קמע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קמע מצרי עתיק המציג את תחות, אל החוכמה, הכתיבה, המדע, השירה והקסם במיתולגיה המצרית.
מנעולים כקמעות אהבה על מעקה גשר האקדמיה בונציה

קָמֵעַ (גם קָמִיעַ) הוא חפץ שמיוחסים לו כוחות סגוליים. לרוב יהיה הקמע פיסת נייר או קלף שעליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורש האטימולוגי של השם "קמע", לדעתו של בעל הערוך הוא משורש "קמע" שפירושו בארמית קשר, מכיוון שהיו עונדים אותו על הגוף; וכך מקובל בקרב חוקרי הלשון כיום.

לדעתו של רבי אליהו בחור, הוא מן המילה הארמית "קימעא", שפירושה "מעט", כיון שהיו כותבים בקמע מילים מועטות.

הקמע בתרבויות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות על שימוש בקמעות מזה שנים רבות. בכל התקופות, בני דתות רבות, נשאו עימם קמעות. ציורים בדמות עינו של הורוס נמצאו כבר על קברים קדומים המצרים, לצידם של מומיות. קמעות כתובות נמצאו אף הן בחפירות ארכאולוגיות המתייחסות לתקופות חיים מאוחרות יותר.

עד ימינו, נפוץ השימוש בקמעות בתרבויות שונות. במקרים רבים ישנה השפעת גומלין בין תרבויות, ועל קמעות הנמצאות בשימוש רב בין היהודים, נטען כי מקורן בתרבויות לא יהודיות. כך ידוע שמקורה של החמסה הוא בתרבות האיסלמית. ישנם הטוענים שרעיון הקמעות כולו נכנס ליהדות בהשפעת הבבלים, בתקופת גלות בבל.

מחקר שנערך על ידי ד"ר חגית מטרס הראה כי השימוש בקמעות נפוץ גם אצל רציונליסטים מערביים, בעיקר בעתות צרה ומצוקה.

קמע בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות ובעיקר בנצרות הקתולית, הקמעות הם חלק בלתי נפרד מחייו של המאמין הנוצרי. אף על פי כי בשל העובדה, שהנצרות היא רק דת, ולא בעלת הגדרה גם תרבותית מעמיקה יותר, מקומם של הקמעות בנצרות אינו חד משמעי, לפיכך באזורים מסוימים ישמשו קמעות בהתאם לתרבות המקומית כמו למשל "זנבות של בעלי חיים" בצפון גרמניה, מכשפת מטבח בתרבות הסקנדינבית ו"אלמוג אדום" שמשמש קמע נוצרי בתרבות של חצי האי האיברי.

עם זאת לצד שלל הקמעות והסמלים, שקיימים בתרביות שונות בתוך העולם הנוצרי ישנם גם קמעות שהם "אוניברסלים" והנצרות הקתולית רואה בהם סקרמנטלים נוצריים דהיינו מביאי חסד קטן.

מקורם של הקמעות בנצרות הוא עוד מראשית דרכה ובמהלך השנים הלך והתרבה השימוש בקמעות ככל שהחל וגדל מספר חסידיה של הנצרות. בין הקמעות הראשונים של הנצרות שהגיעו עוד מהנצרות הקדומה אפשר למנות את הצלב, הקרוספיקס וגם את מחרוזת תפילה, האיקונין ושרידי קדושים.

התרחבות משמעותית של סקרנמטלים בנצרות החלה במאה ה-14 לאחר מגיפת המוות השחור, שהובילה לפריחה בדת העממית בקרב פשוטי העם, תופעה שנקראת כיום "וורגליציה של הדת הנוצרית" דהיינו הפיכת את הנצרות לעממית יותר ונגישה לעם הפשוט. תהליך הוורגלויציה התרחש לאור העובדה כי מספר יודעי הקרוא וכתוב עלה בקרב האוכלוסייה הנוצרית, שהחלה לקראו את כתבי הקודש הנוצרים ולפרשם כראות עיינהם, ובכך החלה תופעה חדשה של נוצרים המעברים את הפולחן הנוצרי להיות אישי יותר ולא מרוחק כפי, שהיה בעבר, אשר התבטא על ידי בניתן של קפלות ומזבחות אישיות בבתיהם של מאמינים נוצרים רבים. כמו כן קמעות חדשים הצטרפו בשנים אלו לצד קמעות הישנים, והם בטאו את הפרשנות החדשה, שנוצרה לכתבי הקדוש עם תחשות ההיזדהות האינדיבידואלית של המאמין עם קדושי הנצרות.

