גרגוריוס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרגוריוס הראשון
Gregorius I
לידה בערך 540
רומא, איטליה
פטירה 12 במרץ 604 (בגיל 64 בערך)
רומא, איטליה
מקום קבורה בזיליקת פטרוס הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Anicia gens
אב Gordianus עריכת הנתון בוויקינתונים
אם סילביה הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
האפיפיור ה־64
3 בספטמבר 59012 במרץ 604
(13 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האפיפיור גרגוריוס הראשוןלטינית: Gregorius I; בערך 54012 במרץ 604), גרגוריוס הגדול (Gregorius Magnus) או גרגוריוס הקדוש, היה ראש הכנסייה הקתולית מ-3 בספטמבר 590 ועד מותו. גרגוריוס היה ידוע גם כ"גרגוריוס של הדיאלוג" בכנסייה האורתודוקסית בשל הדיאלוגים שכתב. הוא היה ראשון האפיפיורים אשר הגיע מרקע מנזרי. הוא נחשב למייסד האפיפיורות של ימי הביניים, ועיצב את דרכה של האפיפיורות במאתיים השנים לאחריו: עצמאות הקיסר וברית עם אבות המנזרים הבנדיקטינים ועם הממלכות המרובינגיות של הפרנקים. גרגוריוס נחשב לאחד מאבות הכנסייה וזכה להיות אחד מארבעת הדוקטורים של הכנסייה הראשונים וזאת על אף שלא היה תאולוג.

שנת לידתו של גרגוריוס איננה ידועה, אך ההערכה היא שמדובר בסביבות שנת 540. גרגוריוס נולד למשפחה פטריקית נוצרית ברומא, שהיו בבעלותה לטיפונדיה ואחוזה. אחד מאבותיו היה האפיפיור פליקס השלישי. אביו, גורדיאנוס, היה פקיד ממשלתי גבוה ברומא, וגרגוריוס עצמו בחר ראשית בקריירה חילונית בתחום הפוליטי, אשר הגיעה לשיאה כנציב רומאי, הדרגה הגבוהה ביותר, אך לאחר מכן החליט להמיר את אורח חייו, להפוך לנזיר ונכנס למנזר שהוא הקים באחוזת הוריו. הוא היה חבר במשלחת ששלח האפיפיור פלגיוס השני לקונסטנטינופול בשנת 579 לערך, ונשאר בעיר שש שנים, בהן הכיר את ליאנדר מסיביליה, אחיו של איזידור מסביליה.

בקונסטנטינופול, גרגוריוס נקלע למחלוקת עם פטריארך קונסטנטינופול אאוטיכיוס, על נושא תחיית המתים והאיחוד בין הגוף לנפש. המחלוקת הגיעה לשיפוטו של הקיסר, שפסק לטובת גרגוריוס. פרסומו של אאוטיכיוס נידון להשמדה. עם חזרתו לרומא, גרגוריוס מונה למזכיר ראשון של פלגיוס ונבחר ליורשו כאפיפיור.

גרגוריוס כאפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הפעולות הראשונות שלו עם הפיכתו לאפיפיור ב-590 הייתה פרסום סדרת איגרות המכחישות כל שאיפה לרשת את כֵּסו של פטרוס הקדוש ומשבחות את חייהם של הנזירים הבנדיקטינים. הכס הקדוש לא הצליח להכפיף את מנהיגותו וסמכותו במערב מאז גלסיוס הראשון. בגאליה הבישופות הייתה מזוהה עם המשפחות החזקות באזור; בספרד הוויזיגותית לבישופים הייתה שליטה על השליטים ומעט קשר עם רומא; באיטליה הוותיקן סבל ממתקפות של הדוכסים הלומברדיים מצפון מחד, ומלחץ האימפריה הביזנטית ברוונה מדרום מאידך. במקביל, הנצרות הקלטית התפתחה באירלנד ללא קשר לותיקן והתפשטה אל האיים הבריטיים.

יחסים עם לומברדיה ומעורבות בסכסוכים אזוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיו העצמאיות של גרגוריוס במינוי מושלים, סיוע לצדדים במלחמות, מתן הוראות לגנרלים, שליחת שגרירים למלכי לומברדיה ואף ניהול משא-ומתן לשלום ללא היוועצות במנהיגי האימפריה הביזנטית הפכו את האפיפיורות באופן זמני לכוח אזורי. הרקע של גרגוריוס – ילדותו בצל המלחמה הגותית, הכשרתו המקצועית החילונית, שהותו בקונסטנטינופול, והערכתו את מנהיג האימפריה הביזנטית – שכנע אותו שהוא אינו יכול לצפות לסיוע מן המזרח בעימותים עם לומברדיה. מותו של אותרי (Authari) מלך לומברדיה זמן קצר לאחר כניסתו של גרגוריוס לתפקידו, עורר שרשרת אירועים אלימים בשושלת לומברדיה. אלמנתו של אותרי, המלכה תיאודלינדה (אנ'), נישאה לאגילולף, אך במקביל דוכסים עצמאיים – אריולף מספולטו ואריצ'יס מבנוונטו - איימו על טריטוריות כנסייתיות מדרומה ללומברדיה.

