפך גם לעמית בכיר בעיתון "חופש". במהירה הצטרף לפעילות "הברית הדמוקרטית של ההונגרים באמריקה", ובשנת 1942 כבר יחד עם נשיא הברית רוסטם ואמברי ועם לאסלו פנייש, פאל קרי והוגו איגנוטוש חתם על מכתב בשם קבוצת שיקגו כחבר נשיאות הארגון. ב־25 בדצמבר 1941 פרסם מחקר על פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה בכתב העת "מאבק" של הארגון.[25] בשנת 1944 הוזכר לורשי כמנהיג הקבוצה של קליבלנד של "הברית הדמוקרטית של ההונגרים באמריקה".

הוא עבר לניו יורק בשנת 1949, שם התפרנס מתרגום ספרותי כמו גם בבודפשט, ועבד ב-International Motion Picture Division of Department of State. בשנת 1950, ה-FBI התייחס אליו כחשוד קומוניסטי, אך לא ננקטו נגדו צעדים נוספים בהיעדר ראיות. בשנותיו האחרונות עבד שוב כעיתונאי ב"מאבק", והיה מכותבי המאמרים של "האדם והאופק". לורשי נפטר בשנת 1960 בביתו בריברסייד דרייב במנהטן. אפרו הובא להונגריה באופן לא חוקי על ידי בתו אליז, ולבקשת לורשי הוטמן לצד אביו בשנת 1964 בבית הקברות היהודי בכפר הולדתו, מזהסילש. אשתו, ארז'בט לאנג, נפטרה בספטמבר 1978.[26]

ספריית קליבלנד

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת בלה ז'ולט, לורשי כתב את זכרונותיו של ג'ק בילבו "בשירותו של אל קפונה".[27]

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ein Besuch bei Meister Stróbl, Pester Lloyd, 1913. május 29.
  • "A császár futárja". Századunk. 1. (1.): 467–471. 1926.
  • "Ököllel a cápa ellen". Tolnai Világlapja. 35 (33): 35. 1935-08-14.
  • ""Hittem benne, mert szép volt"". Pesti Napló. 87 (114): 37. 1936-05-17. (Interjú Max Planckkal)
  • "A nagy Dossena". Pesti Napló. 87 (119): 38. 1936-05-24. (Megemlékezés Alceo Dossena olasz szobrászművészről halála alkalmából)
  • "Ideges lóhere, bódult sárgarépa". Pesti Napló. 88 (277): 33–34. 1936-12-05. (Megemlékezés Sir Jagadish Chandra Bose indiai polihisztorról halála alkalmából)
  • "Remarque: Három bajtárs". Színházi Élet. 7: 64. 1938. נבדק ב-2016-01-28.
  • Bartók Béla szerb melódiákat hallgat. Medvetánc, 8. évf., (1988) 1. sz. 296-297. o.

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frigyes Karinthy: Bitte Herr Professor: Szenen aus der Mittelschule (Tanár úr kérem, 1916)
  • Lajos Bíró: Die Juden von Bazin (A bazini zsidók, 1921)
  • Lajos Bíró: Hotel Imperial: Schauspiel in vier Aufzügen (Hotel Imperial)
  • Sándor Bródy: Die Geliebte (A szerető, 1925)
  • Sir Galahad (Eckstein-Diener, Berta): Bizánc (Byzanz. Von Kaisern, Engeln und Eunuchen., 1936)
  • Jenő Józsi Tersánszky: Die Hasengulasch-Legende (Legenda a nyúlpaprikásról, 1937)
  • Hans Habe (Békessy János): Hárman a határon át (Bp., 1937)
  • Erich Maria Remarque: Három bajtárs (Drei Kameraden, 1947)
  • Anna Lesznai: Spätherbst im Eden (Kezdetben volt a kert, 1965 (postumus edition))