קמעות נוצריים נוספים

  • "פולחן הלב הקדוש" - התפתח במאה ה-14 מדגיש את קורבן הלב של ישו ומריה ואהבתם האין סופית לאנושות הוא מיוצג בציורי אומנות, מיסות, תפילות ,חפצי פולחן שונים ופסטיבלים דתיים.
  • נזר הקוצים- כתר הקוצים שלבש ישו על ראשו במהלך הפסיון.
  • מים קדושים - מים המקודשים בידי איש דת ונחשבים למגנים ובעלי סגולה, את המים הקדושים נוהגים

לשים באגני טבילה לצורכי טקסי הטבלה או טהרה לפני כנסיה לכנסייה, וישנם נוצרים השמים מים קדושים באגני הטבילה קטנים בבית להיטהר לפני תפילה מול המזבח הביתי.

  • מדליה- כמשמע מדליה היא חפץ ששמש בדת הנוצרית גם לציון של קדוש מגן וברכה החרוטה על המדליה המדליה המוכרת ביותר היא של בנדיקטוס הקדוש אשר משלבת צלב יחד עם ברכת הקדוש ובדרך כלל נמצאת בתוך צלבים או שרשרות.
  • מחרוזת תפילה של מיכאל הקדוש - מחרוזת תפילה שמקודשת למלאך מיכאל הקדוש.
  • גלימת הקדוש קטנה - משמשת בפולחן וטקסי זיכרון למתים.

קמע באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פריחת דת האסלאם במאה ה-7 לספירה בעקבות הכיבושים של הח'ליפים הראשונים, הושפעה הדת הצעירה כמו ברוב המקרים בהיסטוריה, מהתרביות הקדומות אותם היא כבשה. אחד הקמעות הנפוצים ביותר באסלאם הינו החמסה, שבתרבות הערבית היא ידוע בשם "ידה של פאטמה", ביתו של הנביא מוחמד, ומסמלת בקרב מוסלמים את חמשת עמודי האסלאם. לצד החמסה גם צבעים וסמלים מסיומים קיבלו נפח מיסטי באמונה המוסלמית כך למשל הצבע הכחול נחשב לקמע המגן מפני עין רע ובתרבות הטורקית נוהגים להשתמש "בנאזירי" שהם עיינים כחולות המגינות מפני עין רע. קמעות נוספים הינם הכתב הערבי, שבו כותבים את פסוקים מהקוראן הנחשבים מקודשים שמגינים על הבית או בית העסק ומגנים עליו.

קמע בהינדואיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמע בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמע בקרב הבדווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדווים מאמינים בקיום רוחות, שדים ועינא בישא. הדרך להילחם בהם היא באמצעות קמיעות, החל בקמיע הנושא את שם אללה ונביאו, המשך בפסוקים מן הקוראן, וכלה בקמיעות של רזים והשבעות. יש קמיעות שבהם המילים כתובות על נייר או על עור וכאלה הרקועים על כסף או על נחושת. מהם שעשויים מחלוקי אבן, מחרוזים, מאבר מן החי ועוד. הבדווים מייחסים חשיבות מיוחדת לדברים שיצאו מפי הנביא: "הריפוי שלכם בשלושה : לגימה מהדבש, כוויה באש ופסוק מהקוראן", כנאמר בשפת העם "תמרה וג'מרה ואיה מן אל קוראן" - תמרה וגחלת ופסוק מהקוראן

דוגמאות לקמיעות :

