ברט טראוטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברט טראוטמן
Bernhard Carl Trautmann
Sculpture of Bert Trautmann.jpg
פסלו של טראוטמן במוזיאון של מנצ'סטר סיטי
מידע אישי
לידה 22 באוקטובר 1923
ברמן שבגרמניה
פטירה 19 ביולי 2013 (בגיל 89)
ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא ברנרד קארל "ברט" טראוטמן
גובה 1.89 מטרים
עמדה שוער
מועדונים מקצועיים כשחקן*
19481949
1949 - 1964
1964
סט. הלן טאון
מנצ'סטר סיטי
וולינגטון טאון
43 (0)
508 (0)
2 (0)
קבוצות כמאמן
19651966
19671968
1968 - 1969
19721974
1975
19781980
1980 - 1983
סטוקפורט קאונטי
פרוסיה מינסטר
אופל רוסלסהיים
נבחרת מיאנמר
נבחרת טנזניה
נבחרת ליבריה
נבחרת פקיסטן
* מספר ההופעות והשערים במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ברנרד קארל "ברט" טראוטמןגרמנית: Bernhard Carl "Bert" Trautmann,‏ 22 באוקטובר 1923 - 19 ביולי 2013) היה כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת השוער.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 17 בלבד, התגייס ללופטוואפה ושירת כצנחן. הוא נלחם בחזית המזרחית במשך שלוש שנים, וזכה בחמש מדליות הצטיינות כולל צלב הברזל. לאחר מכן, עבר טראוטמן לחזית המערבית, שם נשבה על ידי הצבא הבריטי. כאחד מ-90 הניצולים היחידים מהגדוד שלו, הועבר טראוטמן בסוף המלחמה למחנה שבויים בלנקשייר. טראוטמן סירב להצעה לחזור לגרמניה, ועם שיחרורו ב-1948, החל לשלב את עבודות המשק המקומי עם משחקי הכדורגל של קבוצת סט. הלן טאון.

הופעותיו בסט. הלן הקנו לו מוניטין של שוער מוכשר, וקבוצות הפוטבול ליג החלו להראות התעניינות בשירותיו. באוקטובר 1949, חתם במנצ'סטר סיטי, מועדון ששיחק בזמנו בליגה הבכירה ביותר באנגליה - הליגה הראשונה. החלטת המועדון להחתים צנחן לשעבר ממדינות הציר, גרמה לגל מחאות, כשהשיא היה הפגנת 20,000 איש נגד החתמת טראוטמן. במשך הזמן, בעיקר עקב יכולותיו הטובות בשער הסיטי, הוא החל לקבל את תמיכת האוהדים, והחמיץ חמישה משחקים בלבד מתוך 250 משחקיו הראשונים בקבוצה.

בזכות הופעתו ההירואית בגמר הגביע האנגלי 1956, זכה טראוטמן בפרס כדורגלן השנה באנגליה וקבע את אחד מציוני הדרך החשובים ביותר בתולדות הגביע האנגלי. כשנותרו 17 דקות לסיום המשחק, ספג טראוטמן פגיעה קשה בראשו לאחר שגלש לרגלי פיטר מרפי - חלוצה של ברמינגהאם סיטי. למרות הפגיעה, החליט טראוטמן להמשיך לשחק, ואף ביצע מספר הצלות מכריעות שהובילו את הסיטי לניצחון 1-3. בטקס חלוקת המדליות, נראה צווארו של טראוטמן כפוף ועקום; ושלושה ימים לאחר מכן, התברר כי הוא שבר את הצוואר במהלך המשחק.

