גנבת אוסף השעונים מהמוזיאון לאמנות האסלאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"המלכה" - מרי אנטואנט - שעון מספר 160 של ברגה
אחד השעונים שנגנבו והוחזרו למוזיאון
חזית המוזיאון ומעליה כרזה לתערוכת השעונים שהושבו

גניבת[1] אוסף השעונים מהמוזיאון לאמנות האסלאם התרחשה בסוף השבוע של 15–16 באפריל 1983. נעמן דילר פרץ במהלך אותו סוף שבוע לתוך המוזיאון וגנב את רוב שעוני האוסף, ביניהם "שעון מספר 160"(אנ') שכינויו "המלכה", אשר ייצר אמן השעונים אברהם-לואי ברגה, ושהוזמן עבור מרי אנטואנט.

למרות החקירה הענפה שנפתחה לאחר ההתפרצות, העבריין לא נודע עד שנת 2006, כאשר התגלו עדויות להופעת חלק מהשעונים. בהמשך נערכה חקירה והתגלה כי הפורץ היה נעמן דילר, שנפטר בשנת 2004. חלק הארי של האוסף, בהם גם "המלכה", הוחזר למוזיאון ומוצג בו[2].

הפריצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החשד שהתעורר לאחר הפריצה, השתתפו בה שלושה פורצים שהחנו משאית לצד קיר המוזיאון כדי להסתיר את מעשיהם, כופפו סורגי חלון באמצעות מגבה (ג'ק) ונכנסו באמצעות סולם חבלים ומזרנים. הסתבר שהאזעקה הייתה מקולקלת והשומר ישן או ששהה בקומה אחרת.

הפורצים נכנסו אל האגף בו הוחזק האוסף בן 191 השעונים של דייוויד סלומונס, אשר נחשב לאוסף השעונים הנדירים מספר 3 בחשיבותו בעולם, וגנבו ממנו 106 שעונים, שהיו היקרים ביותר באוסף[3].

נראה היה כי שהו במקום שעות רבות בהן אכלו ושתו, שכן נמצאו במקום שאריות כריכים, פחיות שתייה קלה וכן כלי עבודה ששימשו אותם במהלך הפריצה[4].

החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפרצות התגלתה בבוקר יום א', 17 באפריל, על ידי שומר המוזיאון.

ערכה הכספי של הגנבה היה הגבוה ביותר בישראל באותה עת.

בממצאים שנותרו בזירה לא היה שום קצה חוט לפיענוח ולכן עברה החקירה למישור המודיעיני. פרטי הפריטים נמסרו לסוחרי אמנות, בעלי גלריות, ואספנים בישראל ומחוץ לה. התבקש סיוע מהמוסד ומהאינטרפול ובמקביל החלו לחקור בפרשה גם חוקרים פרטיים של חברת הביטוח ואף עיתונאים. הובטחו פרסים כספיים למי שימסור מידע ופיסות מידע אכן הגיעו, אך כל המידע התגלה כחסר בסיס, הפרשה נותרה בגדר תעלומה והתיק הוגדר כעל"ן (עבריין לא נודע).

הגילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אוגוסט 2006 פנה סוחר אמנות ועתיקות מתל אביב בשם ציון יעקובוב למנהלת האמנותית של המוזיאון, רחל חסון ואמר ש"מצא" את השעונים הגנובים. הוא סיפר כי עורכת דין הילה אפרון גבאי פנתה אליו כדי שיעריך 39 שעונים השייכים ללקוחה שלה המבקשת להישאר אנונימית.

אנשי המוזיאון הגיעו למשרדה של עורכת הדין, אך השעונים לא היו במשרד אלא בכספת בבנק דיסקונט בפתח תקווה. אנשי המוזיאון הציגו בפני עורכת הדין קטלוג של השעונים הגנובים, וזו זיהתה חלק מהם וטענה שהשעונים שייכים ללקוחה שלה, אשר קיבלה אותם בירושה מבן זוגה שנפטר. כשחזרו נציגי המוזיאון לעורכת הדין ביום המחרת, היא הציגה בפניהם שלושה ארגזי קרטון שבהם 40 שעונים ארוזים בנייר עיתון, ביניהם "המלכה", ה"סימפתיק" ושעון האקדח. מרבית הפריטים היו שלמים, אולם בחלקם חסרו יהלומים, אבני חן וזהב. התנהל משא ומתן חפוז בו הוסכם שהשעונים יוחזרו למוזיאון תמורת פיצוי סמלי של 35,000 דולר והוסכם כי זהות הלקוחה לא תיחשף, אלא המשא ומתן ייעשה באמצעות עורכת הדין.

