הגליאנים ימניים
הגליאנים ימניים (בגרמנית: Rechtshegelianer), הגליאנים מבוגרים (Althegelianer), או הימין ההגליאני (die Hegelsche Rechte) הוא כינוי לקבוצת אינטלקטואלים, תאולוגים, סופרים ופילוסופים גרמנים פוסט-הגליאנים, שהיו ברובם מחוג תלמידיו של גאורג וילהלם פרידריך הגל, ונטו לשמרנות פוליטית ודתית.
קבוצה זו מונגדת על פי רוב להגליאנים השמאליים או ה"צעירים", שהורכבה ברובה מהדור השני של תלמידי הגל ונטה לפרש את הפילוסופיה הפוליטית של הגל כדי לתמוך בפוליטיקה שמאלית, ליברליזם וביקורת הדת.
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הימין ההגליאני נטה לפרש את הגותו הפוליטית של הגל כביטוי לסטטיזם, ותפס אותה כאישור של הפוליטיקה הממסדית והדת האורתודוקסית בפרוסיה. הגליאנים ימניים האמינו שחברות אירופיות מתקדמות, כפי שהתקיימו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, הן פסגה של כל התפתחות חברתית, תוצר של דיאלקטי של ההיסטוריה עד כה. רובם שיבחו את המדינה הפרוסית, שנהנתה ממערכת שירות אזרחית ענפה, אוניברסיטאות טובות, תיעוש יחסי עובד–מעביד מתקדמים יחסים, כהתגלמותו של הצייטגייסט. רבים מחברי הימין ההגליאני המשיכו לקריירה מכובדת באקדמיה הציבורית או בכנסייה הלותרנית. כאסכולה, הם היו קשורים קשר הדוק עם אוניברסיטת ברלין, והחזיקו בה בקתדרלות לפילוסופיה ותאולוגיה.
המוניטין האקדמי והתהילה ההגליאנים הימניים הואפלה בידי דור ההגליאנים השמאליים, בהם דוד שטראוס, ברונו באואר, ארנולד רוגה, לודוויג פוירבך, משה הס, קרל מרקס ופרידריך אנגלס. הם השאירו את חותמם בעיקר בתאולוגיה. מאמציהם לא הביאו את האפקט המיועד של חיזוק תחושת הבלתי נמנעת של אמונה כתוצר של היסטוריה; במקום זאת, הם היו חלוצים בהכנסת ביקורת היסטורית על ידי הדגמת השפעתו של עידן על התפתחות הנצרות. מחקרים מאוחרים הטילו ספק בפרדיגמה החלוקה בין שמאל וימין של ההגליאניזם.[1] אף הגליאנים מהתקופה מעולם לא התייחסו לעצמם כ"הגליאנים הימניים", שזה היה מונח של עלבון שמקורו בניתוח של שטראוס.
דמויות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קארל דאוב (אנ') (1765–1836). האסכולה הספקולטיבית.[2]
- פיליפ קונרד מארהיינקה (אנ') (1780–1846) – עורך הרצאות על הפילוסופיה של הדת. האסכולה הספקולטיבית.[3]
- קרל פרידריך גאשל (גר') (1781–1861). האסכולה הספקולטיבית.[4]
- יוהנס שולצה (אנ') (1786–1869).
- גאורג אנדראס גאבלר (גר') (1786–1853).
- אדוארד גנז (1798–1839) – עורך קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט. נחשב ליברל על אף השתייכותו לדור תלמידי הגל.[5]
- לאופולד פון הנינג (אנ') (1791–1866).
- הרמן פרידריך וילהלם הינריקס (אנ') (1794–1861).
- קארל שנאסה (אנ') (1798–1875).
- קרל לודוויג מישלה (אנ') (1801–1893) – עורך הרצאות על תלודות הפילוסופיה. נחשב "הגליאן אמצעי".
- לודוויג בומן (גר') (1801–1871).
- היינריך גוסטב הוטו (אנ') (1802– 1873) – עורך הרצאות על האסתטיקה.
- קארל רוזנקרנץ (1805–1873) – הביוגרף הראשון של הגל.[6] נחשב "הגליאן אמצעי".
- יוהאן אדוארד ארדמן (אנ') (1805–1892).
- יוליוס שאלר (אנ') (1810–1868).
- קונסטנטין רוסלר (גר') (1820–1896).
- אדולף לאסון (אנ') (1832–1917).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Karl Löwith, From Hegel to Nietzsche: The Revolution in Nineteenth-Century Thought, translated by David E. Green, New York: Columbia University Press, 1964.
- ^ Frédéric Lichtenberger, History of German Theology in the Nineteenth Century, Clark, 1889, עמ' 222, ISBN 978-0-608-33564-3. (באנגלית)
- ^ Frédéric Lichtenberger, History of German Theology in the Nineteenth Century, Clark, 1889, עמ' 227, ISBN 978-0-608-33564-3. (באנגלית)
- ^ Frédéric Lichtenberger, History of German Theology in the Nineteenth Century, Clark, 1889, עמ' 237, ISBN 978-0-608-33564-3. (באנגלית)
- ^ פיני איפרגן, מבוא ל"פילוסופיה של המשפט", באתר הוצאת שלם.
- ^ Georg Wilhelm Friedrich Hegels Leben. Duncker & Humblot, Berlin 1844 (Digitalisat); Nachdruck: Darmstadt 1977 und 1998.
.jpg)