טראוטמן המשיך לשחק במנצ'סטר סיטי עד 1964, כשבאמתחתו 545 משחקים. אחרי שסיים את הקריירה ככדורגלן, עבר טראוטמן לאימון. בתחילה הוא אימן מספר קבוצות מהליגות הנמוכות של אנגליה וגרמניה, ואחר כך הצטרף לתוכנית פיתוח של התאחדות הכדורגל הגרמנית, ששלחה אותו לאמן בבורמה, טנזניה ופקיסטן. בשנת 2004, הוא קיבל את דרגות הקצין (OBE) במסדר האימפריה הבריטית, כהוקרה על קידום היחסים בין אנגליה לגרמניה דרך הכדורגל.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר הולדתו של טראוטמן, ברמן, בשנות ה-20

ברנרד טראוטמן נולד ב-22 באוקטובר 1923 בוואלה - אזור מעמד הביניים הממוקם מערבית לברמן, כבן הבכור לפועל במפעל דשן ולעקרת בית. שלוש שנים אחריו, נולד אחיו קרל היינץ, עמו הייתה לו מערכת יחסים קרובה.[1] המצב הכלכלי הקשה בגרמניה בתחילת שנות ה-30, אילץ את המשפחה למכור את ביתם ולעבור לדירה קטנה באזור מעמד הפועלים של ברמן, שם חי טראוטמן עד שנת 1941. כבר מגיל צעיר גילה התעניינות רבה במקצועות הספורט השונים, והצטיין במיוחד בכדורגל, כדוריד ומחניים. לבסוף, החליט להצטרף לימק"א והחל לשחק בקבוצת הכדורגל של הארגון. למרות התלהבותו הרבה, הרגיש טראוטמן שהארגון לא מספק את צרכיו, ולכן באוגוסט 1933, הצטרף לנוער ההיטלראי. בשנה שאחריה, כבר זכה טראוטמן במספר תחרויות אתלטיקה מקומיות, ואף קיבל תעודת הצטיינות חתומה בידי נשיא גרמניה, פאול פון הינדנבורג.[2] בערב מלחמת העולם השנייה, עבד טראוטמן כמכונאי מכוניות.[3]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1941 הצטרף טראוטמן ללופטוואפה, בתחילה כמפעיל רדיו. במהלך אימוניו לא הראה טראוטמן כישרון מיוחד לעבודת הרדיו, ולכן הועבר לשפנדאו כדי להיעשות צנחן.[4] בתחילה הוצב בבסיס בפולין שהיה רחוק מהפעילות המלחמתית, ואיפשר לטראוטמן ולגדודו לעסוק הרבה בספורט כדי להעביר את הזמן. חסר המעש במחנה השפיע על טראוטמן והוא החל להשתטות. באחת הפעמים הוא ביצע חבלה במכונית צבאית, שגרמה לשריפת היד של הסמל שלו. טראוטמן הועמד למשפט בבית דין צבאי, ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. כבר עם תחילת מאסרו הוא חלה בדלקת התוספתן, ובילה את שארית המאסר בבית החולים הצבאי.[5]

באוקטובר 1941, הוצב טראוטמן מחדש בדניפרופטרובסק, אוקראינה, שם החלו הגרמנים להיחלש, עקב החורף שקרב ובא. היעד המרכזי של יחידתו של טראוטמן היה הפצצת נתיבי האספקה של הצבא הסובייטי - פעולה אותה ביצעו בהצלחה רבה. למרות הצלחת הגרמנים, החלו הסובייטים להשיב מלחמה וכשעזבה יחידתו של טראוטמן את החזית המזרחית, נותרו בה רק 300 חיילים מתוך האלף שהיו בה בתחילה. במהלך שירותו בחזית המזרחית, זכה טראוטמן בחמש מדליות הצטיינות, כולל צלב הברזל, דרגה ראשונה - העיטור השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית.[3]

