ביטוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חברת ביטוח)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביטוח הוא אמצעי חוקי וכלכלי המיועד לחלק בין הרבים את הנזקים העלולים ליפול למעמסה על היחיד.

בהיבט הכלכלי מטרת הביטוח היא לספק הגנה מפני היבטים כספיים של אי-ודאות סיכון. ביטוח מאפשר לנהל סיכונים באמצעות גידור. כאשר מתקיים סיכון טהור, כלומר, סיכוי לקרות נזק או לאי קרות נזק שיכול להביא הפסד בלבד, לוקח הצד המבטח את הסיכון על עצמו ובמקרה שהנזק קרה הוא יביא את המבוטח למצב הקרוב ביותר שהיה בו ערב קרות מקרה הביטוח.

ההיבט החוקי מסדיר את הדרך בה הביטוח נעשה. ביטוח יכול שיתקיים מכוח חוק או מכוח חוזה. המבטח יכול שתהיה המדינה, חברת ביטוח ממשלתית או חברת ביטוח פרטית. לפי ההסכם מתחייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח למוטב בקרות מקרה הביטוח. בהתאם להסכם, משלם המבוטח למבטח פרמיה (דמי ביטוח) במועדים שסוכמו ביניהם, בתשלום אחד או במספר תשלומים חודשיים או בתשלומים חודשיים או שנתיים קבועים.

גובה דמי הביטוח נקבע בהסכמה בין המבטח לבין המבוטח. המבטח נעזר באקטואריה לצורך חישוב הפרמיה הדרושה בעבור הביטוח, לפי סטטיסטיקה של האירועים נגדם נרכש הביטוח, תוך התחשבות במצב הספציפי של המבוטח. למשל, בביטוח חיים משתמשים בטבלאות אקטואריות, תוך התחשבות במחלות קודמות של המבוטח (המשפיעות על הסיכון של מבוטח ספציפי למות בגיל מוקדם יותר).לא פעם נקבעת הפרמיה בביטוח כללי גם לפי שיקול מסחרי של המבטח.

מכירת פוליסות ביטוח נעשית על ידי סוכני ביטוח, המייצגים את חברות הביטוח, או ישירות על ידי החברות, בביטוח ישיר.

היסטוריה של הביטוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו של הביטוח כעקרון חברתי שנועד להבטיח ערבות הדדית נטועים עמוק בליבתה של החברה האנושית, עוד בטרם התפתחה כלכלת השוק. שיקולים מוסריים או ציוויים דתיים עשויים להוביל משפחה אחת לסייע למשפחה אחרת לבנות את ביתה שנהרס, משום שאם אותו הנזק ייגרם לה, המשפחה לה סייעה תשיב לה טובה. באותו האופן, גם אגירת מזון באסם תבואה היא סוג של ביטוח הנועד לפצות במקרה של חוסר. צורות ראשוניות של ביטוח לשמו, חלוקת הסיכון בין רבים, הופיעו אצל סוחרים סינים כבר באלף השלישי לפני הספירה. הסוחרים הסינים בשוטם על נהרות נהגו לחלק את מרכולתם בין כלי שיט שונים במטרה לצמצם את הסיכון להפסד מוחלט, במקרה שכלי השיט יתהפך ויטבע. באלף השני לפני הספירה הבבלים פיתחו שיטה המתועדת בחוקי חמורבי, לפיה אם סוחר קיבל הלוואה כדי לממן את המשלוח שלו, הוא ישלם למלווה סכום כסף נוסף תמורת ערבות של המלווה לבטל את ההלוואה ואת הצורך לשלם אותה בחזרה במידה והמשלוח נגנב או אבד בים.

המלכים האחמנים היו הראשונים לבטח את עמי הממלכה באמצעות רישום רשמי ונוטריוני שאוחסן בתוך משרדים ממשלתיים.

כאלף שנה לאחר מכן, תושבי רודוס הגו את הרעיון של אבריה כללית שהפך עם השנים לחלק מהמשפט הימי המודרני. סוחרים אשר הטובין שלהם היו נשלחים יחד ישלמו פרמיה מחולקת באופן יחסי אשר תשמש לפיצוי כל סוחר שאת הטובין שלו נאלצו להשליך לים על מנת להפחית את משקלה של הספינה כדי שזו לא תטבע.

