האמנה האפריקאית בדבר זכויות אדם ועמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה וקישורים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האמנה האפריקאית בדבר זכויות האדם והעמים (המכונה גם אמנת "בנג'ול", להלן: האמנה) היא מערך זכויות, חירויות יסוד, כללים וחובות שנועדו לקדם ולהגן על זכויות האדם והעמים ביבשת אפריקה. האמנה נוסחה על ידי וועדת מומחים ממדינות היבשת ואומצה על ידי ארגון האיחוד האפריקאי (משנת 2002 האיחוד האפריקאי ) בעת כינוסו בקניה ב-28 ביוני 1981, האמנה נכנסה לתוקף ב-21 באוקטובר 1986[1], תאריך שהוכרז לימים על ידי האיחוד האפריקאי כ"יום זכויות האדם האפריקאי"[2]. נכון לשנת 2017 חברות באיחוד האפריקאי 53 מדינות אשר חתמו על האמנה ואישררו אותה[3].

לשם פיקוח על יישום האמנה במדינות היבשת, הוקמה בשנת 1987 בבנג'ול, גמביה, "הנציבות האפריקאית לזכויות האדם והעמים" (להלן: הנציבות)[4]. מפאת כוחה המשפטי המצומצם של הנציבות, שהוגבלה לכתיבת דו"חות והמלצות בלבד, הקים האיחוד האפריקאי ביוני 1998 את בית המשפט האפריקאי לזכויות האדם והעמים, שבסמכותו לאכוף את האמנה באופן מחייב[5].

לאורך השנים אישר האיחוד האפריקאי פרוטוקולים נספחים לאמנה ובהם הפרוטוקול בנושא הקמת בית המשפט האפריקאי לזכויות האדם והעמים, והפרוטוקול בנושא זכויות נשים[6].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכינוס המדינות וראשי הממשלות של ארגון האיחוד האפריקאי שהתקיים ב-16–20 ביולי 1979 במונרוביה שבליבריה, הוחלט להקים וועדת מומחים שתנסח טיוטה לאמנת זכויות אדם אזורית ליבשת אפריקה[7]. וועדת המומחים, שכללה כ-20 מומחים מ-6 מדינות ביבשת, התכנסה בדקאר שבסנגל בין ה-28 בנובמבר ל-8 בדצמבר 1979[8], במהלך הכנס גובשה טיוטה ראשונית לאמנה בת 65 סעיפים, ובכנס מומחים נוסף שחל ב-7–19 בינואר 1981 בבנג'ול שבגמביה גובשה טיוטה סופית שמנתה הקדמה ו-68 סעיפים[9], הטיוטה אושרה בכנס האיחוד האפריקאי בניירובי, קניה, ב-10–21 ביוני 1981, אומצה על ידי הארגון ב-28 ביוני 1981[10], ונכנסה לתוקף ב-21 באוקטובר 1986[11].

עיקר ההשראה לכתיבת האמנה הגיעה מתוך האמנה אירופית לזכויות אדם ומהאמנה האמריקנית, אך בה בעת הגיעה ההשראה גם מהתרבות והמסורת האפריקאית, אורחותיה והצרכים הנגזרים ממנה, כאמור בדבריו של נשיא סנגל, סדאר סנגור, אשר בנאום הפתיחה לכנס וועדת המומחים טען כי זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינן נפרדות מזכויות אזרחיות ופוליטיות. הוא גם קרא למומחים מנסחי האמנה לשאוב השראה לאמנה מהתרבות והמסורת האפריקנית[12].

סעיפים מרכזיים באמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק הראשון באמנה, לאחר ההקדמה, עוסק בזכויות וחובות האדם והעמים, החלק השני -בצעדים לשמירת הביטחון, והחלק השלישי, מפרט הוראות כלליות באשר לאופן מימוש האמנה. סעיף 1 לאמנה קובע שעל המדינות החתומות על האמנה להכיר בזכויות, בחירויות ובחובות המעוגנות בה וכן לפעול לאימוץ חקיקה ולנקיטת צעדים נדרשים לחיזוק תוקף האמור באמנה.

זכויות אזרחיות ופוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיפים 2–13 מגדירה האמנה רצף של זכויות אזרחיות ופוליטיות (זכויות מדור ראשון) ובהן: הזכות לשוויון ואיסור אפליה (סעיף 2), הזכות לחיים (סעיף 4), הזכות לכבוד הכוללת איסור השפלה, עינוי וסחר בעבדים (סעיף 5), הזכות לחירות וביטחון (סעיף 6), הזכות למשפט הוגן (סעיף 7), חופש דת ומצפון (סעיף 8), חופש הביטוי (סעיף 9), חופש ההתאגדות וההתכנסות (סעיפים 10–11), חופש התנועה הכולל את הזכות של אדם נרדף לבקש מקלט (סעיף 12) וזכותו של כל אזרח להשתתף בממשלתו ולהיות בעל גישה שווה לשירות ולרכוש הציבורי במדינתו (סעיף 13).

זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה כוללת גם זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, (זכויות מדור שני) המפורטות בסעיפים 14–18 ובהן: הזכות לקניין (סעיף 14), הזכות לשכר שווה ולתנאי עבודה הולמים (סעיף 15), הזכות לבריאות פיזית ונפשית (סעיף 16), הזכות לחינוך ולהשתתפות בחיי תרבות הקהילה (סעיף 17).

בנוסף, האמנה קובעת בסעיף 18 את חובת המדינה להגן על התא המשפחתי ומכירה בתא המשפחתי כיחידה הבסיסית והטבעית בחברה. כמו כן מגדירה האמנה בסעיף 18(3) את חובת המדינה למנוע אפליית נשים ולהבטיח הגנה על זכויות נשים וילדים.

זכויות הקבוצה והעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיפים 19–24 מגדירה האמנה את זכויות הקבוצה והעם ובהן: הזכות לשוויון בין העמים (סעיף 19), הזכות להגדרה עצמית והזכות לשחרור (סעיף 20), הזכות של כל עם לנצל וליהנות ממשאבי הטבע שברשותו (סעיף 21), הזכות להתפתח כלכלית, חברתית ותרבותית באופן עצמאי ולפי בחירה (סעיף 22), הזכות לשלום וביטחון בינ"ל (סעיף 23) והזכות לסביבה נקייה ובריאה המאפשרת מחייה, ובתוך כך לדוגמה הזכות למים נקיים ולרמת זיהום אוויר תקינה (סעיף 24)[13].

חובות הפרט והמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לזכויות ולחירויות שמקנה האמנה היא גם מגדירה בסעיפים 1, 25 ו-26 חובות למדינות, ובהן: החובה לחנך ולפרסם את הזכויות והחירויות המפורטות באמנה (סעיף 25), החובה להגן על ביטחון בתי המשפט בשטחן ולפתח טריבונלים נוספים שיפעלו להגנת זכויות האמנה (סעיף 26). האמנה מרחיבה ומגדירה בסעיפים 27–28 חובות לפרט, ובהן: חובת הפרט לשמור על משפחתו, קהילתו ומדינתו וכן על קהילות הקהילייה הבינ"ל (סעיף 27), חובת הפרט לכבד את סביבתו ולנהוג בה באופן שוויוני וסובלני (סעיף 28), חובת הפרט לכבד את אביו ואמו ולדאוג לפרנסת משפחתו, לשלם מיסים כחוק ולשרת את מדינתו בעזרת כישוריו הפיזיים והשכליים (סעיף 28), כמו כן סעיף זה מפרט על חובת הפרט לשמר את ערכי התרבות האפריקאים.

מנגנון אכיפת האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון האכיפה מוגדר הן בסעיף 30 לאמנה, שמכוחו מוקמת הנציבות האפריקאית לזכויות האדם והעמים, והן בפרוטוקול לאמנה שמכוחו הוקם בית המשפט האפריקני לזכויות האדם והעמים[14].

הנציבות האפריקאית לזכויות האדם והעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציבות הוקמה ביולי 1987 באדיס אבבה, אתיופיה, מכוח סעיף 30 לאמנה. הנציבות ממוקמת בבנג'ול, גמביה, ומורכבת מ-11 חברים הנבחרים על ידי האיחוד האפריקאי[15]. סעיפים 30 – 62 לאמנה עוסקים בהקמת הנציבות, בפרוצדורות שבהן היא עוסקת ובמבנה הארגון. הנציבות עוסקת בקידום והגנה על הזכויות והחובות המפורטות באמנה ובוחנת תלונות המוגשות על ידי מדינות האיחוד האפריקאי, ארגונים לא ממשלתיים ופרטים. בנוסף לנציבות הסמכות לחקור ולתעד הפרת זכויות אדם באפריקה והיא מפרסמת דו"ח שנתי המסכם את פעילותה[16].

בית הדין האפריקאי לזכויות האדם והעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין האפריקאי לזכויות האדם והעמים (להלן: בית המשפט) הוקם לשם הגנה על זכויות האדם והעמים באפריקה וככלי משלים לנציבות במשימתה לאכיפת האמנה. בית המשפט הוקם מכוח פרוטוקול האמנה שאומץ על ידי ארגון האיחוד האפריקאי ביוני 1998 באואגדוגו, בורקינה פאסו, ונכנס לתוקף ב-25 בינואר 2004. בית המשפט דן בהפרת זכויות אדם ועמים המפורטות באמנה ובפרוטוקולים הנספחים לה, ובדומה לנציבות, מובאים לפתחו תיקים ממדינות, מארגונים לא ממשלתיים ומאנשים פרטיים. בבית הדין יושבים 11 שופטים הנבחרים ממדינות האיחוד האפריקאי ופסיקותיו מחייבות את המדינות החברות.[17].