כשהועלה לדרגת סמל, הצטרף טראוטמן ליחידה חדשה שהורכבה כולה משרידי גדודים וחטיבות שהושמדו כמעט כליל בחזית המזרחית. היחידה החדשה הוצבה בצרפת כהכנה לפלישה עתידית (ואכן, בהמשך בוצעה פלישה לנורמנדי). ב-1944, לאחר הפצצה בעיר קליב, נותר טראוטמן אחד הניצולים המעטים של יחידתו[6], והחליט לחזור לביתו שבברמן. באותו זמן, חיילים ללא אישורי עזיבה רשמיים היו נורים למוות, ולכן טראוטמן היה צריך להתחמק משני הצדדים הלוחמים - גם מהגרמנים וגם מבעלות הברית. למרות זאת, מספר ימים לאחר בריחתו, הוא נתפס על ידי שני חיילים אמריקאים. משהחליטו החיילים שטראוטמן לא יכול לספק להם מידע נחוץ, החליטו לשחררו.[7] מיד לאחר מכן, הגיע טראוטמן לאזור בשליטה בריטית, ונתפס על ידי חיילי המלך.[8] טראוטמן, שנשבה בעבר בידי הרוסים ובידי הצרפתים - אך ברח[3], הבין שסוף המלחמה מתקרב והחליט לא לברוח בפעם השלישית.

בתחילה, שהה טראוטמן במאסר בקרבת אוסטנדה, בלגיה, ומשם הועבר למתקן כליאה באסקס - שם עבר חקירה מקיפה. טראוטמן, שכבר מגיל צעיר עבר תהליך של אינדוקטרינציה על ידי הצבא הגרמני, סווג על ידי החוקרים כאסיר בדרגה ג', שמשמעותה אדם המאמין ותומך בנאציזם.[9] משם עבר טראוטמן, ביחד עם עוד אסירים בדרגה ג', למחנה שבויי מלחמה בקרבת נורת'וויץ', צ'שייר. במהרה, הורד טראוטמן לדרגה ב', שסיווגה אותו כ"לא-נאצי"[10], ולכן הוא הועבר למחנה בלנקשייר, שם שהה עד שנת 1948. במחנה נערכו משחקי כדורגל באופן קבוע, וטראוטמן היה שותף להם בתור שחקן שדה. למרות זאת, באחד המשחקים נפצע טראוטמן, והוא ביקש לעבור ולשחק כשוער. מאותו משחק, הוא כבר לא עזב את השער, ואף החל להיקרא "ברט", עקב בעיית האנגלים להגות את קיצור שמו המקורי, ברנד.

קריירת המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סט. הלן טאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סגירת מחנה השבויים ב-1948, טראוטמן סירב להצעה לחזור לגרמניה והחליט להישאר באנגליה. בתחילה עבד בחווה מקומית, ולאחר מכן עסק בסילוק פצצות בעיר יוטון, מרזיסייד.[11] תוך כדי עבודתו החל טראוטמן לשחק במועדון החובבני, סט. הלן טאון, שם פגש את מרגרט פרייר - בתו של מזכיר הקבוצה ואשתו לעתיד. במהלך עונת 1948/49, תצוגותיו המצוינות של טראוטמן בשער עשו לו שם, וקהל רב החל להגיע למשחקי הקבוצה. השיא היה בגמר גביע מהון המקומי, שמשך אליו קהל של 9,000 איש שבאו לראות את טראוטמן.[12]

לקראת פתיחת עונת 1949/50, החלו קבוצות הפוטבול ליג להתעניין בשירותיו של השוער הגרמני המוכשר. הראשונה שהציעה לו חוזה הייתה מנצ'סטר סיטי, וב-7 באוקטובר 1949, חתם טראוטמן בקבוצה.

מנצ'סטר סיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחאת האוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקור של טראוטמן בקרייבן קוטג' ב-1950 משך תשומת לב תקשורתית יוצאת דופן