ב-1662 פרסם ג'ון גראונט את ספרו "תצפיות מדעיות ופוליטיות על רשומות התמותה" שבו ניתח את רשומות התמותה בראשית ימיה של לונדון המודרנית. גראונט הבחין כי קיים דפוס ניתן לחיזוי באורך חיי אנשים מקבוצות שונות. המחקר הוביל ליצירת מה שידוע כיום כלוחות של הסתברויות ביומטריות (כמו לוחות תמותה, המאפשרים חישוב תוחלת חיים). בעזרת לוחות אלה ניתן היה להקים מערכת ביטוחים שתאפשר הגנה על הפרט או משפחתו כנגד אירועים בלתי צפויים (כמו מוות ונכות) ולהבטיח הכנסה חודשית לכל החיים בעת זקנה.

הראשון שהראה כיצד ניתן לעשות זאת היה אדמונד היילי בעזרת חישוב טבלת "תוחלת החיים" שלו וחישוב הפרמיות שאדם יתבקש לשלם בכל גיל כדי להיות מבוטח ולקבל קיצבה קבועה (אנונה) במקרה של מוות.

ב-1666 התרחשה השריפה הגדולה של לונדון וגרמה להשמדה של יותר מ-13,000 בתים. הדבר דחף רבים לחיפוש אחר אמצעי למזעור הסכנה הפיננסית והממשית שבשריפות. למרות השריפה לא קודם פתרון ציבורי בידי הפרלמנט הבריטי מכלל סיבות מה שהוביל לגידול הביקוש לפתרון בשוק הפרטי.

בשנת 1681 פתח הכלכלן ניקולס ברבון (Nicholas Barbon) שנודע עוד ככלכלן כתומך נלהב בשוק החופשי ויזמות עסקית כפתרון לבעיות חברתיות את חברת ביטוח הרכוש הראשונה שנקראה "המשרד לביטוח בתים" וביחד עם מספר שותפים הצליחו להחתים על ביטוח מעל ל-5,000 בתים על ביטוח כנגד שריפות.

ההצלחה של המיזם הובילה יזמים נוספים לענף ביטוחי השרפות ששכרו שירותי כיבוי אש פרטיים על מנת להתמודד עם השריפות העירוניות. כדי לזהות איזה בניין שייך לאיזו חברת ביטוח השתמשו חברות הביטוח בבריטניה ומאוחר יותר גם בארצות הברית בסימנים מיוחדים שהיו נתלים על חזית בניין המגורים שנקראו "סימני ביטוח אש" (Fire insurance mark).

חברת הביטוח הראשונה בארצות הברית ביטחה סיכונים מפני נזקי אש והוקמה בשנת 1732 בעיר צ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית. בנג'מין פרנקלין סייע בהנהגתו של הביטוח, בהפיכתו לנחלת הכלל וברישום תקנות. מובן שבתים שהיו מועדים יותר לשריפות, כגון בתי עץ היו מסורבי ביטוח או שנאלצו לשלם פרמיה גבוהה יותר.

ענפי הביטוח העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטוח אלמנטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביטוח אלמנטרי: נקרא גם ענף ביטוח כללי. ענף זה אינו כולל ביטוח חיים וביטוח ימי. המדובר בענפי ביטוח הרכוש, כגון ביטוח דירה מפני פריצה או שריפות, ביטוח רכב, ביטוח נזקים, ביטוח מפני אבדן רווחים, ביטוח אשראי, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח נוסעים לחו"ל, ביטוח הנדסי הכולל ביטוח עבודות קבלניות וכן ביטוח אחריות חוקית הכולל ביטוח אחריות כלפי צד שלישי (צד ג'), אחריות מעבידים, אחריות מקצועית, אחריות המוצר, אחריות מנהלים ונושאי משרה בחברה ועוד.

