בוריס שץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בוריס ש"ץ)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בוריס שץ
Boris schatz - 001.jpg
לידה 23 בדצמבר 1866
קובנה, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
פטירה 23 במרץ 1932 (בגיל 65)
דנוור, ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית
תחום יצירה פיסול, ציור
הושפע על ידי מרק אנטוקולסקי, פרנן קורמון עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות מתתיהו החשמונאי (1894)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
בוריס, זהרה, אולגה ובצלאל שץ

בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (23 בדצמבר 186723 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, מייסד בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

על שמו של בוריס שץ נקרא רחוב שץ במרכז העיר ירושלים. הרחוב מחבר בין עורק התחבורה המרכזי של רחוב קינג ג'ורג' ובין רחוב שמואל הנגיד שבו קיימת האקדמיה לאדריכלות בצלאל במרחק לא רב. רחוב שץ הוא קטן, לא יותר מסמטה, אך מידי שישי מוקמים בו דוכנים לממכר תכשיטים ופריטים אחרים תוצרת יד, לרוב של בוגרי בצלאל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה זלמן-דב ברוך בוריס שץ נולד בעיירה וארניאי Varniai ליטא. בסוף שנת 1866, לפי הלוח הרוסי (בתחילת שנת 1867 לפי הלוח הגרגוריאני). אביו, שהיה מלמד בחדר, שלח אותו ללמוד בישיבה בווילנה, אך כעבור זמן קצר פרש שץ מהישיבה וניתק את הקשר עם משפחתו. שץ פנה ללימודי ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בשנת 1889 נישא לאשתו ג'ני, עמה נסע לפריז. בפריז למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי, ציור אצל פרנן קרומון וכן באקדמיה לאמנות בפריז. בפריז התפרנס שץ מעבודות זמניות, בין היתר אף התאגרף לפרנסתו.

ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שבראשה עמד בין השנים 1895–1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה".

בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אמה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת.

בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל. הוא הגה רעיון להכשיר עולים אלו לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא נתממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת. ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. ביתו הפרטי נבנה בסמוך. שץ ארגן תערוכות של תלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן ארגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן-צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן-צבי, והציירת אירה יאן).

בשנת 1911 נישא בשנית לד"ר אולגה פבזנר, מבקרת אמנות מקומית. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בצלאל וזהרה (לימים, כלת פרס ישראל).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ על ידי העות'מאנים מירושלים לצפת. שם החל לכתוב רומן ציוני-סוציאליסטי אוטופי בשם "ירושלים הבנויה", העוסק בארץ ישראל בשנת 2018. הספר הודפס במהדורה אחת בלבד ובימינו נותרו ממנו עותקים בודדים. בתקופת גלותו של שץ החליף אותו אהרון שור בניהול בית הספר. בתום המלחמה חזר שץ לירושלים ולמשרת הניהול.

בשנת 1929 נקרא שץ על ידי שלטונות המנדט לתת את חוות דעתו על חשיבות הכותל המערבי לעם היהודי, בפני ועדת שו אשר חקרה את הסכסוך על הכותל שהידרדר לפרעות תרפ"ט. שץ המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, הוא לא ייחס חשיבות לבגדיו. משנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. כך הוא המשיל את הייחס של העם היהודי לכותל כשריד מתקופת בית המקדש, שהוא היה העיקר, אך בהיעדרו - הכותל הוא המקום אשר היהודים לא מוותרים עליו.

בשנת 1929 נסגר בית הספר כתוצאה מקשיי מימון ופוליטיקה פנימית. שץ החל מגייס כספים ברחבי העולם. ב-22 במרץ 1932 (פורים ה'תרצ"ב), בזמן מסע לגיוס כספים למען בצלאל בדנוור שבקולורדו, ארצות הברית, נפטר שץ. בצוואתו ביקש מפורשות שלא להעלות את עצמותיו לארץ, באומרו כי את הכספים הנדרשים לכך עדיף להפנות לפתיחתו מחדש של בית הספר. למרות זאת, הועלתה גופתו ארצה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים ב-23 באוקטובר באותה שנה.[1]

נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך, ומסמלים את תחייתו של עם ישראל.

פתגמים ומכתמים מאת בוריס שץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

[2]

  • האמנות היא שפת הנפש, רק נשמה אילמת מדברת ברמזים
  • האמנות כתורה היא - הגה בה יומם ולילה, אך אם יום תעזבנה- תעזבך יומיים
  • למד את האמנות לא מיראה אלא מאהבה
  • אמנות בלי נשמה כתפילה בלי כוונה
  • אמנות בלי רעיון היא ארוחה תפלה בלי מלח, אמנות של רעיונות - ארוחה של מלח בלבד
  • יצור במח עצמותייך ובדם לבבך ואל תעשה שלושה ספרים טובים לספר רביעי גרוע

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי בוריס שץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטלוגים ומונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נרקיס, מרדכי, ברוך שץ, חייו ויצירותיו, ירושלים, 1925
  • קלוזנר, יוסף, קטלוג של תערוכת הזיכרון מיצירות בוריס שץ במלאת שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1933
  • טורוב, נ., בוריס שץ; תערוכת זיכרון במלאת שלושים שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, 1962
  • שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ: 1906-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
  • צלמונה, יגאל, בוריס שץ, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות - משרד החינוך והתרבות; הקיבוץ המאוחד, 1985
  • בוריס שץ: תערוכת זיכרון, בית האמנים, ירושלים, 1988
  • צלמונה, יגאל, בוריס שץ כהן האמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
  • לוריא, דורון, בת אבודה – אנג'ליקה שץ, בתו של מייסד בצלאל, מודן הוצאה לאור, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בוריס שץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי - קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904-1967, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשע"ה, עמ' 73-76
  2. ^ דורון לוריא, בת אבודה, מודן הוצאה לאור, 2013, עמוד 180