גרגוריוס ביטא בחלק מאגרותיו הראשונות את הקשיים מול לומברדיה, אבל המצב החריף בקיץ 592, כאשר אריולף מספולטו שלח מכתב איום לכס הקדוש, ולאחריו צרו כוחות לומברדיים על חומות רומא. בה בעת צר אריצ'יס מבנוונטו על נאפולי, שבה באותה תקופה לא היה בישוף או מנהיג צבאי. גרגוריוס החליט באופן חסר תקדים למנות טריבון תחת סמכותו אשר ייקח פיקוד על העיר, ולהגיע לשלום עם הלומברדים.

פעילותו העצמאית של גרגוריוס עוררה גם את חמתו של מצביא האימפריה הביזנטית רומאנוס, שכינס כוחות ותקף את פרוג'ה. רומאנוס נסוג מפרוג'ה עם כוחותיו באביב 593. באותה עת, אגילולף התקדם לעבר רומא כתגובה לצעדיו של רומאנוס בסביבות יוני 593. החרדה שחש גרגוריוס משתקפת בדרשותיו על הנביא יחזקאל שנתן באותה תקופה. אגילולף נסוג עם זאת מן העיר אחרי זמן קצר, ותיאורים של עימות בין גרגוריוס ואגלילוף על מדרגות בזיליקת פטרוס הקדוש, נושא פופולרי בציורים היסטוריים, הם פרי הדמיון. באחת מאגרותיו מתייחס גרגוריוס לעצמו כאל "השלם של הלומברדים", וככל הנראה, תשלומי כסף היו התמריץ העיקרי להסרת המצור.

בשלב זה, האפיפיור היה מעוניין להשיג שלום בר קיימא עם הלומברדים. השגת שלום כזה הייתה מותנית בהסכם בין כוחות האימפריה הביזנטית וראשי הלומברדים, בתיווך המלכה תיאולינדה, שהייתה קתולית אדוקה. במשך כשנה התמהמהו הצדדים ושקעו במשא ומתן חסר תוחלת, וגרגוריוס החל לחתור לקראת הסכם פרטי, אפילו ללא הסכמת רומאנוס. האיום דווח לקונסטנטינופול, והקיסר מאוריקיוס הגיב במכתב נזעם בשנת 595. המכתב אבד, אך תגובתו הביקורתית של גרגוריוס נשמרה. עם זאת, נראה כי גרגוריוס הבין שלא יהיה ניתן להגשים הסכם עצמאי, ולאחר מכן לא נמצאות עדויות לניסיון לחתום על הסכם שלום נפרד.

המתיחות ביחסיו של גרגוריוס עם רומאנוס החריפה עד למותו של האחרון בשנת 596 או תחילת 597. המצביא החדש, קליניקוס היה דיפלומט מיומן ושיחות השלום חודשו. הסכם השלום שנחתם בשנת 599, לשמחתו של גרגוריוס, לא שרד יותר משנתיים: בשנת 601 פרצה מלחמה מחדש, לאחר מתקפה של קליניקוס, שהודח שנתיים לאחר מכן. יורשו, סמאראגדוס, חידש את השלום עם הלומברדים, שלום שנשמר עד אחרי מותו של גרגוריוס.

סרבוס סרבורום דאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרגוריוס היה בין האפיפיורים הראשונים שהדגישו את עליונות מוסד האפיפיורות. אף על פי שלא השתמש במונח "אפיפיור", הוא ריכז את סמכויות הבישוף של רומא תחת תואר רשמי – "סרבוס סרבורום דאי" – משרתם של משרתי האל. כפי שבנדיקטוס הקדוש הצדיק את סמכותו העליונה של אב מנזר על הנשמות שתחת חסותו, כך ביטא גרגוריוס את העיקרון ההיראטי (מקודש), לפיו הוא האחראי הישיר בפני אלוהים על הכהונה.

בתקופת מנהיגותו של גרגוריוס עוצב מושג הכפרה שמוסד לאחר מכן בכנסייה. הכפרה שעוברת הנשמה בכור המצרף יכולה להתחיל במהלך חיי האדם, באמצעות מעשים טובים, צייתנות והתנהגות "נוצרית". באופן זה יתקצרו הייסורים שיעבור אדם בתופת לקצרים וקלים יותר. רק קדושים יעברו ישירות לשמיים. חזון אופטימי זה יכול היה לגרום למאמין להרגיש מחוזק לגבי עתידו, לאחר מותו.