חלק ניכר מאוהדי מנצ'סטר סיטי לא היו מרוצים מהגעת חייל לופטוואפה לשעבר לקבוצתם. מספר רב של בעלי מנויים שנתיים הודיעו על חרם צרכנים, וקבוצות אוהדים מכל רחבי אנגליה שלחו מכתבים נזעמים להנהלת הקבוצה. בנוסף למוצאו מעורר המחלוקת, נאלץ טראוטמן להתמודד עם אתגר לא פשוט אחר - החלפתו של השוער פרנק סוויפט, אחד השוערים הגדולים בתולדות מנצ'סטר סיטי.[13] למרות ספקותיו לגבי החתמת טראוטמן, החליט קפטן הקבוצה - אריק ווסטווד, בוגר מבצע נורמנדי - לקבל אותו בזרועות פתוחות והוסיף כי "אין מלחמה בחדר ההלבשה".[14] משחק הבכורה של טראוטמן היה ב-19 בנובמבר 1949 נגד בולטון וונדררס, ואחרי הופעה טובה שלו במשחק הבית הראשון של הקבוצה, ההתנגדות לו קטנה והאוהדים החלו להכיר בכישרונו הרב. למרות זאת, הוא עדיין ספג קריאות נאצה במשחקי החוץ של הקבוצה - דבר שהשפיע עליו רבות במשחקיו הראשונים. בדצמבר 1949, במשחק נגד דרבי קאונטי, הקהל לא הפסיק להקניט אותו עד שספג שביעייה.[15]

בינואר 1950, יצאה מנצ'סטר סיטי למפגש נגד פולהאם, במה שהיה לביקור הראשון של טראוטמן בלונדון. המשחק זכה לסיקור עצום בתקשורת האנגלית, וחלק מכתבי הספורט המובילים במדינה חיכו לרגע שבו יראו את טראוטמן בפעם הראשונה. למשחק עצמו הגיעה סיטי כשהיא נאבקת בתחתית הליגה, וציפתה לחטוף תבוסה כואבת מפולהאם. למרות זאת, תצוגת ענק של טראוטמן בשער מנצ'סטר סיטי, הובילה להפסד מינימלי של 1-0 בלבד. עם שריקת הסיום זכה טראוטמן לקימת כבוד ולמחיאות כפיים סוערות מכל הנוכחים בקרייבן קוטג', ואף זכה לשבחים משחקני שתי הקבוצות.[16] בסיום השנה ירדה מנצ'סטר סיטי לליגה השנייה, לאחר ששהתה בתחתית במשך רוב העונה.

גמרי הגביע הרצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה לאחר מכן חזרה מנצ'סטר סיטי לליגה הראשונה, וטראוטמן החל לבסס את מעמדו כאחד השוערים הטובים באנגליה, תוך כדי שהוא מחמיץ רק חמישה משחקים מ-250 משחקי הקבוצה שנערכו מאז השיבה לליגה. יכולתו הטובה של טראוטמן הגיעה לפרסום גם במולדתו - דבר שגרם לקבוצת שאלקה 04 להציע 1,000 פאונד למנצ'סטר סיטי תמורת שירותיו.[17] הסיטי סירבו להצעה, בטענה שטראוטמן שווה פי 20 יותר ממה ששאלקה הציעה עליו.[18]

באמצע שנות ה-50 החל מאמן מנצ'סטר סיטי, לס מק'דאוול, לפתח שיטת משחק שבה החלוץ האמצעי של הקבוצה מהווה תפקיד מרכזי. שיטת המשחק החדשה נקראה "תוכנית ריווי" על שמו של דון ריווי - חלוץ מנצ'סטר סיטי שהיה איש מפתח במערך. השיטה החדשה גם דגלה בהשגת הכדור בכל זמן אפשרי, דבר שאילץ את טראוטמן לעשות שימוש רב בזריקות הכדור עם ידיו. בתקופתו של טראוטמן, נהגו השוערים לבעוט את הכדור רחוק ככל שיכלו. בניגוד אליהם, טראוטמן - שהושפע מהשוער ההונגרי גיולה גרוסיץ' - התחיל את התקפות הקבוצה בזריקת הכדור מידיו לכיוון האגפים, במטרה לחפש שחקנים פנויים. שחקני האגף שהיו מקבלים את הכדור מטראוטמן, היו מוסרים אותו לריווי, שבעת קבלת הכדור החל לפתח את ההתקפה.[19]

