גותיקה מנואלינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גותיקה מנואלינית או גותיקה פורטוגזית מאוחרת היא סגנון קישוטי אדריכלי פורטוגזי מתחילת המאה ה-16 הידוע בהידור ובמורכבות של קישוטיו, ומשלב אלמנטים ימיים וייצוג של תגליות ממסעותיהם של ואסקו דה גאמה ופדרו אלברש קברל. סגנון זה מסנתז אלמנטים של אדריכלות גותית מאוחרת עם השפעות של Plateresque ספרדי, אלמנטים איטלקיים ופלמים. סגנון זה מסמן את המעבר מגותיקה מאוחרת לאדריכלות הרנסאנס. בניית הכנסיות והמנזרים בסגנון זה מומנה בחלקה הגדול מרווחי הסחר בתבלינים עם אפריקה והודו. הסגנון הושפע במידה רבה מההצלחה של האימפריה הפורטוגזית ועידן התגליות בידי נווטים פורטוגזים, ששטו עד לחופי אפריקה והודו וגילו את ברזיל. ניתן לראות זאת למשל בייבוא אלמנטים ממקדשים בהודו המזרחית. הפורטוגלים, שהעלו על נס את כוחם הימי, ביטאו זאת גם באדריכלות (כנסיות, מנזרים, ארמונות וטירות) ואמנויות אחרות כגון פיסול, ציור, צורפות, עבודות בחרסינה וריהוט. הסגנון הקישוטי מאופיין בקישוטים וירטואוזים ומסובכים בשערים, חלונות, עמודים וארקדות.

אלמנטים אופייניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלון של Convent of Christ ב-Tomar הוא דוגמה ידועה לסגנון המנואליני

מחוץ לליסבון, הכנסייה ובית מועצת הכנסייה במנזר הצלוב בטומאר (תוכננו בידי דיוגו דה ארודה) הם מונומנטים מנואלינים חשובים. בפרט, החלון הגדול של בית המועצה, עם הפיסול של הצמחים והחבלים המלופפים, הוא אחד ההישגים היוצאים מגדר הרגיל של הסגנון המנואליני.

מונומנטים מנואלינים חשובים אחר הם מסכי הארקדות בקלויסטר המלכותי (תוכננו בידי דיוגו בויטאק) והקפלות הלא-גמורות (תוכננו בידי מטאוס פרננדז) במנזר בטליה והארמון המלכותי של סינטרה.

עוד מבנים מנואלינים חשובים הם כנסיית המנזר של ישו בשטובאל (אחת מהכנסיות המנואליניות הקדומות ביותר, שתוכננה גם היא בידי דיוגו בויטאק), מנזר סנטה קרוז בקוימברה, הכנסיות הראשיות בגולגה, וילה דה קונדה, מורה קמינחה, אוליבנצה וחלק מקתדרלת בראגה (הקפלה הראשית), וישאו (הקמרונות של הספינה הראשית) וקתדרלת גוורדה (השער הראשי, עמודים, קמרונות).

מבני ציבור בסגנון מנואליני קיימים ב:

אמנים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוץ המנואליני של מנזר ההיירונימיטים, ליסבון


היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון זכה לכינויו על ידי פרנסיסקו אדולפו דה וארנהאגן, ויקונט פורטו סגורו, בספרו מ-1842 "תמצית היסטורית ותיאורית של מנזר בלם, כולל פירושם של מונחים שונים, הקשורים בעיקר לאדריכלות גותית", בתיאור מנזר ההיירונימיטים בליסבון. הוא קרא לסגנון על שם מנואל הראשון, מלך פורטוגל, שמהלך שלטונו בשנים 14951521 התפתח הסגנון.

הסגנון רווח רק במשך תקופה קצרה (14901520), אך שיחק תפקיד חשוב בהיסטוריית האמנות הפורטוגזית. השפעת הסגנון נמשכה גם לאחר מותו של המלך.

עד מותו ב-1521, מימן המלך מנואל הראשון כ-62 מיזמי בנייה. מבנים רבים הבנויים בסגנון המנואליני נחרבו ברעידת האדמה בליסבון ב-1755 והצונאמי שבא אחריה. בליסבון נהרסו הארמון המלכותי של מנואל הראשון, ובית החולים של כל הקדושים, בנוסף למספר כנסיות. למרות זאת, מספר מבנים מנואלינים שרדו, בהם מנזר ההיירונימיטים (שתוכנן בעיקר בידי דיוגו בויטאק) ומגדל בלם (תוכנן בידי פרנסיסקו דה ארודה כמונומנט לתגליות), שניהם ממוקמים קרוב אחד לשני בשכונת בלם. גם שער כנסיית Nossa Senhora da Conceição Velha בעיר התחתית בליסבון שרד.

הסגנון הרחב לאמנויות הקישוט והתפשט ברחבי האימפריה הפורטוגזית, לאיים האזורים, איי מדיירה, מובלעות בצפון אפריקה, ברזיל, גואה בהודו ואפילו מקאו בסין. השפעת הסגנון ניכרת גם בדרום ספרד, האיים הקנריים, צפון אפריקה והקולוניות הספרדיות של פרו ומקסיקו.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]