ועדת שו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ועדת שו מתארחת בארמון הנציב בירושלים
דו"ח שו, מרץ 1930

ועדת שׁוֹאנגלית: Shaw Commission) הייתה ועדת חקירה בראשות השופט סר וולטר שו (Walter Shaw) (אנ'), שמונתה על ידי משרד המושבות הבריטי. הוועדה הגיעה ארצה ב-24 באוקטובר 1929 על מנת לחקור את מאורעות תרפ"ט, ובכדי להגיש המלצות למניעת חזרתן בהמשך. עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים המלווים בעורכי דין. במרץ 1930 פורסמו מסקנות הוועדה.

ישיבות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה מנתה ארבעה חברים, שהגיעו לירושלים ברכבת מקנטרה והשתכנו במלון פאסט. אסירים יהודים וערבים הכשירו למענם את הדרכים המובילות אל משרדו של שופט השלום בירושלים, מוחמד יוסוף אל-ח'אלידי. על הבמה בבית המשפט ישבו ארבעת חברי הוועדה ומזכירה. כעבור זמן מה, הועברו הישיבות לחדר קטן בבניין המכס בירושלים, אולם במהלך אוקטובר חברי הוועדה סיירו בארץ, וקירות החדר נהרסו והוא הפך לאולם. את שני הצדדים, היהודי והערבי, ייצגו עורכי דין בריטיים ידועים.[1]

עדותו של אמין אל-חוסייני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המופתי אמין אל-חוסייני דרש מרוב חברי המועצה המוסלמית העליונה להיות נוכחים בישיבות. המופתי עצמו הוזמן לתת את עדותו בישיבה ה-46. עדותו נשמעה במשך חמש ישיבות.[1] אולם בשל מעמדו כ"מופתי הגדול", הוא לא נדרש להופיע בפני ועדת החקירה. הוועדה באה אליו למשרדו.[2] לצורך עדותו, החליף אל-חוסייני את המתורגמן הנוצרי שלו, ח'ליל א-סכאכיני, במתורגמן מוסלמי, מוסא אל-עלמי, וזאת כדי להדגיש כי הנושא המרכזי הוא מוסלמי, עתיד החרם א-שריף (הר הבית). הוא ערך סקירה היסטורית של העוול שעשתה לדבריו המדיניות הבריטית לפלסטינים. הוא טען שהבריטים מפרים הבטחות לערבים, החל בהבטחה במכתבי חוסיין-מקמהון, וציין לדוגמה שהממשלה שסללה כבישים ליישובים יהודיים אולם לא נענתה לבקשתו לסלול כביש באורך שני קילומטרים לנבי מוסא. עורך הדין הבריטי שלו, הנרי סטוקר, הביא איתו לוועדה עותק של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון" בערבית ובצרפתית, ואל-חוסייני נראה כשהוא קורא בו בזמן הדיונים. עורכי הדין של היהודים שאלו את המופתי על ההוכחות שפרסם למזימת ההשתלטות היהודית כביכול על הר הבית והצביעו על הקשר בין הספר ובין הטענות הפלסטיניות לגבי רצון היהודים להשתלט על ההר.[1]

כאשר נשאל על חלקו באירועים של 1920 ו-1929, הכריז המופתי כי הוא חף מפשע. כשאר נשאל מדוע תבעו אותו למשפט, הקביל את עצמו לישו הנוצרי שנידון לצליבה, ואמר: "גם אז נקבע פסק הדין לפי דרישת היהודים".[3]

מסקנות והמלצות של הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסקנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולטר שו כתב בדו"ח: "הסיבה העיקרית לעוינות ולאלימות של שנת 1929, היא האכזבה של הערבים מכך שתביעותיהם הלאומיות והפוליטיות לא מומשו וחששם מפני עתידם הכלכלי".[1] הערבים אמנם התחילו את המאורעות, אך זאת בשל חששם מהשתלטות יהודית על שטחי ארץ ישראל ובשל המתיחות הקיימת. כמו כן עשויה להתהוות סכנה לנישול הערבים מאדמותיהם. בנוסף פטורה הממשלה מאשמה לפרעות.

הוועדה לא הטילה את האשמה להתפרצות האלימה על אמין אל-חוסייני,[1] וניקתה אותו מאחריות למאורעות.[4]

המלצותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבת הגבלות ליהודים בענייני עליה והתיישבות והפסקת רכישת הקרקעות. מומלץ להקים מוסד מחוקק בארץ בו יהוו הערבים רוב. כמו כן יש להרחיב את היקף כוחות הביטחון המנדטורים, ולבטל את סמכויות ההסתדרות הציונית.

ניתן לומר כי הוועדה התעלמה בסיכומיה מאחריות הבריטים והערבים לפרוץ מהומות הרצחניות. האחריות הושלכה על עליית היהודים ולאור כך גובשו המלצותיה.

חלק מדו"ח ועדת שו עסק במשטרת המנדט וכללה ביקורת חריפה עליה, במיוחד על איכות וכמות המודיעין שנאסף על ידי מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בעקבות דו"ח זה מינה משרד המושבות את הרברט דאוביגין לבחון את פעילות משטרת המנדט ולהמליץ המלצות לגבי ארגונה מחדש[5].

דו"ח סימפסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח הופ-סימפסון הוגש ב-22 באוגוסט 1930, לאחר חודשיים של סיור בארץ של ועדה בראשות מומחה להתיישבות, ג'ון הופ סימפסון, שכונסה בעקבות ועדת שאו. קביעתו הייתה כי בשל התנאים קיימת הגבלה על כושר הקליטה הכלכלי של הארץ.

בעקבות ועדת שו ודו"ח הופ-סימפסון, ומסקנותיהם המשותפות על ההכרח לבלום את ההתיישבות היהודית, פורסם הספר הלבן של פאספילד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 274-273.
  2. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 273, הערה.
  3. ^ אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 311-309.
  4. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 271.
  5. ^ David Anderson,David Killingray‏, Policing and decolonisation: politics, nationalism, and the police, 1917-65, page 65


P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.