בזיליקת סנט אפולינרה נואובו
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
בזיליקה, מוזיאון דת, מוזיאון דת, כנסייה, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה  | ||||
| על שם |
אפולינרה הקדוש | ||||
| כתובת |
via di Roma, 53, Via Roma 53, 48121 Ravenna, via di Roma 52 ‒ Ravenna (RA), Via Di Roma 53, 48121 Ravenna | ||||
| מיקום |
רוונה | ||||
| מדינה |
איטליה | ||||
| מבקרים בשנה | 124,000 (נכון ל־2020) | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ?–505 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
505 | ||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נוצרית מוקדמת, אדריכלות ביזנטית | ||||
| קואורדינטות | 44°25′00″N 12°12′17″E / 44.416738°N 12.2046°E | ||||
| האתר הרשמי | |||||
 | |||||
  | |||||
בזיליקת סנט אפולינָרֶה נוּאוֹבוֹ (באיטלקית: Basilica di Sant'Apollinare Nuovo) היא כנסייה ברוונה, מהתקופה הביזנטית. הכנסייה הוכרה כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו בזכות "החלל הפנימי והחיצוני של הבזיליקה, המציג בצורה מוחשית את השילוב שבין הסגנון המערבי והמזרחי, האופייני לסוף המאה ה-5 ולמאה ה-6 לספירה"[1].
הכנסייה הוקמה ברבע הראשון של המאה ה-6 בידי המלך האריאני תאודוריקוס הגדול, כקאפלת תפילה השייכת לארמון המלוכה. כנסייה זו הוקדשה לישו המושיע. בשנת 561 נבנתה הכנסייה מחדש תחת שלטונו של הקיסר האימפריה הביזנטית יוסטיניאנוס הראשון כ"כנסיית מרטין הקדוש ברקיע המוזהב" (בלטינית: Sanctus Martinus in Coelo Aureo), לכבוד הקדוש הנוצרי מרטין מטור. בשנת 856 שונה שמה של הכנסייה לאחר שהועברו אליה שרידיו של אפולינר הקדוש (אנ'). השרידים הועברו מבזיליקת סנט אפולינרה אין קלאסה, שם היו מטרה לפשיטות שערכו פיראטים.
מבנה הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אופן תכנון הכנסייה ובנייתה משקף השפעות המערבות בין סגנון בנייה מערבי, במסורת האדריכלות הרומית, לבין שיטות בנייה שמקורן במזרח האימפריה הביזנטית. קשת האפסיס, לדוגמה, נבנתה בעזרת צינורות חלולים המשתלבים זה בזה. שיטת בנייה זו מקורה בבניה באיטליה ובצפון אפריקה. האפסיס הבנוי כמצולע, כותרות העמודים ומאפיינים נוספים לקוחים ממסורת הבנייה המזרחית[2].
הכנסייה בנויה בצורת בזיליקה. גובה המרשים של הבזיליקה, כמו גם ריבוי האור שבה, הנובע מהתקנת חלונות גם באגפים הצדדיים של הבזיליקה, יוצר מבנה מונומנטלי. הכניסה אל הכנסייה היא דרך נרתקס מקורה בעמודי שיש הנושאים קשתות וגג רעפים משופע. שיפוצים שנערכו במבנה הותיר את הנארתקס בצורה שאינה סימטרית. בצד המבנה הוקם במאה ה-10 מגדל פעמונים, בעל תוכנית עגול, ובגובה של 38.5 מטרים. הכנסייה עצמה בנויה משלושה אולמות אורך, כאשר תקרת שני האולמות הצדדיים נמוכה יותר ונפרצו בהם מעברים לחדרים נוספים, שמחוץ לספינה המרכזית של הכנסייה. האולם המרכזי עצמו מופרד מן האגפים בשורה של עמודים הנושאים קשתות. מעל שורת הקשתות מופיע אפריז ארוך ורציף ומעליו נקבעו שורה של חלונות. תקרת הכנסייה מעוצבת כרשת שקעים ריבועיים (אנ'). בסופו של אולם האורך הוקם אפסיס גדול.
הפסיפסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בזיליקת סנט אפולינרה נואובו היא אחת מן הכנסיות הבודדות מן המאה ה-6 אשר מציגות מחזור עיטורים נראטיבי[3]. מיקומם של תיאורים אלו הוא ברגיסטר העליון של "הספינה המרכזית", מעל החלונות. בצד אחד של הכנסייה מופיע מחזור המתאר שלוש עשרה סצנות מחייו של ישו, ואילו מעברו השני של החלל מוצג מחזור המתאר את הפסיון של ישו. בתיאורים אלו לא נכלל מחזה הצליבה.