יחסיו של גרגוריוס עם קיסר ביזנטיון נותרו רגישים. הוא התמקד במערב, ורבות מאגרותיו עוסקות בטיפול בנכסי הוותיקן. יחסיו עם המלכים המרובינגים, המתומצתים בהתכתבותו עם כילדברט השני, הניחו את המסד לברית של האפיפיור עם הפרנקים, שלאחר מכן תהפוך את המנהיגות הגרמאנית לסוכן התנצרות בלב אירופה, ותשפיע על עתיד אירופה כולה. עם זאת, הוא גם נודע כאחד הגורמים שפעלו ללא לאות לקידום דיאלוג בין הנצרות המערבית והמזרחית.

גרגוריוס ראה חשיבות בהפצת הנצרות והמרת דת בממלכות האנגלו-סקסיות, מכיוון שחוסר פעילות באזור האיים הבריטיים יכלה לעודד את הנצרות הקלטית. לפני שאוגוסטין מקנטרברי (אנ') נשלח להמיר את ממלכת קנט, הקרקע הוכנה באמצעות נישואיו של המלך לנסיכה מרובינגית, אשר הביאה עמה את הכומר שלה. עם מותו של גרגוריוס, האצולה בקנט הומרה ובוסס מרכז נוצרי בקנטרברי.

לפני גרגוריוס, האפיפיור היה ידוע בראש ובראשונה כ"ראשון בין שווים", וללא סמכות מעבר למחוז הבישופות שלו. גרגוריוס שינה את המצב ולמעשה במהלך תקופתו הוא הגביר במידה ניכרת את כוחה של האפיפיורות. על פי האנציקלופדיה הקתולית הוא הוכרז כקדוש מיד לאחר מותו ב"הסכמה ציבורית נרחבת".

עבודות ופרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרגוריוס הוא האפיפיור היחיד שכיהן בין המאות החמישית וה-11 אשר נותר גוף משמעותי של כתביו. ההיסטוריון נורמן פ. קנטור כתב כי "דמותו [של גרגוריוס] היא אניגמטית. מצד אחד, הוא היה מנהל נחוש ומוכשר, דיפלומט מיומן ופיקח ומנהיג שהפגין חזון ותחכום; מצד שני כתביו מציגים נזיר פותה ומלא אמונות טפלות, עוין להשכלה, תאולוג מוגבל המקדיש מסירות מוגזמת לקדושים, ניסים וקמעות"[1] – כמו כל אירופאי אחר בדורו.

הוא הותיר אחריו:

  • דרשות (ארבעים שעוסקות בכתבי הברית החדשה הוכרו כאותנטיות, 22 על ספר יחזקאל ושתיים על שיר השירים).
  • דיאלוגים (אנ') (Dialogi), ספר של שאלות ותשובות על חי קדושים ובעיקר על חייו של בנדיקטוס הקדוש
  • פרשנות על ספר איוב, בלטינית Magna Moralia
  • על שלטון הכמרים, כתב יד שבו הוא העמיד את תפקיד הכמרים כמנהיגי קהילותיהם וכ"אצולה" כנסייתית.
  • כ-850 אגרות מתקופתו שרדו. הן מקור ראשוני להיסטוריונים החוקרים תקופה זו.
  • טקסים בכנסייה האורתודוקסית
  • רפורמות מועטות לליטורגיה בכנסייה הקתולית.

בנוסף, המזמור הגרגוריאני, אחד מסגנונות המוזיקה של ימי הביניים, נקרא על שמו. לא ידוע שהוא כתב מזמורים בעצמו – מרבית המזמורים שנכתבו באותה תקופה פורסמו באופן אנונימי – השפעתו על הכנסייה גרמה לכך שהסגנון יקרא על שמו.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1295 הכריז האפיפיור בוניפקיוס השמיני על גרגוריוס כקדוש. גרגוריוס נחשב כקדוש ופטרון במספר מזרמי הנצרות. בנצרות הקתולית והאנגליקנית נחגג יום גרגוריוס הקדוש ב-3 בספטמבר, היום שבו הוכתר כאפיפיור. בכנסיות האורתודוקסית והפרוטסטנטית, מצוין 12 במרץ, יום קבורתו. כך גם נהגה הכנסייה הקתולית עד ועידת הוותיקן השנייה (1969).

הסופר תומאס מאן השתמש באגדה גרגוריוס על האבן מימי הביניים, על הולדתו וחייו של גרגוריוס הראשון כבסיס לספרו "הנבחר" (1951), העוסק בקשר בין רשע וקסם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Norman F. Cantor, 1993. The Civilization of the Middles Ages.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרגוריוס הראשון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cantor, 1993, p.157


הקודם:
פלגיוס השני
אפיפיור
(רשימת האפיפיורים)
הבא:
סאביניאנוס