הטקטיקה החדשה סייעה לסיטי להעפיל לגמר הגביע האנגלי ב-1955, שם פגשה את ניוקאסל יונייטד - מחזיקת הגביע ב-1951 וב-1952. טראוטמן קבע תקדים נוסף, כשהפך לכדורגלן הגרמני הראשון שזוכה לשחק בגמר הגביע האנגלי.[8] במשחק עצמו, ניוקאסל כבשה שער כבר בדקה הראשונה, ובדקה ה-18 נשארה סיטי בעשרה שחקנים לאחר פציעתו של ג'ימי מדווס (באותה תקופה לא הותרו חילופין). חסרונו של מדווס על המגרש הורגש בצורה ניכרת, והדבר פגע בכל צורת המשחק של מנצ'סטר סיטי. אף על פי שסיטי הצליחה להשוות את התוצאה כבר במחצית הראשונה, היא ספגה שני שערים בתחילת המחצית השנייה, ובסופו של דבר הפסידה 3-1.

עונה לאחר מכן, סיימה סיטי במקום הרביעי בליגה והצליחה להעפיל בפעם השנייה ברציפות לגמר הגביע. טראוטמן - שהיה אחד משחקניה החשובים ביותר של הקבוצה, זכה יומיים לפני הגמר בפרס כדורגלן השנה באנגליה, והפך לשוער הראשון שזוכה בתואר הנחשק. בגמר עצמו, פגשה סיטי את ברמינגהאם סיטי, שנחשבה לקבוצת צמרת חזקה. שחקני מנצ'סטר סיטי, שהיו פחות לחוצים במשחק זה מאשר בגמר של השנה שעברה, הצליחו לכבוש כבר בדקה השלישית מרגלי ג'ו הייז. בדקה ה-15, הצליחה ברמינגהאם להשוות, והמחצית הראשונה הסתיימה בשוויון 1-1. השוויון נשאר עד אמצע המחצית השנייה, אז הצליחה מנצ'סטר סיטי לכבוש שני שערים מהירים, שנתנו לה יתרון של 1-3. בדקה ה-75, צלל טראוטמן כדי לאסוף את הכדור, ובדרכו לרצפה פגע ראשו ברגליו של פיטר מרפי - חלוץ ברמינגהאם סיטי. חילופים לא היו אפשריים באותם ימים, וטראוטמן - שבקושי הצליח לעמוד על רגליו, נאלץ להמשיך לשחק. במשך רבע שעה, הגן טראוטמן על צווארו ועל שערו, ומנע מברמינגהאם לכבוש שערים נוספים. בטקס חלוקת המדליות, בנוכחותו של הנסיך פיליפ, נראה צווארו של טראוטמן כפוף ועקום, אך אף אחד לא שיער את חומרת הפציעה. טראוטמן, שהוזמן לסעודת הניצחון שנערכה בערב שאחרי המשחק, לא היה מסוגל להזיז את ראשו, והחליט להישאר בביתו על מנת לנוח. יום לאחר מכן, כשראה שהכאב לא עובר, החליט טראוטמן להגיע לבית החולים, שם נאמר לו שהוא סובל מהתכווצות שרירים בלבד.[20] שלושה ימים אחר כך, הוא הגיע לחוות דעת שנייה אצל רופא ממנצ'סטר. צילום רנטגן גילה שהוא סובל מחמישה נקעים בחוליות עמוד השדרה - נזק שיכול היה לעלות בחייו.

ההחלמה מהפציעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון ומבלי - המגרש שאירח את שני גמרי הגביע האנגלי ב-1955 וב-1956

הבראתו של טראוטמן ארכה מספר חודשים, דבר שגרם לכך שהוא החמיץ את רוב עונת 1956/57. בדצמבר של אותה עונה, שיחק טראוטמן בשני משחקים של קבוצת המילואים, אך בשניהם נראה היה כי הוא סובל מחוסר ביטחון. ב-15 בדצמבר הוא חזר לשער הקבוצה הראשונה, למשחק נגד וולברהמפטון וונדררס, אך ספג שלושה שערים. בעקבות יכולתו החלשה של טראוטמן במשך העונה, חלק מהתקשורת ומאוהדי הקבוצה קראו לו לפרוש ממשחק, בעוד שרבים מהאנשים ביקרו את המועדון בטענה שמכריחים אותו לשחק אף על פי שהוא עוד לא החלים מהפציעה הקשה.[21]

