דובנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דובנא)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דובנו
Дубно
Coat of arms Dubno.svg
סמל דובנו
Flag of Dubno.svg
דגל דובנו
Castle in Dubno Ukraine.jpg
המבצר של דובנו
מדינה אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
אובלסט מחוז רובנומחוז רובנו רובנו
ראש העיר ליאוניד דודקו
תאריך ייסוד המאה ה-11
שטח 27.04 קמ"ר
גובה 200±1 מטר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 38,208 (2006)
 ‑ צפיפות 1,413 נפש לקמ"ר (2006)
קואורדינטות 50°25′N 25°45′E / 50.417°N 25.750°E / 50.417; 25.750קואורדינטות: 50°25′N 25°45′E / 50.417°N 25.750°E / 50.417; 25.750
אזור זמן UTC +2
http://www.dubno.com.ua/
הכניסה למצודת דובנו

דובנו או דובנאאוקראינית: Дубно; בפולנית: Dubno) היא עיר במחוז רובנו (Рівненської області) בחבל ווהלין במערב אוקראינה לגדות נהר האיקווה.

בתקופת ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר דובנו נזכרת לראשונה בכתובים בשנת 1100, כקניינם של נסיכים פאודלים. במאה ארבע עשרה סופחו העיר וסביבותיה לפולין והעיר נחשבה כעמדת מפתח להגנת גבולותיה המזרחיים של פולין. בתקופה זו נבנה המבצר של דובנו. בשנת 1498 הוצא לגבי העיר צו זכויות עירוניות (אנ') שהקנה לתושבי העיר זכויות אזרחיות וחופש למסחר ועסקים, דבר שמשך אליה מתיישבים רבים בעיקר יהודים וארמנים. היהודים כינו את העיר בשם "דובנא".

הסיפוח לרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובנו סופחה לאימפריה הרוסית ב-24 באוקטובר 1795, בזמן החלוקה השלישית של פולין (אנ'), כאשר שטחי גליציה עברו לשלטון אוסטרי ושטחי ווהלין עברו לשלטון רוסי ונכללו בתחום המושב המותר למגורי יהודים. בעקבות זאת חל בעיר שגשוג, מאחר שהמרשם של בני האצולה הפולנית, ה"שלכטה" (אנ') עבר מלבוב שנכללה בשטח האוסטרי לדובנו. לאחר סיום החלוקה השלישית הועבר המרשם לקייב והעיר דובנו איבדה את חשיבותה.

ב-1870 הוכרזה דובנו, כעיר השוכנת בגבולה המערבי של האימפריה הרוסית עם השטח האוסטרי, לעיר מבוצרת, דבר שהביא להגבלות על הבניה בה והגביל את התפתחותה. למרות זאת נותרה העיר כמרכז מסחרי חשוב, בעיקר בשל מתיישבים צ'כיים שהתיישבו בסביבותיה ורכשו חוות ומשקים. בימי מלחמת העולם הראשונה היה חבל ווהלין זירת קרבות בין הצבא הרוסי לצבא הגרמני. בזמן המלחמה נהרסה המצודה ההיסטורית של דובנו.

בשלטון פולין בשנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום המלחמה, בנובמבר 1918, הוקמה הרפובליקה הפולנית העצמאית. ב-1921, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית, נחתם הסכם ריגה בו נקבע גבולה המזרחי של פולין. בהסכם חולקה ווהלין כך שרובה, והעיר דובנו בתוכו, עבר לידי פולין. ברפובליקה הפולנית התקיים משטר קפיטליסטי, שבו נהגו יזמה פרטית ומסחר חופשי, בניגוד למשטר שנהג באותה עת ביתר חלקי אוקראינה הסוביטיים.

הפולנים החלו להקים מחדש, בצורתו המקורית, את המבצר של דובנו שנהרס במלחמת העולם הראשונה והחלו בבניית בית סוהר בדובנו, האמור היה להיות השלישי הגודלו בפולין. העבודה בשני האתרים טרם הושלמה בפרוץ מלחמת העולם השנייה.

במלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, בעת שהורמאכט פלש לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג המערבי, בהתאם להסכמה עם הנאצים שהושגה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ווהלין סופחה לברית המועצות ודובנו נמצאה שוב בשלטון רוסי.

הסובייטים הנהיגו בווהלין את משטרם הכלכלי, האוסר מסחר חופשי ואת משטר הדיכוי של האנ קה וה דה. בבית הסוהר של דובנו, שבנייתו החלה בתקופת השלטון הפולני וטרם הושלמה, נכלאו אלפי אסירים פוליטיים. במהלך שנת 1940 נאסרו רוב תושביה הפולנים של דובנו ונשלחו לגולאגים. עם ראשית פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 נכבשה ווהלין על ידי הוורמאכט ודובנו נמצאה תחת שלטון הדיכוי והרצח הנאצי.

עם התהפכות גלגל המלחמה שבו הסובייטים וכבשו את ווהלין בשנת 1944. דובנו שוחררה ב-17 במרץ 1944 על ידי כוחות החזית האוקראינית הראשונה וחזרה לשלטון סובייטי. העיר נכללה בתחומי ברית המועצות עד להתפרקותה בשנת 1991 וכינון הרפובליקה העצמאית של אוקראינה.

בשנת 1993 הכריזה ממשלת אוקראינה על העיר דובנו כאתר תרבות היסטורי לשימור. אוכלוסיית העיר מנתה ב-2005 37,690 נפש.

יהודי דובנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות יהודי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה החמש עשרה, כאשר ניתן הצו המעניק לתושבי דובנו זכויות אזרחיות וחופש למסחר ולעסקים, באו להתיישב בדובנו יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה זעירה. במפקד האוכלוסין שנערך בעיר בשנת 1897 נמנו בעיר 13,785 תושבים, מהם 5,608 יהודים. עיסוקם של היהודים היה במסחר, במלאכה ובתעשייה. 6 משפחות אף עסקו בחקלאות. בעיר היה באותה עת בית חולים יהודי, אך לא היו בה מוסדות חינוך יהודיים מלבד חדרים.

דובנו הייתה אחד המרכזים היהודיים הידועים במזרח אירופה ובמרכזה. בשנים 16001606 שימש בדובנא ברבנות "השל"ה הקדוש", הרב ישעיה הלוי הורוביץ, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.

במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 חי ופעל בדובנו רבי שלמה דובנא שהיה משורר ובלשן עברי, פרשן מקרא, שותפו של משה מנדלסון בכתיבת "הביאור" ואספן ספרים.

שנות השלטון הפולני, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היו תקופת שגשוג לחיי הקהילה היהודית ופעלו בה, זו לצד זו, תנועות חסידיות, ציוניות וסוציאליסטיות.

"המגיד מדובנא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המגיד מדובנא

היהודי המפורסם ביותר ששמו נקשר לשם העיר היה ר' יעקב קראנץ, דרשן מפורסם מן המאה השמונה עשרה, שגר ופעל בדובנו במשך 18 שנים. המגיד מדובנא (ביידיש: "דובנער מגיד") נודע בדרשותיו על נושאי אמונה ומוסר, חיבר משלים רבים שהקנו לו שם בעולם היהודי. רבנים באו לשמוע דרשותיו ולהתרועע עמו ובעת ביקורו בעיר וילנה, התבקש על ידי הגר"א שיאמר בפניו דברי מוסר. משליו ומאמריו שנותרו בכתובים הועלו לדפוס לאחר פטירתו על ידי הסופר אברהם דב בער פלאם, וזכו למהדורות רבות בשפות שונות. יצאו לאור מספר ספרי קומיקס של הצייר החרדי גדי פולק, המבוססים על משליו.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב השואה התגוררו בדובנו כ-12,000 יהודים, שהיוו כ-59% מכלל תושביה. עם הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, הוטלו על יהודי העיר גזירות שונות, ובהן חובת ביצוע עבודות כפייה וחובת ענידת סרט זרוע, שהומר בהמשך בטלאי צהוב. עד חודש אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים והאוקראינים כ-1,200 מיהודי העיר. ב-2 במאי 1942 רוכזו יהודי העיר הנותרים בגטו שהוקם בה, אשר חולק לשני חלקים - ל"יעילים" ול"בלתי יעילים". בסוף מאי 1942 חוסל גטו ה"בלתי יעילים". עם הבאת יהודים נוספים מהסביבה לגטו שבעיר לאחר האקציה עמד מספר תושביו על כ-4,500 איש.