ביטוח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביטוח חיים: ענף ביטוח החיים הוא ענף ייחודי בכך שמקרה הביטוח יתרחש בוודאות (ולכן הוא שונה משאר ענפי הביטוח בהם לא ידוע אם מקרה הביטוח יתרחש), אך לא ידוע מתי יתרחש. מטרתו של ביטוח החיים היא להבטיח קרן אשר תשולם למשפחה, או לכל מוטב אחר, עם מותו של המבוטח או עם הגיעו לגיל מסוים. בישראל, כל נוטל משכנתה מחויב גם בביטוח חיים ונכס בגובה ההלוואה הנקרא גם ביטוח משכנתא.

מציאות פתיחת השווקים הגלובלית הובילה לרמות שיא בהשקעות הבינלאומיות, כשלביטוחי החיים מקום מיוחד בכך, עם פוטנציאל שוק שנמצא בעליה מתמדת. כשבשנת 2005 הגיע לכ-386 אלף מיליון דולר בעולם ו-1,200 מיליון דולר בישראל.[1] ישנם שלושה סוגי ביטוחי חיים:[2]

(1) ביטוח חיים או מוות.
(2) ביטוח על נכות לצמיתות.
(3) ביטוח בריאות.

הביטוח הוא כזה שדמי הביטוח שיגבו יהיו סכומים חודשיים דינמיים, בהתאם למשתנים קבועים ומשתנים כמו ההסתברות לפגיעה והנתונים האישיים של המבוטח (לאיזו קבוצה המבוטח משתייך ועד כמה כדאי לבטח אותו), שיגבו מהמבוטחים עד סוף חייהם. כשניתן לגבות את דמי הביטוח והפיצויים במקרה מוות, רצח, הריגה אך גם התאבדות (אם כי אז העברת הכספים קצת יותר איטית).

ביטוח בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביטוח בריאות: ביטוח המבטיח למבוטח סכום כספי, או שיפוי, או שילוב של השניים, בשל קרות אירוע רפואי. ביטוח הבריאות הוא בדרך כלל במסגרת פוליסת בריאות, אך יכול שיהיה גם כיסוי שעניינו בריאות בפוליסת ביטוח חיים או בפוליסת ביטוח כללי.

שיטות תיערוף, המחרה וקביעת מחירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – תמחיר, מחיר העברה, המחרה

ישנם 2 שיטות תיערוף עיקריות:

שיטת התיערוף הקבועה- לפי שיטה זו נגבה מכל לקוח סכום קבוע וזהה לכלל הלקוחות. כלומר, נגבה סכום קבוע וזהה, ללא כל הבדל במחיר, בין כלל הלקוחות השונים.
שיטת התיערוף הדיפרנציאלית- הסכום הנגבה מכל לקוח מותאם לרמת הסיכון בו הוא נמצא -תוך קטרוג הלקוח לקבוצת סיכון מסוימת. את רמת הסיכון ותיעדוף הלקוח על ידי בתי עסק , ניתן לקבוע לפי משתנים שונים, כמו: מין, גיל, השכלה, מקום מגורים, גובה הכנסה, מצב בריאותי, דירוג הלקוח לפי נתוני בנק ישראל, ועוד.[3] לפי משתנים אלו הבנקים גם מדרגים את הלקוח וקובעים אילו תנאים לתת להם במשכנתאות ובהלוואות.

בשנת 1960 פיתוח רוברט ביילי ורוי סיימון שיטה לקביעת שערים, הנקבע "שיטת התמחור הדיפרנציאלי" הפשוט של רוברט ביילי ורוי סיימון. שיטתם הייתה לדי פשוטה ואינה קשורה ישירות למודלים סטוכסטיים, אלא על טיעונים סטטיסטים פשוטים. הטענה מניחה כי הסיכון עבור Si,j במעמד (i, j) הוא עקבי. ומגדירה כי קיימים µ, χ1,i ו- χ2,j > 0, כך שביטוי χ2 ימוזער למינ' (כשלממזער הביטוי הטיה חיובית שיטתית).[4]

