הארמייה ה-17 (ורמאכט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הארמייה ה-17
17. Armee
פרטים
מדינה גרמניה הנאציתFlag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
שיוך ורמאכטBalkenkreuz.svg  ורמאכט
סוג ארמייה
אירועים ותאריכים
הקמה 20 בדצמבר 1940
מקים קרל היינריך פון שטילפנגל
פירוק היחידה 7 במאי 1945
מלחמות

מלחמת העולם השנייה

מבצע ברברוסה
הקרב הראשון על חצי האי קרים
החזית המזרחית
פיקוד
מפקדים מפקדים

הארמייה ה-17 הייתה ארמייה גרמנית שפעלה במלחמת העולם השנייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה ה-17 הוקמה בשנת 1940 כהכנה למבצע ברברוסה במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-22 ביוני 1941. הארמייה ה-17 הייתה חלק מקבוצת ארמיות הדרום בעזרתם גרמניה הנאצית הוציאה לפועל את מבצע ברברוסה ופלשה לברית המועצות. מה-1 ביולי, הארמיות ההונגריות המהירות היו כפופות לארמייה ה-17.

הארמייה ה-17 הצטרפה לארמיית הפאנצר הראשונה בלחימה הכבדה מול הכוחות הסובייטים בדרום רוסיה. הם כיתרו את הכוחות הסובייטים בסמוך לעיר אומן במרכז אוקראינה במהלך קרב אומן. קרב שהוביל לנפילתם בשבי של 100,000 חיילים סובייטים.

לאחר הניצחון באומן, הארמייה ה-17, בצירוף עם כוחות גרמנים נוספים, כיתרו כוחות סובייטים גדולים יותר במהלך קרב קייב בו נפלו בשבי כ-450,000 שבויים ובעקבותיו פוטר סמיון בודיוני משירותו כמרשל ברית המועצות.

לאחר הקרב על קייב, הגרמנים נעו לכיוון מוסקבה והתמקדו בקרב על מוסקבה. מרבית קבוצת ארמיות הדרום הושעתה מפעילות התקפית למשך שארית שנת 1941.

בקיץ 1942 קבוצת ארמיות דרום הייתה אמורה להוביל את המתקפה הגרמנית ברוסיה שזכתה לשם קוד "Fall Blau" ("מקרה כחול"). הארמייה ה-17 יועדה לספק הגנה לאגף ארמיית הפאנצר הראשונה בעת שהיא פותחת במתקפה לכיוון נהר הדון.

באוגוסט 1942, אדולף היטלר אירגן מחדש את כוחותיו על מנת שהצבא הגרמני יוכל לבצע התקדמות מהירה יותר בקרבות. כתוצאה מכך הוא חילק את צבא הדרום לשתי קבוצות: קבוצת ארמיות A וקבוצת ארמיות B. קבוצת ארמיות A כללה את הארמייה ה-17, ארמיית הפאנצר הראשונה וארמיית הפאנצר הרביעית. קבוצת ארמיות B כללה את הארמייה השישית, הארמייה השנייה, הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי והארמייה השנייה של הונגריה. כאשר עד ל-2 באוקטובר הצטרפו אל קבוצת ארמיות B גם הארמיות השלישית והרביעית של רומניה.

בעוד שקבוצת ארמיות B החלה בהתקפה לכיוון סטלינגרד, קבוצת ארמיות A והארמייה ה-17 תקפו לכיוון שדות הנפט בקווקז (הקרב על קווקז). בדצמבר הכוחות סובייטים הקיפו את הארמייה השישית בסטלינגרד, וקבוצת ארמיות B נסוגה מדרום לרוסיה. אולם הארמייה ה-17 נצטוותה להשאר ולהחזיק בגשר שמעל נהר הקובאן. היטלר דרש כביש שאורכו כ-5 קילומטרים וגשר רכבת על פני מיצר קרץ' כדי לסייע בהתקדמות הלחימה דרך קווקז אל תוך פרס.

עד אוקטובר 1943, הארמייה ה-17 נאלצה לסגת מגשר קובאן ומעבר למיצר קרץ' עד לחצי האי קרים. בחודשים שלאחר מכן הצבא האדום אילץ את כוחות היבשה של הוורמאכט לסגת לדרום אוקראינה. בנובמבר 1943 הארמייה ה-17 נותקה על ידי כוחות הצבא האדום מכוחות היבשה במצר פרקופ.

היטלר אסר על פינוי ימי של הארמייה ה-17 כי חשב שהסובייטים יוכלו להשתמש בחצי האי קרים כדי לשגר התקפות אוויריות נגד בתי זיקוק הנפט ברומניה. ב-10 באפריל 1944, הצבא הסובייטי תקף את הארמייה ה-17 ואילץ אותה לסגת אל סבסטופול. הפיקוד העליון של הוורמאכט תכנן להחזיק בסבטופול כמבצר, כפי שעשה הצבא האדום במהלך הקרב הראשון על חצי האי קרים בשנים 1941 - 1942. אולם תנועתו המהירה של הצבא האדום יחד עם הכנה לקויה של ההגנה על סבסטופול הפכה את המהלך לבלתי אפשרי. ב-9 במאי 1944 נפלה סבסטופול בקרב פחות מחודש לאחר תחילתו.

מרבית הארמייה ה-17 וכמה חטיבות רומניות נפלו בשבי. עם מספר אבדות של כ-65,100 חיילים.

מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]