ג'ו מרסר

ג'ו מרסר
Joe Mercer
	אין תמונה חופשית
מידע אישי
לידה	9 באוגוסט 1914; אלסמר פורט שבצ'שייר, אנגליה
פטירה	9 באוגוסט 1990 (בגיל 76); מנצ'סטר, הממלכה המאוחדת
שם מלא	ג'וזף מרסר
עמדה	קשר שמאלי
מועדוני נוער
	אלסמר פורט
מועדונים מקצועיים כשחקן*
נבחרת לאומית כשחקן
קבוצות כמאמן
1955 - 1958 ; 1958 - 1964 ; 1965–1972 ; 1972 - 1974 ; 1974	שפילד יונייטד ; אסטון וילה ; מנצ'סטר סיטי ; קובנטרי סיטי ; נבחרת אנגליה (זמני)
	* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

ג'וזף "ג'ו" מרסר (באנגלית: Joseph 'Joe' Mercer;‏ 9 באוגוסט 1914 - 9 באוגוסט 1990) היה שחקן ומאמן כדורגל אנגלי.

קריירת המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו מרסר הוא בנו של כדורגלן נוטינגהאם פורסט וטרנמיר רוברס לשעבר, שנקרא גם ג'ו. מרסר שיחק בעמדת הקשר השמאלי, והחל את הקריירה שלו במועדון הכדורגל של אלסמר פורט מצ'שייר, מקום הולדתו. הוא התבלט ביכולת לתקל ולצפות מראש את מהלכי היריב. הוא הצטרף לאברטון בספטמבר 1932, והפך לשחקן הרכב קבוע בעונת 1935/1936. מרסר שיחק במדי אברטון ב-186 משחקים שבהם הבקיע שני שערים, וזכה עם המועדון באליפות בעונת 1938/1939. בזמן ששיחק עבור אברטון הוא השתתף גם בחמישה משחקים במדי נבחרת אנגליה, שנערכו בין 1938 ל-1939.

מרסר איבד שבע שנים מהקריירה שלו בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא החזיק בדרגת סרג'נט-מייג'ור בצבא, ושיחק ב-26 משחקים בינלאומיים לא רשמיים בזמן המלחמה, וברובם הוא ענד את סרט הקפטן. ת'יאו קלי, מאמן אברטון, האשים את מרסר בכך שלא התאמץ במשחק נגד נבחרת סקוטלנד, אך למעשה מרסר סבל מפציעה בסחוס. למרות חוות דעתו של אורתופד מומחה מרסר נאלץ לשלם על הניתוח בעצמו. בזמן המלחמה הוא שיחק עבור מועדון הכדורגל צ'סטר, וערך את הופעת הבכורה שלו בניצחון 4 - 1 על הליפקס טאון בספטמבר 1942.

מרסר עבר לארסנל בשלהי 1946 תמורת 9,000£; קלי הביא את נעליו של מרסר לשיחות המשא ומתן על מנת למנוע ממנו לחזור ולהיפרד לשלום מהשחקנים האחרים של אברטון^[1]. משחקו הראשון בארסנל היה נגד בולטון וונדררס ב-30 בנובמבר 1946, וזמן קצר לאחר מכן הוא הפך לקפטן המועדון. בתפקידו כקפטן הוא הוביל את ארסנל בתקופה המוצלחת של שלהי שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, וסייע למועדון להיחלץ מתחתית הטבלה ולזכות באליפות בעונת 1947/1948.

מרסר זכה עם ארסנל בגביע ה-FA של 1950, ובאותה שנה זכה בתואר כדורגלן השנה בליגה האנגלית מטעם התאחדות עיתונאי הכדורגל. הוא הוביל את ארסנל לגמר גביע ה-FA נגד ניוקאסל יונייטד ב-1952 (הפסד של ארסנל), אך בשנה שלאחר מכן זכה עם ארסנל באליפות שלישית בזכות ממוצע שערים. מרסר החליט לפרוש ב-1953, אך חזר בו מהחלטתו ושב לשחק בארסנל בעונת 1953/1954. אולם, הוא שבר את רגלו בשני מקומות לאחר התנגשות עם עמיתו לקבוצה ג'ו וייד במשחק נגד ליברפול שנערך ב-10 באפריל 1954, ובסוף אותה עונה החליט לפרוש מכדורגל באופן סופי. במדי ארסנל הוא השתתף ב-275 משחקים, והבקיע בהם שני שערים.