בקביעת מחירים יש צורך להתמודד ולהתייחס לסוגים ומידות שונות של סיכונים. סיכונים הכוללים קצבים שונים לכל קבוצה, כשכל קבוצה בפני עצמה אינה מספקת את הנפח והאמינות המספקת לאפשרויות ההפסד והרווח. שכן לעתים גם קבוצות מסוימות ניתנות לחלוקה נוספת לפי תתי קבוצות, בהן לכל קבוצה יש שוני משמעותי מיתר תתי הקבוצות. הפתרון המעשי ביותר - הוא לקבוע שערים מותאמים לכל קבוצה תוך הפעלת שיקול דעת, כשלחלק שיעור גבוה יותר, ולאחרים נמוך יותר בצורה אחידה ומדורגת. זאת תוך סיכמתם לסכום הרווח הכולל הרצוי על-ידי הפירמה. במקום להתאים את כלל דמי הביטוח באופן זהה לכלל המבוטחים, ניתן לבצע התאמה מובנית לכל סוג של תת קבוצה. כשלעיתים ניתן לאחד מספר תתי קבוצות לקבוצה אחת - זאת במקרה ושיעור דמי הביטוח שנקבעו עבור הקבוצות המדוברות זהה. טקטיקה זו עדיפה על פני קביעת שיעור זהה לכלל המבוטחים לפי שיטת התיערוף הקבועה. אך יהיה ניתן להשתמש בה רק במקרה ויש מספיק מידע אמין שעליו יהיה ניתן להסתמך בקשר לכל קבוצה. בשיטת התמחור הדיפרנציאלית ניתן לקבוע את גובה התעריף שיגבה מכל קבוצה, בכפל לפי אחוזונים או מספרים קבועים. לאור כך שבקביעת שערים קבועים אך עם ריבוי המשתנים כל שינוי קטן יכול ליצור שינוי גדול בגובה גביית דמי הביטוח, וסך הגבייה יכול להשתנות משמעותית; עדיף לשלב בין שיטת האחוזונים והמספרים הקבועים ולקבוע את שערי התמחור לפי אחוזים שישתנו לפי משתנים אך גם בשילוב ממשים קבועים.[3]

כיום חברות הפנסיה מכסות ומעניקות גם אפשרות לקיים את כלל הביטוחים הנ"ל בעלות נמוכה ביחס ליתר חברות הביטוח המתמקדות רק בסוג ביטוחים אלו.

הסדרת ענף הביטוח בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשס"ה-2005, אשר החליף את חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 אוסר, בסעיף 14 (ב) לחוק, על אדם או גוף לעסוק בביטוח בענף ביטוח שבו אין לו רישיון מבטח. סיווג ענפי הביטוח נעשה לפי קביעת שר האוצר בהתאם לסעיף 13 לחוק. על פעולתן של חברות הביטוח מפקח אגף שוק ההון שבמשרד האוצר.

חברת ביטוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת ביטוח ("מבטח") היא חברה המורשה לעסוק במתן ביטוח על פי חוק במדינה בה היא פועלת.

בחברות הביטוח יש העוסקות בקשת רחבה של ענפי ביטוח, ויש המצמצמות פעילותן לענף מסוים, כגון ביטוח נזקי טבע.

חברות ביטוח בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נדרשת חברת הביטוח לרישיון מטעם הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון (בעבר: המפקח על הביטוח) במשרד האוצר. חברת הביטוח מבטחת את לקוחותיה באמצעות סוכני ביטוח (שאף הם נדרשים לרישיון על פי חוק) או באופן ישיר ללא תיווכם של סוכני הביטוח.

חברות הביטוח בישראל מאוגדות בשני איגודים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The 2000-2005 World Outlook for Life Insurance Sold by Life Insurance Companies. 2002. Icon Group. Pp. 10-11, 117.
  2. ^ Koller, Michael. Stochastic models in life insurance. Springer Science & Business Media, 2012. p. 2.
  3. ^ 3.0 3.1 Bailey, R.A. (1963). Insurance rates with minimum bias. Proc. CAS, 4-11.
  4. ^ Wuthrich, Mario V. "Non-Life Insurance: Mathematics & Statistics." Available at SSRN 2319328 (2014).‏ Chapter 7.1. Pp. 166-169.