ב-5 באוקטובר 1942 נרצחו למעלה מ-4,000 מיושבי הגטו שבעיר. 353 עובדי כפייה יהודים שהושארו בחיים נרצחו ב-23 באוקטובר 1942. בסוף קיץ 1943 נהרגו חברי קבוצת פרטיזנים יהודים מהעיר.

בעיר זדולבונוב הסמוכה לדובנו פעל מהנדס גרמני בשם הרמן גרבה שהציל מהשמדה בתקופת השואה יהודים רבים ולימים הוכרז על ידי ארגון יד ושם כחסיד אומות העולם. הרמן גרבה נכח אישית בעת הריגתם של יהודי דובנו בירי לתוך בורות. במשפטי נירנברג הציג התובע הכללי הבריטי תצהיר של הרמן גרבה, שהיה העד הגרמני היחיד שהסכים להעיד מרצון במשפטים אלו. בתצהירו, שנחתם ב-10 בנובמבר 1945, מסר גרבה עדות ראייה למעשה ההשמדה. תוכנו של התצהיר היה מצמרר והיה בו גילוי של אמפתיה עזה וחמלה לקורבנות. כשהוקרא התצהיר באולם בית הדין הוטלה באולם דממת זעזוע. התצהיר נכלל ברבים מהספרים התיעודיים אודות השואה. בתצהיר סיפר גרבה כיצד במסגרת מסע ביקורת באתרי הבנייה של חברתו הוא נקלע ב-5 באוקטובר 1942 לדובנו, ושם סיפר לו מנהל העבודה שלו כי בשדה התעופה של העיר, ליד אתר הבנייה שלהם, מבוצע רצח המוני של יהודי העיר. גרבה נוכח במו עיניו לראות כיצד אנשי האיינזצגרופן מובילים לאתר ההשמדה את יהודי העיר, משפחות משפחות. האנשים נצטוו להתפשט ועירומים ירדו לבור וטיפסו מעל ראשי אלו שנורו לפניהם אל המקום שלשם כיוונו אותם אנשי האס אס ונשכבו על המתים. כמה מהם ליטפו את אלה שהיו עדיין בחיים ואז נורו גם הם. באותו יום עצמו נוכח במקום הטבח קצין צבא גרמני צעיר, שהיה אז בן 23, אקסל פון דם בוסשה. הקצין הזדעזע ממראה עיניו והחליט לפעול נגד היטלר והמשטר הנאצי. הוא חבר לקושרים נגד היטלר ונטל חלק בניסיון ההתנקשות בהיטלר בקשר העשרים ביולי 1944.

לאחר שחרור דובנו מן הכיבוש הנאצי נותרו בחיים ושבו לגור בה 120 יהודים בלבד. במפקד האוכלוסין שנערך בעיר בשנת 2001 לא נמנו יותר יהודים בעיר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, הוצאת יד ושם, 1986.
  • יצחק ארד תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים. הוצאת יד ושם, 1984.
  • אברהם כהן, דובנא - קהילה שהייתה ואיננה. הוצאת ארגון יוצאי דובנא בישראל, 1984. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]