קריירת האימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו הוא עבד במשך זמן קצר בחנות מכולת. ב-18 באוגוסט 1955 הוא חזר לעבוד בתחום הכדורגל, והתמנה לתפקיד המאמן של שפילד יונייטד יומים לפני המשחק נגד ניוקאסל יונייטד, שהיה גם המשחק הראשון של העונה. מרסר החליף את רג' פרימן שמת בסוף העונה הקודמת. תחילת הקריירה שלו כמאמן לא הייתה טובה והסתיימה בירידה של שפילד יונייטד לליגת המשנה, למרות הבאתו של דרק פייס (שמאוחר יותר יהפוך לאחד מהשחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של המועדון) מאסטון וילה תמורת 12,000£.

מרסר אימן את שפילד עד דצמבר 1958, ואז החליט לעבור לאסטון וילה מתחתית הליגה הראשונה של הפוטבול ליג. אף על פי שהוא הוביל את אסטון וילה לחצי גמר גביע ה-FA הוא לא הצליח לגרום למועדון להישאר בליגה. הוא הוביל את אסטון וילה לזכייה בטורניר גביע הליגה הראשון שנערך ב-1961, אך לקה בשבץ מוחי ב-1964 ופוטר על ידי הנהלת המועדון לאחר שהחלים^[2].

בריאותו של מרסר השתפרה והוא זכה להצלחה רבה כמאמן מנצ'סטר סיטי בין 1965 ל-1971. בעונה הראשונה המועדון הצליח להעפיל לליגה הראשונה. שתי עונות לאחר מכן (1968) הוא הוביל את המועדון לזכייה באליפות, בגביע ה-FA (‏1969), גביע הליגה (1970) וגביע המחזיקות (1970).

ב-1971 מרסר היה במחלוקת עם מלקולם אליסון (עוזרו), שרצה לקבל יותר סמכויות. כתוצאה מכך מרסר עזב את מנצ'סטר סיטי, ועבד כמאמן קובנטרי סיטי בין 1972 ל-1974. ב-1974 הוא היה המאמן הזמני של נבחרת אנגליה לאחר התפטרותו של סר אלף ראמזי. הוא אימן את הנבחרת בשבעה משחקים, במהלכם היא זכתה באליפות הבית הבריטית של 1974 ביחד עם נבחרת סקוטלנד; במשחקיו בנבחרת היא ניצחה שלושה, סיימה שלושה בתיקו והפסידה באחד.

לאחר שעזב את משרת המאמן של קובנטרי סיטי הוא היה חבר בהנהלת המועדון מ-1975 ועד פרישתו ב-1981. ב-1976 הוא זכה לתואר קצין של מסדר האימפריה הבריטית בזכות תרומותיו לכדורגל. הוא מת ב-1990 כתוצאה משבץ נוסף.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן:

אברטון:
- מגן הצדקה: 1 (1932)
- גביע ה-FA:‏ 1 (1933)
ארסנל:
- אליפות: 2 (1947/1948, 1952/1953)
- מגן הצדקה: 2 (1948, 1953)
- גביע ה-FA:‏ 1 (1950)

כמאמן:

אסטון וילה:
- אליפות: 1 (1960/1961)
מנצ'סטר סיטי:
- אליפות: 1 (1967/1968)
- מגן הצדקה: 1 (1968)
- גביע ה-FA:‏ 1 (1969)
- גביע הליגה: 1 (1969/1970)
- גביע המחזיקות: 1 (1970)
נבחרת אנגליה:
- אליפות הבית הבריטית: 1 (1974)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Harris, Jeff & Hogg, Tony (ed.) (1995). Arsenal Who's Who. Independent UK Sports. ISBN 1-899429-03-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופיל, באתר Transfermarkt
פרופיל, באתר National Football Teams
פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
ג'ו מרסר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ג'יימס קורבט, Everton:School of Science (עמוד 104), הוצאת מקמילן, 2003 (ISBN 0330420062)
^ דייוויד קלייטון, Everything under the blue moon: the complete book of Manchester City FC - and more!, הוצאת מיינסטרים, אדינבורו, 2002 (ISBN 1-84018-687-9)

[1] ג'יימס קורבט, Everton:School of Science (עמוד 104), הוצאת מקמילן, 2003 (ISBN 0330420062)

[2] דייוויד קלייטון, Everything under the blue moon: the complete book of Manchester City FC - and more!, הוצאת מיינסטרים, אדינבורו, 2002 (ISBN 1-84018-687-9)

[1]

[2]