  • מאסכה - קמיע נגד הפלה .
  • טאסת רג'ה - צלחת לזעזוע והלם.
  • אבנים כקמיעות :
  • קובלה : אבן אדומה שצורתה כצורת כבד. אשה גרושה נושאת אותה על גופה כסגולה שבמהרה תינשא.
  • מדוס - אבן ארוכה ירוקה. נושאת אבן זו "אתדוס רג'להא" - "תדרוך על בעלה" עד שיהיה מציית לה בכל.
  • קמיע לאהבה -כשאדם רוצה להבטיח שאישה מסוימת תאהב אותו, הוא בא אל איש יודע דבר, הכותב עבורו קמיע. הקמיע נכתב בדם של הודהוד (דוכיפת), אותה ציפור ששידכה בין שלמה המלך ובלקיס מלכת שבא.
  • פעמון על צווארו של הילד (קול הפעמון מגרש מהילד רוחות רעות ושדים).
  • פעמון להגנת האוהל (יש ציפור שנקראת אמקורצ (לילית?), המבשרת חורבן והרס. כשהציפור נוחתת על האוהל, הפעמון משמיע צלצול המבריח אותה).
  • שמירה מעין רע - תולים על האוהל פרסה, טלף או רגל של חמור. תולים מחרוזת או חרוז כחול על צוואר הסוסה או הגמל.
  • חואיה לריפוי הכחשת נחש, קמיע בצורת נחש דו ראשי עשוי נחושת. קושרים קמיע זה מעל מקום ההכשה, לאחר ששפשפו בו קלות את מקום ההכשה והחולה מבריא.
  • חרוז מיוחד שנקרא חואיה, שהוא חלק וצבעוני כבטנו של הנחש, ושמים על מקום ההכשה.

הבדווי המסורתי בדרך כלל יפנה אל הדרווישים למצוא תרופה לסוג מסוים של מחלות ודאגות. חלק מתרופות אלה הן הקמיעות. תליית קמיע על הגוף היא אחת הדרכים להישמר או להירפא ממחלה או כישוף. לדוגמה: תלית חרוזים בצבע תכלת על ראש התינוק. החרוזים נקראים "קושאש" (המילה "קוש" פירושה לגרש את עין הרע, את המחלה או את מעשי הכישוף).

המבוגרים תולים קמיעות על גופם, בפרט כאשר הם חשים מאוימים על ידי יריביהם. מגן הקמיע נכתב בדיו על נייר, ולאחר מכן הוא מקופל לצורת משולש ונעטף בבד או בעור ונתלה על הגוף. אם נושא הקמיע סובל ממחלה הנגרמת על ידי שדים מן האדמה, הקמיע יונח מתחת לכרית השינה. חלק מהקמיעות מכיל צירופי אותיות, מלים, סמלים, מספרים, פסוקים מהקוראן וכד', אשר רק כותב הקמיעות יודע את מובנם. [1].

יחס הוגים יהודיים לקמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמעות יהודיות בנות ימנו
קמע מצרים העתיקה של האל הגמד בס באוסף הקבוע של מוזיאון הילדים שלאינדיאנפוליס.

הקמעות זכו ליחס שונה בין ההוגים. בתלמוד מוזכרים קמעות שונים (כמו במסכת שבת ס, ב ובבכורות ל, ב), עובדה המראה שדעתם של חכמי התלמוד לא שללה קמעות כלל. בדברי גאונים מסוימים יש גם התייחסות מפורשת חיובית לקמעות:

"שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהם לפי מה שהם רואים ואינם צריכים רשות מלמעלה. ולכן נכתבות קמיעות ונאמרים שמות מלאכים כדי שיעזרו המלאכים בדבר"

– תשובת הגאונים הרכבי סי' שעג

האמונה בקמעות רווחה ביותר בימי הביניים, ובעיקר בזמן מסעות הצלב.

דעתו של הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו של הרמב"ם לקמיעות מורכב. מחד, מבוטאת שלילתו את הקמעות שהכיר בצורה הברורה ביותר בספרו מורה הנבוכים:

"ואל יעלו על לבך כל כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם , שמות שהם מצרפים אותם ומורים על עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ושהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו , כל שכן לסבור אותם".