העונה שלאחר מכן הייתה יוצאת דופן מבחינתה של מנצ'סטר סיטי, שהפכה לקבוצה האנגלית הראשונה והיחידה עד כה, שכובשת וסופגת למעלה ממאה שערים במהלך העונה. טראוטמן שיחק ב-34 משחקי ליגה באותה שנה, ואף על פי שלא עמד בשער בתבוסה 9-2 לוסט ברומיץ' אלביון, הוא ספג שמונה שערים בהפסד 8-4 ללסטר סיטי. ההפסד ללסטר היה המשחק בו טראוטמן ספג את מספר השערים הרב ביותר בקריירה שלו[22], ואת העונה כולה הוא סיים רק עם שני משחקים ללא ספיגה.

סיום הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 שנה במנצ'סטר סיטי, בין השנים 1949 ל-1964, שיחק טראוטמן 545 משחקים. ב-1964, נערך לכבודו משחק פרידה לעיני 47,000 איש (יש הטוענים שבמשחק נכחו 60,000 איש[23]). במשחק שיחקה קבוצה מאוחדת של מנצ'סטר סיטי ומנצ'סטר יונייטד בהנהגתם של טראוטמן, בובי צ'רלטון ודניס לאו נגד קבוצת "כוכבי אנגליה" שכללה את טום פיני, סטנלי מתיוס וג'ימי ארמפילד.

אחרי שעזב את מנצ'סטר סיטי, קיבל טראוטמן הצעה מהקבוצה הקטנה וולינגטון טאון, שהציעה לו 50 פאונד למשחק. למרות גילו המבוגר, הגיעו צופים רבים כדי לחזות בשוער הגרמני במשחק הבכורה שלו נגד הרפורד יונייטד.[24] למרות זאת, במשחקו השני בקבוצה, הורחק טראוטמן עקב התנהגות אלימה, ולא חזר יותר לשחק כדורגל.[25]

קריירה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שנחשב לאחד השוערים הטובים בתקופתו, מעולם לא שיחק טראוטמן בנבחרת הלאומית של מולדתו, גרמניה. ב-1953, הוא נפגש עם מאמן נבחרת גרמניה דאז, ספ הרברגר, שהסביר לו שסיבות פוליטיות והעובדה שטראוטמן מעולם לא שיחק בליגה הגרמנית, מונעות ממנו לזמן אותו לסגל הנבחרת.[26] כתוצאה מכך, טראוטמן לא זכה לשחק עם גרמניה במונדיאל 1954, אותו היא סיימה כאלופת העולם.

הניסיון הבינלאומי היחיד של טראוטמן הגיע רק ב-1960, כאשר הפוטבול ליג הסכימה ששחקנים לא-אנגלים ייצגו אותה במשחקי ידידות נגד ליגות אחרות. בחלק ממשחקים אלו שימש טראוטמן כקפטן, ויצא לו לשחק נגד נבחרות הליגה האירית והליגה האיטלקית.

קריירה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר חודשים בהם הרהר טראוטמן בעתידו, הוא קיבל הצעת אימון מנשיא סטוקפורט קאונטי. באותו זמן, סטוקפורט הייתה קבוצת ליגה נמוכה עם תקציב קטן, ובהנהלה ציפו שהגעתו של טראוטמן תשפר את התדמית של המועדון. רבים מתושבי סטוקפורט אהדו את שתי הקבוצות של מנצ'סטר, ולכן טראוטמן והנהלת המועדון החליטו להעביר את משחקי הקבוצה לימי שישי, בהם אף אחת מהקבוצות של מנצ'סטר לא משחקת.[27] מהלך זה שיפר את הכנסות הקבוצה, אך לא הצליח לשפר את מצבה בטבלה. ב-1966, לאחר חילוקי דעות עם נשיא המועדון, החליט טראוטמן להתפטר מאימון הקבוצה.