הנהלת המוזיאון לא דיווחה למשטרה על החזרת השעונים, אלא החלה לתקן ולשפץ אותם. רק בשנת 2007 נודע למשטרה על החזרת חלק מהשעונים וזו הטילה את המשך החקירה על היחידה המרכזית של מחוז ירושלים. בחקירה התברר כי הלקוחה היא נילי שמרת והמוריש הוא בעלה נעמן דילר.

דילר ושמרת הכירו בשנות השישים, אך רק בשנות השמונים חודש הקשר ביניהם ובהמשך הם עברו לחיות כבני זוג. בשנות האלפיים חלה דילר בסרטן העור, אשר התפשט לעצמות. ב-14 באפריל 2003, בדיוק 20 שנה אחרי הפריצה למוזיאון, נישא הזוג, אולם שמרת המשיכה לחיות בארצות הברית ודילר בתל אביב. באפריל 2004 מת דילר ועם מותו ציווה את כל רכושו לשמרת, כשהוא מפרט אתרים שונים בהם הוחזק רכושו. הוא גם הינחה אותה לא לנסות למכור בעצמה את השעונים, אלא לעשות זאת באמצעות עורך דין פלילי, וכך אכן עשתה.

שמרת נחקרה ומסרה שלא ידעה מה מקור השעונים ולא שמעה על המוזיאון לאמנות האסלאם. בפשיטות של המשטרה על המקומות אותם ציין דילר בצוואתו, כמו גם בחיפושים שערכו משטרות נוספות בעולם נמצאו שעונים נוספים. בסופו של דבר 88 פריטים הוחזרו למוזיאון והם מוצגים בו באגף מאובטח, ו-13 פריטים טרם נמצאו[4][5][6][7].

סיבת אי קשירת דילר לפריצה בשלב החקירה הראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הביצוע של ההתפרצות הייתה מאפיין שתאם היטב את פעילותו הפלילית הקודמת של נעמן דילר.

עם זאת, פעילותו הפלילית של דילר כללה בין השאר גם זיוף מסמכים ובהם דרכונים וכך יצא מישראל קודם ההתפרצות בזהות אמיתית, אך חזר אליה בזהות בדויה, כך שלפי רישומי ביקורת הגבולות, הוא לא היה בישראל בזמן האירוע. גם לאחר ההתפרצות הוא יצא מהארץ בשלב כלשהו בזהות בדויה וכאשר חזר מאוחר יותר בזהותו האמיתית, הרי שהיה לו, לכאורה, אליבי מושלם למועד ההתפרצות והוא לא נקשר כלל לפרשה עד גילויה אחרי מותו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמצעי תקשורת שונים מתארים את המעשה כשוד, אולם לפי הגדרת חוק העונשין מדובר בעבירות התפרצות וגנבה
  2. ^ אוסף השעונים של סר דיוויד סלומונס באתר משרד התרבות / פורטל "מוזיאונים בישראל"
  3. ^ "שוד השעונים הגדול" באתר המוזיאון
  4. ^ 1 2 דני רובינשטיין ואסף לוי, חשיפת "כלכליסט": נעמן דילר הוא האיש שעמד מאחורי השוד הגדול בישראל, באתר כלכליסט, 29 באוקטובר 2008
  5. ^ חיים ריבלין, המירוץ בעקבות השעון, "עובדה" באתר מאקו, 2 בנובמבר 2008
  6. ^ אפרת וייס ורועי מנדל, הותר לפרסום: פוענחה גניבת השעונים מ-1983, באתר ynet, 29 באוקטובר 2008
  7. ^ עמי בן דוד, הקיבוצניק שגנב את שעוני המיליונים, באתר nrg, ‏30 באוקטובר 2008