האומנם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הַאֻמְנָם
מאת לאה גולדברג

האֻמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

הבית הראשון בשיר
לאה גולדברג, 1946
הבית הראשון של השיר, בקובץ בסער, 1943

הַאֻמְנָם (האומנם) הוא שיר מאת המשוררת לאה גולדברג, השיר מוכר גם בשם "את תלכי בשדה שנדפס לראשונה בעיתון "דבר". בכל הופעותיו בכתבי לאה גולדברג השיר נטול כותרת, אך ההתייחסות אליו (כשיר מולחן) היא על פי המילה הראשונה (או המילים הראשונות) בו. השיר מייחל לאפשרות לסבול את מכאובי החיים ולדעת להתייחס אליהם בשלווה וברוגע.

לשיר חוברו לחנים אחדים, הנודע שבהם מאת חיים ברקני. הוא בוצע לראשונה בשנות ה-70 על ידי חוה אלברשטיין. לשיר חיברו לחנים גם סשה ארגוב בביצוען של מיכל שקד ונעה ביזנסקי; דני גרנות, בביצועו; נעמי שמר, בביצועה של מלי ברונשטיין; בועז שרעבי, בביצועו;[1] ושרון רוטר, בביצועה.

פרקי השיר ותכניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא השיר הוא התקווה לפתח יכולת להתמודד בשלווה גם עם העבר וגם עם ההווה, למול תחושות של אובדן ומכאוב. הדובר פונה אל דמות נשית כללית, ופורש לפניה אפשרות לדרך חדשה. מסלול הדרך המטפורית המקווה כולל: "שדה" ו"תלם"; עונה בשנה: החורף שבו יורד "המטר ... בעדת טִפּוֹתיו הדופקת", המרטיבה ואת גופה המטאפורי של הנמענת, כנראה מ"הענן" שהאור נמצא בשוליו. בשדה צומחים גידולי תרבות אספסת שיבולי תבואה וגידולי פרא: "דשאים". הדמויות בשיר הם הנמענת, ודמויות לחיקוי: ה"הלך התם" ו"אחד האדם".

הדובר מתאר את אברי גופה המטפוריים של הנמענת, מלמטה למעלה: "מחשוף" כף הרגל, כתפיים, חזה, צוואר וראש, ואחר מוזכרות פעולות הגוף החיוניות והחושים: נשימה, ראייה ונגיעה, ואחר מידות הנפש: אהבה, יושר לב, ענווה והכנעה.

אברי הגוף של הנמענת, בשאלתה המקווה של המשוררת, נענים בשלווה לסבל הנובע מהמגע הממשי עם איתני הטבע, ברוגע פנימי הנובע מרוח של אופטימיות, כך למשל הדקירה של "שלפי שבולים" אינה מכאיבה אלא נעימה למהלכת, והשקט שמתדמה לאור, נובע בפנימיותה של הנמענת, בתיאור הגשם היורד על גופה בהתהלכה ב"שדה הרָטֹב"; הוא אך מרחיב בה את השקט הפנימי, שמתדמה "לאור בשולי הענן". במקום לסבול ולרטון על הדקירות והגשם השוטף, מחליטה הנמענת לקבלן ברוגע.

מילות השיר המחורז הן שאלה ארוכה הכוללת שלושה בתים ובית רביעי המשמש כמענה לשאלה, כחזונה או תקוותה של המשוררת.

הבית הראשון פותח את שאלת השיר:

"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,"

הבית השני ממשיך את השאלה, ושיאה של השאלה בסופו של הבית השלישי:

"וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים, וְחַיִּים,
וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר לֶאֱהֹב."

הבית הרביעי משרטט את העתיד; הדמות הנמענת תוכל ללכת לבדה, ללא ליווי וללא פגע:

"... לֹא נִצְרֶבֶת
בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים,
שֶׁסָמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם."


ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור הקליטה את השיר חוה אלברשטיין באלבום כמו צמח בר ב-1975. בראיון לשרון קטנור ב-2003 מספרת אלברשטיין כי במקור השיר לא היה אמור להיטמע באלבום זה, ואז לאחר הקלטת שאר שיריי האלבום היא קיבלה משלוח מחיים ברקני מלחין השיר עם המילים והתווים של השיר והיא והמעבד מתי כספי יישר הבינו כי יש להקליט שיר זה. מכיוון שהם כבר היו אחריי ההקלטות ולא היו להם נגנים התיישב מתי כספי וניגן את השיר לבדו בפסנתר גיטרה ובס וככה השיר נשמר בהקלטה בקולה של חוה אלברשטיין ונגינה של מתי כספי בכלים שונים.

