גויאבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גויבה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןגויאבה
Guava ID.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: הדסאים
משפחה: הדסיים
סוג: גויאבה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Psidium
ליניאוס, 1753
פרחי הגויאבה

גויאבהספרדית Guayaba; שם מדעי: Psidium) היא סוג של צמח ממשפחת ההדסיים, המונה כ-100 מינים של שיחים טרופיים וסובטרופיים ועצים קטנים, ובהם: גויאבת התפוח, גויאבת ההר, גויאבת התות, וגויאבת קוסטה ריקה. צמחי הגויאבה גדלים בעיקר באיים הקאריביים, באמריקה המרכזית ובצפון אמריקה הדרומית.

על אף שמקור הגויאבה במרכז אמריקה, עם הפצת הגויאבות ליתר חלקי העולם הפך הפרי נפוץ גם באזור הלבנט ובאזורים הטרופיים והסובטרופיים במזרח הרחוק. כך למשל, הפכה הגויאבה לפרי הלאומי של פקיסטן ומיץ הגויאבות המצרי הפך למשקה נפוץ מאוד בקרב מטיילים ונופשים בחופי סיני.[1]

במקסיקו משמש הפרי להכנת שייקים ומשקאות בתוספת אלכוהול, וכן להכנת ממתקים. בברזיל נפוץ ביותר ה”גויאבדה”, קינוח העשוי מריבת גויאבה קרושה בתבנית החתוכה לקוביות. במזרח הרחוק מגישים את הפרי טרי עם מסלה, ובארצות הים התיכון יש העושים שימוש בגויאבה האדומה כתחליף לעגבנייה בימות החורף.

הגויאבה היא בעלת עלים נגדיים, אליפטיים ופשוטים, וגודלם נע בין 5 ל־15 ס"מ. פרחי הגויאבה הם לבנים ובעלי חמישה עלי כותרת.

פרי הגויאבה אכיל לאדם. צורתו כצורת אגס, ורוחבו בין 3 עד 12 ס"מ. לגויאבה קליפה עדינה, ריח עז, וצבעה נע בין ירוק, צהוב ואדום. פנים הגויאבה כתום בהיר או לבן בז', והוא מכיל זרעים קשיחים רבים. לפרי ערך תזונתי רב והוא עשיר במיוחד בויטמינים ובברזל ובחלבון מן הצומח וצריכתו נחשבת לבריאה[1]. הגויאבה עשירה בוויטמין A, וויטמין B וויטמין C.

כמו כן הגויאבה מכילה כמות גדולה יחסית של פלבנואידים, ויטמין E, ויטמין K, סידן, מגנזיום, זרחן, לוטאין, קרטנים, רטינול, סלניום, נחושת, אבץ, אשלגן, נחושת ומנגן - בצורה זמינה לגוף, וכן סיבים תזונתיים המסייעים בתהליך העיכול. 13% מהפרי הוא חלבון ממקור צמחי[2].

פירות הגויאבה נגועים לעיתים בזחליהם של מספר סוגי עשיים.

גידול הגויאבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את צמחי הגויאבה מגדלים בארצות טרופיות וסובטרופיות רבות למען מכירת ושיווק פירותיהם. מספר זנים מגודלים באופן מסחרי, בעוד אחרים גדלים רק באופן פראי בטבע.

צמחי הגויאבה רגישים לקור, ולכן לא ניתן לגדל אותם בכל אזור ואקלים. במספר אזורים טרופיים, ובהם הוואי, נפוץ הצמח עד כדי כך שהוא נחשב עשב שוטה. צמח הגויאבה הוא אחד מסוגי הפירות היחידים אשר יניבו פירות בגודל מלא אף אם יגודלו כשתילים בעציץ.