ראשוניותם של דימויים אלו כעיטור נראטיבי חושפת שורה של פערים ייצוגיים השופכים אור על ראשיתה של האמנות הנוצרית. דוגמה מרכזית לכך הוא הייצוג לא אחיד בדמותו של ישו. בסצנות המתארות את חייו של ישו, הוא מתואר כצעיר בהיר שיער ונטול זקן, ואילו בסצנות המקבילות הוא מופיע כאדם מבוגר יותר, עוטה זקן ושיערו ארוך. דימוי אחרון זה, קרוב יותר לתיאורי ישו כפי שאנו מכירים כיום. סגנון התיאור השונה יכול להעיד הן על אמנים שונים אשר ייצרו את הפסיפסים, אולם יכול גם להצביע על מסורות תיאור שונות. ייצוג נוסף המצביע על פרשנות מוקדמת של כתבי הקודש הוא תיאור הסעודה האחרונה, בה מופיעים ישו ושנים-עשר השליחים סביב שולחן מעוגל עליו שבע כיכרות לחם וצלחת ובה שני דגים גדולים. לדעת חוקרת תולדות האמנות ג'נסין, עובדת קיומם של הדגים בסצנה מצביע על הכנסת הדג כסממן אסכטולוגי, כבר באיקונוגרפיה של המאה ה-6[4].
הרגיסטר הנמוך יותר מחולק על ידי חלונות האגף המרכזי של הכנסייה, ובו מוצגים שישה-עשר נביאים ואוונגליסטים בכל אחד מצידי האולם. הדמויות מתוארות בסגנון המסורת היוונית-רומית ומכילות מאפיינים אינדיבידואליים בצורתה של כל דמות ובהבעות הפנים. כל נביא מחזיק בידו סימן או סמל כגון ספר.
הרגיסטר התחתון מציג שורה של קדושים הנעה מארמון תאודוריקוס אל עבר דמותו של ישו, המופיע כאדם מזוקן וארוך שיער היושב על כס המלכות. בצד הצפוני של הכנסייה מוצגת תהלוכה מקבילה של קדושות נוצריות. את תהלוכת הקדושים מובילים שלושת האמגושים אשר באו להעריץ את התינוק עם לידתו. התיאורים, שנעשו בסגנון ביזנטי מפותח יותר, חסרים את הפרטים האינדיבידואליים בתיאור הדמויות. חלק זה בכנסייה נעשה בתקופה בה הכנסייה כבר הפכה לכנסייה קתולית.
מצד שמאל מוצגת תהלוכה של עשרית ושתיים קדושות, אשר בראשן צועדים שלושת האמגושים שבאו להעריץ את ישו בעת לידתו. הן נעות מן העיר קלאסֶה (אנ'), נמֵלהּ של רוונה, אל עבר תיאור של מריה, אם ישו המחזיקה את בנה התינוק. היא מוקפת בארבעה מלאכים. בצד ימין מופיעה תהלוכה של עשרים ושישה מרטירים, מונהגת בידי מרטין הקדוש ואפולינרה הקדוש. הם נעים מארמון תאודוריק אל עבר דמותו של ישו, המופיע כאדם מזוקן וארוך שיער היושב על כס מלכות השמיים, מוקף גם הוא על ידי מלאכים. תיאור העיר והנמל שלה לצד תיאור הארמון, מאפשר הצצה אל האדריכלות ברוונה בתקופתו של תאודוריקוס.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
תהלוכת הקדושות -
-
ארמון תאודוריקוס הגדול -
נמל קלאסֶה
.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של בזיליקת סנט אפולינרה נואובו (באיטלקית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו: http://whc.unesco.org/archive/advisory_body_evaluation/788.pdf
- ^ Krautheimer, Richard, Early Christian and Byzantine Architecture, Peguin Books Ltd, Middlesex, England, 1965, pp. 196-197
- ^ :Rodley, Lyn, Byzantine Art and Architecture, An Intreduction, Cambridge: Cambridge University Press, 1994, pp. 87-88
- ^ Jensen, Robin Margaret, Understanding Early Christian Art, London: Routledge, 2000, pp. 57-58
| אתרי המורשת העולמית ברוונה |
|---|