מורה נבוכים חלק ראשון, פרק סא

מאידך, הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי משנה תורה הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים" (היינו שכבר הוכח ששמרו על האדם שלוש פעמים) בשבת, וכיוצא בזה, הנובעים מייחוס ממשי לקמעות. יושם לב ששלילתו האמורה לעיל של הרמב"ם אינה את מוסד הקמעות כשלעצמו, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם "שמות קדושים" , במקום אחר הרמב"ם מסביר שכל דבר שהוכח שהוא פועל, אין זה משנה שאיננו יודעים את הסיבה (והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים), בשביל שהדבר יהיה מותר וסביר להשתמש בו. יחסו זה של הרמב"ם מבטא את השקפת עולמו המדעית-אמפירית, הגורסת כי יש לשפוט דברים לפי הוכחת יעילותם בפועל, ולא לפי דעות קדומות שיש לנו עליהם.

פרשנים רבים סברו כי לדעת הרמב"ם דרך הפעולה היחידה שבה הקמיעות פועלים והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים בלבד, דבר המשתלב עם גישתו הרציונלית-שכלתנית המובהקת, ולדעתם ההיתר לטלטול קמעות בשבת אינו אלא מחמת ההשפעה על החולה, בדומה לאפקט הפלצבו.

יחסם של חכמי הקבלה לקמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בין חכמי הקבלה נמצאו כאלו שהסתייגו מהשימוש בקמעות, אף שלדעתם הקמעות המקוריים אכן מכילים כוחות על טבעיים. לדעתם, על פי מסורת מהאר"י, במשך השנים הלך ופחת הידע הנכון לעשיית הקמעות, ו"שמות" הכתובים בספרים שונים לכתיבה בקמעות שונו בכוונה כדי שלא ישתמשו בהם אנשים שאינם ראויים להשתמש בהם, ולכן לדעתם אין להשתמש בקמעות בזמננו. אך יש בין חכמי הקבלה של הדור האחרון שטענו למסורת ברורה על קמעות מועילים, והם הרבו להשתמש בקמעות. ביניהם נמנו הרב יצחק כדורי (ראו גם בהסכמתו לספר "תמים תהיה"), המקובל יחזקאל חיים עבדו אלעזר ונכדו סלמן דוד כהן אשר ממשיך את דרכו. נטען שהבעל שם טוב לא התנגד לשימוש ב"שמות קדושים" בקמעות, והראיה היא שנמצאו בכתבים המיוחסים אליו (כתבים שמקורם בגניזה החרסונית המפוקפקת) מכתבים לבתו אדל, ובהם בקשה שתשלח לו על ידי שליח את ספר השמות הקדושים בדחיפות כשהיה במסע. בחלק מהקמעות שכתב הופיע שמו בלבד.

היו מבין החוקרים שזיהו קשר בין המזוזה לקמע עתיק. יחסם של רבים ביהדות אל המזוזה הוא אכן כאל קמע, רעיון שהרמב"ם מתנגד לו בחריפות.

קמעות רבים רוכזו בספר רזיאל המלאך. קמעות שונים נפוצים עד זמננו אצל שומרי מסורת, בעיקר בביתן של יולדות כסגולה ללידה קלה. קמע נפוץ ביותר הוא החמסה.

קמעות בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל הפיצו אנשי מפלגת ש"ס, במערכות בחירות שונות, קמעות שונות כדי לענדם, במיוחד ביום הבחירות. בעקבות תופעה זו תוקן, בשנת 2000, סעיף 122 לחוק הבחירות לכנסת, ונקבע שהמשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע באמצעות מתן קמע, עונשו מאסר חמש שנים או קנס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק מזרחי, שלא נדע מצרות, אוסף קמעות מדתות שונות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "קמיעות ברפואה העממית בקרב הבדואים בנגב", אוסף ששון בר-צבי, אוסף המוזיאון לתרבות הבדואים, מרכז ג'ו אלון, הוצאת ספרים אריאל,דצמבר 2008, מאמרים: "הקמיעות בקרב הבדווים", ששון בר-צבי, עמוד 6-8, "קמיעות ברפואה הבדווית", ד"ר חליל אבו-רביע, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמוד 9