הרמנויטיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω, משמעות המילה "הרמנויטי" הוא "פרשני") – תורת הפרשנות. גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.

מוצא המילה "הרמנויטי" כנראה נעוץ באל היווני הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15 כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, פילוסופיה וכו').

הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכה למעשה צורת חשיבה ועבודה שווה. לדעתו, מטרת כל פרשנות שהיא הינה לשחזר את החוויה של הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתווך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.

חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.

הוגים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ההוגים המרכזיים של גישה זו נמצאים פרידריך שליירמאכר, פילוסוף והוגה דתי; וילהלם דילתיי, היסטוריון ופילוסוף; הסוציולוג מקס ובר; הפילוסופים מהזרם הפנומנולוגי אדמונד הוסרל ומרטין היידגר; וממשיך דרכם האנס גאורג גדמר. יורגן הברמס תקף את עקרונות ההרמנויטיקה כשמרניים, ותמך בתאוריה ביקורתית כאלטרנטיבה. פול ריקר ניסה לאחד שתי מסורות אלה, אף על פי שעבודתו שלו אינה הרמנויטית במובן אותו תיאר גדמר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב לוי, הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה, הוצאת מאגנס, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]