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Amerikai magyarok arcképcsarnoka. Főszerk. Tanka László. Szerk. Balás Róbert. Bp, 2003, Médiamix Kiadó. 209. o.
  • Borbándi Gyula: Nyugati magyar irodalmi lexikon és bibliográfia. Budapest, 1992, Hitel. ISBN 963-04-1859-2
  • Fejér megyei életrajzi lexikon. Székesfehérvár: Vörösmarty Mihály Könyvtár. אורכב מ-המקור ב-2014-08-08.
  • Faludy György: Pokolbéli víg napjaim. Budapest, 1989, Magyar Világ Kiadó. ISBN 963 7815 00 7
  • Gartner Brigitta: Berlin szerepe a modern magyar kultúra megteremtésében. Magyarországi zsidó diákok a berlini egyetemen a 19–20. század fordulóján.
  • "Híres szülöttünk". Mezőszilas község hivatalos honlapja.(הקישור אינו פעיל)
  • Lorsy Ernő művei az Országos Széchényi Könyvtár internetes katalógusában.
  • Magyar Életrajzi Lexikon. 1000–1990. Főszerk. Kenyeres Ágnes. CD-ROM. Budapest, 2001, Arcanum Adatbázis Kft. ISBN 963-9374-13-X
  • Nagy Csaba: A magyar emigráns irodalom lexikona. Bp., 2000, Argumentum Kiadó-Petőfi Irodalmi Múzeum és Kortárs Irodalmi Központ. 627-628. o.
  • Révai Új Lexikona. Főszerk. Kollega Tarsoly István. Szekszárd, 1996–2008, Babits, 470. o.
  • Tetteikben élnek. A forradalmi munkásmozgalom Fejér megyei harcosainak életrajzgyűjteménye. Székesfehérvár: MSZMP Fejér megyei bizottsága. 1984. p. 365.
  • Új magyar életrajzi lexikon. IV. köt. Főszerk. Markó László. Budapest, 2002, Magyar Könyvklub. 286. o. ISBN 9635474148
  • Új magyar irodalmi lexikon. II. köt. Főszerk. Péter László. Bp., 1994, Akadémiai Kiadó. 50. o.
  • Új magyar irodalmi lexikon. II. köt. Bp., 2000, Akadémiai Kiadó. 1338. o.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנה לורשי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Simonovics Ildikó: Lesznai Anna mesevilága. In Tanulmányok Budapest múltjából XXVI. Budapest, 1997, 150. o.
  2. ^ Utójáték Löw szegedi főrabbi ügyéhez. 8 Órai Újság, 6. (1920: 250.) 4.
  3. ^ Tetteikben élnek. Székesfehérvár, 1984, MSZMP Fejér megyei bizottsága, 69–70. o.
  4. ^ Lukácsy András (1960). Elmés játékok játékos elmék. Budapest: Minerva. p. 97.
  5. ^ "Lorsy Ernő". Digitális Irodalmi Akadémia.
  6. ^ "Kurucz János: Mezőszilas In: Fejér Megyei Történeti Évkönyv 21". Arcanum. 1990. p. 207.
  7. ^ A házasságkötés bejegyezve Budapest V. ker. polgári akv. 59/1918. folyószám alatt.
  8. ^ HU_BFL_VI_502_d_VIIkerAFG_1907_2__05-06_31_0006992 Lorsy Móric Ernő, 1907 (Irat)
  9. ^ HU_BFL_VI_502_d_VIIkerAFG_1907_4__12_71_0006991 Lorsy Móric Ernő, 1907 (Irat)
  10. ^ In Austria, the highest possible honor in education is the promotio sub auspiciis (praesidentis rei publicae). In this ceremony, the President honors the country's best students with a gold ring, engraved with the words "sub auspiciis praesidentis" and the emblem of Austria.
  11. ^ Lakatos Éva: Magyar irodalmi folyóiratok. Bp. 1986. (A Petőfi Irodalmi Múzeum Bibliográfiai Füzetei) 2108. p.
  12. ^ Nyíri János Kristóf: Lukács: Die Seele und die Formen c. esszékötetének fordítástörténetéhez. = Magyar Filozófiai Szemle 1974. 2–3.
  13. ^ Déry Tibor (1998). Az emigráció első állomása, Bécs (62-99. levél) In: Liebe Mamuskám!. Budapest: Balassi Kiadó–Magyar Irodalmi Múzeum. p. 95.
  14. ^ Karádi Éva, Vezér Erzsébet, ed. (1980). A Vasárnapi Kör. Budapest: Gondolat Könyvkiadó.
  15. ^ "A békedelegáció bevonulása Belgrádba". Pesti Napló. 69 (263): 4. 1918-11-09.
  16. ^ "A külügyminisztérium főtisztviselőinek kinevezése". Pesti Napló. 70 (31): 6. 1919-02-05.
  17. ^ Ekkor már Stephani Elza néven volt ismert, lásd: "Házasság". Budapesti Hírlap. 38 (36): 7. 1918-02-10. ארכיון מ-2016-02-05.
  18. ^ A házasságkötés bejegyezve Budapest V. ker. polgári akv. 59/1918. folyószám alatt.
  19. ^ A Budapesti Kir. Törvényszék 1.P.48.872/5-1931. sz. ítélet.
  20. ^ Bellér Béla (1979). "Az 1981/19-es forradalmak közoktatáspolitikája". Századok. 113 (1): 202.
  21. ^ Göndör Ferenc kizáratása. 8 Órai Újság, 6. (1920: 131.) 3.
  22. ^ תבנית:CitPer
  23. ^ New York Passenger and Crew Lists, 1909, 1925-1957
  24. ^ Faludy György (2011). Pokolbéli víg napjaim után. Budapest: Petőfi Irodalmi Múzeum.
  25. ^ "Dokumentumok – Amerikai magyarok a második világháború első éveiben. Részletek Vince Sándor levelezéséből". Múltunk – poitikatörténeti folyóirat. 45 (3): 222, 225–288. 2000.
  26. ^ "Elizabeth Lorsy". United States Social Security Death Index. familysearch.org.
  27. ^ Zsolt Béla irodalmi levele. Színházi Élet, (1933) 40. sz. 51. o.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארנה_לורשי&oldid=36711602"