בין השנים 1967 ל-1969, אימן טראוטמן בשתי קבוצות מהליגה המערב-גרמנית השנייה (פרוסיה מינסטר ואופל רוסלסהיים), אך לא הגיע עימן להישגים משמעותיים. ב-1972, הצטרף טראוטמן לתוכנית פיתוח של התאחדות הכדורגל הגרמנית, שהחליטה לשלוח אותו לאמן במדינות מתפתחות, שלא קיימת בהן מערכת כדורגל מסודרת. המדינה הראשונה אליה נשלח טראוטמן הייתה בורמה, עימה העפיל לטורניר הכדורגל של אולימפיאדת מינכן. שנה לאחר מכן, זכה איתה בגביע הנשיא - טורניר שמשתתפות בו מדינות מדרום-מזרח אסיה.[28] אחרי שעזב את בורמה, אימן טראוטמן גם בטנזניה, ליבריה, פקיסטן ותימן, עד שב-1988 הודיע על פרישה מאימון.

מורשת והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו רק שני שוערים בעלי יכולת עולמית. אחד היה לב יאשין, והשני היה ילד גרמני ששיחק במנצ'סטר - טראוטמן.

לב יאשין[29]

במהלך השנים, זכה טראוטמן למחמאות רבות מצד עמיתיו למקצוע. השוער הרוסי לב יאשין, שבעצמו נחשב לאחד מגדולי השוערים בכל הזמנים, תיאר אותו ואת טראוטמן כ"שני השוערים היחידים שהיו בעלי יכולת עולמית".[30] חברו למנצ'סטר סיטי, ניל יאנג, אמר ש"הדרך היחידה להכניס לו שער בבעיטה היא לא לבעוט אותה בכלל".

סגנונו האידיוסינקרטי של טראוטמן השפיע על דורות רבים של שוערים, ואף שימש כמקפצה לקריירה שלהם. שוער העבר של ארסנל, בוב וילסון, הגדיר את טראוטמן כ"גיבור ילדותו"[31], ואילו גורדון בנקס אמר שלטראוטמן הייתה השפעה על סגנון המשחק שלו.[32]

גם התקשורת לא יכלה להתעלם מתרומתו הרבה של טראוטמן לכדורגל, כשההוכחה לכך היא הדירוג במקום ה-19 ברשימת השוערים הגדולים בכל הזמנים שנערכה על ידי הדיילי מייל.[33] ב-ESPN, תיארו את טראוטמן כאחד מהשוערים הגדולים בתולדות הגביע האנגלי[34], ואילו העצירה שלו בגמר הגביע ב-1956 נגד פיטר מרפי מברמינגהאם, נבחרה לעצירה הגדולה ביותר בתולדות המפעל.[35]

בשנת 2004, הוא קיבל את דרגות הקצין (OBE) במסדר האימפריה הבריטית, כהוקרה על קידום היחסים בין אנגליה לגרמניה דרך הכדורגל, ובכך הפך לאדם הראשון שחבר במסדר האימפריה הבריטית וגם מחזיק בצלב הברזל הגרמני.[36] שנה לאחר מכן, הוא נבחר להיכנס להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי, והפך לכדורגלן הגרמני הראשון שחבר בו.

בשנת 2019, הוקרן הסרט הסיפור של טראוטמן‎.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 נישא טראוטמן למרגרט פרייר, ילידת מנצ'סטר, אך הזוג התגרש בשנת 1972. לזוג היו שלושה ילדים: ג'ון, מארק וסטפן. בנו הבכור - ג'ון, נהרג בתאונת דרכים מספר חודשים לאחר גמר הגביע האנגלי ב-1956, כשהוא בן חמש בלבד. לפי טראוטמן, זו הייתה הסיבה המרכזית לגירושים ממרגרט, שלא הצליחה להתגבר על מות בנה.[8] בשנות ה-70, בזמן שחי בבורמה, פגש טראוטמן את אשתו השנייה - אורסולה ואן דאר היידה, ילידת גרמניה. גם נישואים אלו לא החזיקו מעמד, והזוג התגרש בשנת 1982.[37]