בנוסף לאלברשטיין הקליטו שיר זה גם אמנים אלו:

דני גרנות (1976) - לחן מקורי של עצמו

אילן אשד - נגינה בחצוצרה (1978) -לחן של חיים ברקני

אורה זיטנר (1979) - לחן של סשה ארגוב

בועז שרעבי (1984)- לחן מקורי של עצמו

"שיר לי" (1985) - לחן של חיים ברקני

"הבחורים מאפיקים" (1985) - לחן של חיים ברקני

אורה זיטנר (1993) - לחן של חיים ברקני

"קולות ירדן" (2001) - לחן של חיים ברקני

רונית אופיר (2002) - לחן של חיים ברקני

קולות השדה (תחילת שנות האלפיים) - לחן של חיים ברקני

שלומי סרנגה (2008) - לחן של חיים ברקני


בנוסף שרו גם אמנים רבים בהופעות חיות שיר זה וביניהם

קרולינה, רונה קינן, מירי מסיקה, אנייה בוקשטיין, עפרה חזה, ראובן גבירץ, לוליק, רוני דלומי, מרינה מאקסימיליאן בלומין ועוד

יצוגי השיר בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר פורסם בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר הופעתו הראשונה בעיתון "דבר" הוא נדפס בשני מאספים - האחד, קובץ דברי הספרות בסער, בעריכת יעקב פיכמן, אשר הוכן עבור חיילי היישוב במלחמת העולם השנייה,[2] והשני - המאסף עלי טרף, בעריכת העורך והמתרגם עזריאל אוכמני (אז - עזריאל שוורץ), שראה אור באפריל-מאי 1943.[3]

השיר התפרסם כאשר ברקע הידיעות על התקדמות כוחות צבא גרמניה הנאצית בחזיתות באירופה ובצפון אפריקה, והמערכות הכבדות שניהלו כנגדה בעלות הברית. על אף משמעותו האוניברסלית-אישית של השיר, היו כאלה שביקשו לפרשו כביטוי לתחושת היישוב לנוכח הידיעות הקשות הראשונות שהגיעו על היקף השואה באירופה. כחלק מתגובת היישוב לשואה, הוחלט להוציא לאור קובץ ספרותי אשר ינחם ויעודד את המתגייסים לצבא הבריטי הלוחם בנאצים. הקובץ נקרא בסער, על שם התקופה הסוערת, והוקדש בתת-כותרו "לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ-ישראל".

השיר נקשר בזמנו ללוחמת הגטו והפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק, על אף שבראשונה נכתב ופורסם לפני שפגשה המשוררת בה.[4] המילים סליחה וחסד, יכלו להתפרש באותו זמן כביטוי לזיקה אל אירועי המלחמה העולמית והשואה. הן מבטאות את התקווה ליכולת לבנות חיים חדשים של צמיחה, נועם ורוגע למרות זיכרון מוראות המלחמה.

מאז הולחן זכה השיר לפופולריות עצומה בישראל. השיר מבוצע ומנוגן בכלי התקשורת בהקשרים של אירועים או תקופות בשנה, הקשורים לבקשת סליחה או הזדקקות לחסד וחמלה בין בני אדם.

בסדרת הטלוויזיה "הבורר", בפרק האחרון של העונה השלישית, מושמע השיר בביצועו המחודש של שלומי סרנגה.

שיר זה מוזכר גם בשירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" מתוך אלבומו "וגלוי עיניים"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: ציון לחנו של שרעבי, עם מילות השיר באתר שירונט.
  2. ^ ראו: לאה גולדברג, [ללא כותרת], בסער, (עורך: יעקב פיכמן), תל אביב: הוצאת הסופרים העברים, תש"ג, 1943, עמ' 2. בפתח הקובץ הקדמה מאת ועד אגודת הסופרים, שבסופה התאריך: תמוז, תש"ג - כלומר כחצי שנה לאחר הפרסום בדבר.
  3. ^ ראו: דיווח בעיתון דבר ב-19 במאי 1943, עמ' 3, על הופעת הקובץ עלי טרף.
  4. ^ ראו: שרון גבע, "את תלכי בשדה", אל מדף ספרי ההיסטוריה: בלוג פמיניסטי, 5.3.2013