פרוטוקול הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטוקול לאמנה בנושא זכויות נשים באפריקה נכנס לתוקפו ב-25 בנובמבר 2005, ומגדיר באופן ספציפי זכויות וחירויות המוקנות לנשים. הפרוטוקול מחדד את הזכויות האזרחיות, הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות המוקנות לנשים באמנה, ובהן: הזכות להצביע, מניעת אלימות כלפי נשים, איסור סחר בנשים, איסור מילת נשים ושוויון הזדמנויות בעבודה[18].

האמנה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקה 8 בהקדמה לאמנה קוראת לפעול למטרת שחרור אפריקה ואנשיה לעצמאות, בהמשך יוצאת הפסקה נגד אפליה מכל סוג שהוא ונגד הקולוניאליזם, הניאו – קולוניאליזם, האפרטהייד והציונות. ציון המילה "ציונות" כביטוי לאפליה ובהשוואה לאפרטהייד, על אף היותה זרם לאומי הפעיל מחוץ לגבולות היבשת, נבע כתוצאה מבקשתה של לוב להוסיף את המילה לאמנה עוד בשלבי ניסוח האמנה, והניסוח נותר על כנו בעת אשרור האמנה[19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן נפתלי, ארנה ש' ובן נפתלי י'. (2006). המשפט הבינלאומי בין מלחמה לשלום. 238. תל אביב: הוצאת רמות.
  • רוזן, ש'. (2012). בנבכי המשפט הבינלאומי. 93-94. ירושלים: מוסד ביאליק.
  • Odinkalu, C.A. (2001). Analysis of Paralysis or Paralysis by Analysis? Implementing Economic, Social and Cultural Rights Under the African Charter on Human and Peoples' Rights. Human Rights Quarterly, 23(2), 327-369.
  • Pocar, F. (2006). The African Charter on Human and People's Rights: A Comprehensive Agenda for Human Dignity and Sustainable Democracy in Africa. European Journal of International Law, 17(2), 478-481.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ African Charter on Human and Peoples' Rights, adopted 28 June 1981, O.A.U.
  2. ^ Amnesty International (2006). A Guide to the African Charter on Human and Peoples' Rights, 28.
  3. ^ http://www.achpr.org/instruments/achpr/ratification/
  4. ^ Article 30 of the African Charter on Human and Peoples' Rights.
  5. ^ Amnesty International (2006). A Guide to the African Charter on Human and Peoples' Rights, 34.
  6. ^ Evans, M.D., & Murray, R. (2002). The African Charter on Human and Peoples' Rights: The System in Practice, 1986-2000. 441-474. New York: Cambridge University Press.
  7. ^ Decision AHGqDec.115(XVI), Rev.1, of the Assembly of Heads of State and Government of the OAU, at its 16th Ordinary session held in Monrovia, Liberia, from 16-20 July 1979.
  8. ^ 'Project on the Report of the Rapporteur of the Conference of African Experts on the Pilot Project of an African Charter on Human and Peoples' Rights', Dakar, Senegal, 28 November – 8 December 1979; OAU Doc
  9. ^ frican Charter on Human and Peoples' Rights, 'Ministerial Meeting of the OAU on the Drafting of the African Charter on Human and Peoples' Rights', Banjul, The Gambia, 7 – 9 January 1981; OAU Doc
  10. ^ The Council of Ministers met at its 37th Ordinary session from 10 – 21 June 1981 in Nairobi, Kenya.
  11. ^ African Charter on Human and Peoples' Rights, Adopted 28 June 1981, OAU. Doc. (entered into force 21 Oct, 1986).
  12. ^ Evans, M.D., & Murray, R. (2002). The African Charter on Human and Peoples' Rights: The System in Practice, 1986-2000. 6-7. New York: Cambridge University Press
  13. ^ Murray, R., & Wheatley, S. (2003). Groups and the African Charter on Human and Peoples' Rights. Human Rights Quarterly, 25(1), 213-236.
  14. ^ Evans, M.D., & Murray, R. (2002). The African Charter on Human and Peoples' Rights: The System in Practice, 1986-2000. 8-9. New York: Cambridge University Press.
  15. ^ Evans, M.D., & Murray, R. (2002). The African Charter on Human and Peoples' Rights: The System in Practice, 1986-2000. 8-9. New York: Cambridge University Press
  16. ^ Article 45 of the African Charter on Human and Peoples' Rights.
  17. ^ Evans, M.D., & Murray, R. (2002). The African Charter on Human and Peoples' Rights: The System in Practice, 1986-2000. 441-474. New York: Cambridge University Press.
  18. ^ Evans, M.D., & Murray, R. (2002). The African Charter on Human and Peoples' Rights: The System in Practice, 1986-2000. 441-474. New York: Cambridge University Press.
  19. ^ Gitleman, R. (1982) The African Charter on Human and Peoples Rights: A Legal Analysis. Vol.22:4 (675). Virginia Journal of International Law.