מאז שנת 1990 ועד למותו ב-19 ביולי 2013, חי טראוטמן עם אשתו השלישית, מארליס, בבית נופש קטן ליד ולנסיה. במקביל, הוא ייסד את "קרן טראוטמן", שמטרתה שיפור יחסי אנגליה-גרמניה דרך הכדורגל. לפי דבריו, הוא המשיך להגיע למנצ'סטר מדי פעם על מנת לצפות במשחקיה של מנצ'סטר סיטי, ואם לא, הוא השתדל לראות את כל משחקיה בטלוויזיה. בנוסף, הוא אמר ש"אני אוהב את נבחרת אנגליה ואוהד אותה - אפילו אם היא משחקת נגד גרמניה!".[38]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gary James, The Official Manchester City Hall of Fame, Hamlyn, 2005, ISBN 0600612821
  • Alan Rowlands, Trautmann: The Biography, Derby: Breedon, 2005, ISBN 1859834914
  • Gary James, Manchester City – The Complete Record, Derby: Breedon, 2006, ISBN 1859835120
  • Catrine Clay, Trautmann's Journey: from Hitler Youth to FA Cup Legend, Yellow Jersey, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברט טראוטמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלן רוולנדס, Trautmann: The Biography, דרבי: ברידון, 2005, עמ' 14.
  2. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 22.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ‏ גארי ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, המילין, 2005, עמ' 134.
  4. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 38.
  5. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 43-44.
  6. ^ סיימון טורנבול,‏ From prisoner of war to folklore, באתר אינדפנדנט‏, 16 במאי 1999
  7. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 57.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 סיימון טורנבול,‏ Keeper of legends, באתר אינדפנדנט‏, 7 במאי 2006
  9. ^ ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, עמ' 153.
  10. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 63.
  11. ^ ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, עמ' 135.
  12. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 85.
  13. ^ ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, עמ' 76.
  14. ^ מתיאס פסקובסקי,‏ Kein Krieg in dieser Kabine, פברואר 2007
  15. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 99.
  16. ^ ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, עמ' 139.
  17. ^ ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, עמ' 137.
  18. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 118.
  19. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 157-158.
  20. ^ 05.05.1956 Bert Trautmann breaks his neck, באתר הגארדיאן‏, 6 במאי 2006
  21. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 195.
  22. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 199.
  23. ^ ג'יימס, The Official Manchester City Hall of Fame, עמ' 142.
  24. ^ The day Edgar St hailed brave Bert, באתר הרפורד טיימס‏, 23 במרץ 2006
  25. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 216.
  26. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 123.
  27. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 218.
  28. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 234.
  29. ^ Lev Yashin - Quotes, ספטמבר 2010
  30. ^ סטיב ווילסון,‏ Keeper of legends, באתר ESPN‏, 3 באוקטובר 2005
  31. ^ ניק הארפר,‏ Small Talk: FA Cup Special, באתר הגארדיאן‏, 16 במאי 2003
  32. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 247.
  33. ^ THE LIST: 20-11 of Sportsmail's top goalkeepers, באתר הגארדיאן‏, 5 בפברואר 2009
  34. ^ טום אדמס,‏ The FA Cup's Greatest Goalkeepers, באתר ESPN‏, 6 בינואר 2011
  35. ^ E.ON Great Saves No.1: Bert Trautmann, באתר מירור פוטבול‏, 27 באפריל 2011
  36. ^ Football star Trautmann given OBE, באתר BBC‏, 1 בנובמבר 2004
  37. ^ רוולנדס, Trautmann: The Biography, עמ' 242.
  38. ^ נייג'ל בלונדל,‏ Bert: Prem stars couldn't care less, באתר הסאן‏, 10 באפריל 2010