הגידול בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגויאבה הגיעה לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, והתחבבה מאוד על חלק מהצרכנים, בעיקר הערבים, שהכירו את הפרי ממצרים. במשק היהודי ניטעה הגויאבה בכמויות קטנות, והפריצה של הענף באה לאחר מלחמת ששת הימים. עד אז הייתה הגויאבה בעיקר עץ נוי בחצרות וגינות פרטיות.

במהלך שנות ה-40 וה-50 פיתח האגרונום אפרים בן-דב (קושילביץ') זן גויאבות המותאם לתנאי האקלים הישראלים, וקרא לו זן בן-דב על שמו. היום נטועים בארץ כמה אלפי דונמים, רובם ככולם מהזן המקומי בן-דב, זן לבן וגדול. בירור הגויאבה אמנם נפסק, אך עדיין יש ביקוש לזנים חדשים וטובים, שאפשר שהם נמצאים כזריעים בחצרות. הפרי המצוי בשווקים הוא מהזן "בן-דב" בלבד.

שתלנים פרטיים ייבאו בשנים האחרונות זנים נוספים של גויאבה: תותית, ננסית, אדומה, ורודה וגויאבה חורפית. אך לא ניטעו מטעים מסחריים מזנים אלה. מגדלי הגויאבות נוהגים לגזום את העצים כל שנתיים גיזום חריף, על מנת לקבל פרי גדול אחיד ורב.

הבשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית פירות הגויאבה מהזנים הנפוצים זני הגויאבה יבשילו בישראל בסתיו ובראשית החורף. הזן הבן-דב הנפוץ בארץ יופיע כשקליפתו ירוקה בהירה עד צהובה ואילו זנים נוספים יבשילו בקליפה אדומה או ורודה. מבחינת מיצוי הטעם מומלץ לחכות להבשלת הפרי על הענף בטרם קטיף, אך ניתן גם לקטוף גויאבות כאשר הן מגיעות לגודל המלא שלהן אך עוד לא רכות, וכך תהליך סיום ההבשלה של הפרי מתרחש לאחר הקטיף. להבשלה מהירה ניתן להכניס את הפרי לשקית נייר. הקליפה הדקה והתוכן הרך של הפרי הופכים את הגויאבה לרגישה למכות ולשריטות שהופכות לכתמים חומים. חיי המדף של פרי בשל הם כיומיים-שלושה בקירור ביתי[1].

שימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעלי גויאבה שימוש רפואי כתרופה לשלשול, ואנשים מסוימים אף טוענים שיש ביכולתו לסייע בהתמודדות עם וירוסים וחיזוק כללי של המערכת החיסונית [3] ואף בסיוע בהפחתת תסמיני מחלת הסוכרת.

בדרך כלל, נאכלות הגויאבות בשלמותן או מעורבבות במגוון קינוחים. באסיה נטבלות הגויאבות במלח ואבקת שזיפים, או משמשות בתה. גויאבות מבושלות משמשות גם בהכנת ריבות, מרמלדות, ממתקים ומיצים. כמזון, הגויאבות נחשבות בריאות מאוד. הגויאבה האדומה בריאה יותר, בשל האחוז הגבוה של הוויטמינים, הסיבים והערכים התזונתיים. לגויאבות תכונות בריאותיות נוספות: האדומות שביניהן לדוגמה, נחשבות יעילות במלחמה בסרטן.

גויאבות אדומות מחליפות במקרים רבים את העגבניות ברטבים המיועדים בעיקר לאנשים הרגישים לחומציות העגבניות.

שמה התאי של הגויאבה ("פאלונג" או "פאראנג") הוא הכינוי לזנים ממוצא אירופי בתאילנד.

זנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הדיי עפאים, זמן גויאבה, כלכליסט - www.calcalist.co.il, ‏2016-09-26
  2. ^ נודף ריח, אבל בריא מאוד • הכל על הגויאבה - בחדרי חרדים, חדרי חרדים (בעברית)
  3. ^ גויאבה: מה זה הריח הזה?, ynet, ‏2010-10-13 (בעברית)