הפנומנולוגיה של הרוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפנומנולוגיה של הרוח
Phänomenologie des Geistes
הפנומנולוגיה של הרוח
מידע כללי
מאת גאורג וילהלם פרידריך הגל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פילוסופיה, מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
שנת הוצאה 1807 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כריכת החיבור במהדורת 1807

הפנומנולוגיה של הרוחגרמנית: Phänomenologie des Geistes) הוא כותר אחד מחיבוריו הנודעים של גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פילוסוף גרמני אשר פעל במאות ה-18-ה-19. הספר ראה אור בשנת 1807.

כמו בחיבוריו האחרים, כגון מבוא לתולדות-הפילוסופיה, גם ב"הפנומנולוגיה של הרוח" הציג הגל את תפיסתו על הפילוסופיה: כי יצירתה, תכניה והשיטה העצמית שלה קשורים בקשר הדוק לתקופה, לזמן, שבו נוצרה. המושג הפילוסופי מתפתח בתוך הקשר היסטורי מסוים, פוליטי, כלכלי וחברתי. הגל סבר כי הפילוסופיה נוצרת ב"רוח הזמן" (גרמנית: Zeitgeist, צַיִיטְגַיִיסְט). המושגים הפילוסופיים, לדעתו, התפתחו בהתאמה להתפתחותה של התרבות האנושית בכללה.

הצעותיו של הגל ב"הפנומנולוגיה של הרוח" ניכרות במשנתם על הוגים שונים וזרמי מחשבה ממחצית המאה ה-19 כגון של קרל מרקס והמרקסיזם, סרן קירקגור והאקזיסטנציאליזם.

הדיאלקטיקה של האדון והעבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיאלקטיקה של האדון והעבד הוא רעיון מתודולוגי שעומד בבסיס השיטה ההגליאנית, ומטרתו לחשוף את הדרך שבה תודעה יודעת את עצמה (תודעה עצמית, במונחיו של הגל) כשלב בדרך לחירות הסופית של התודעה. הרעיון עצמו מופיע באופנים דומים גם בכתביו המוקדמים של הגל, שם האדנות והעבדות מתוארים באופן מופשט יותר כשני מרכיבים מנוגדים בתודעה. לעומת זאת, בפרק מתוך ה"פנומנולוגיה של הרוח" הנושא את השם "עצמאותה ואי-עצמאותה של התודעה העצמית; אדנות ועבדות", הדיאלקטיקה של האדון והעבד מקבלת צורה מוחשית במפגש בין דמותו של האדון לדמותו של העבד[1]:

"הואיל והם תחילה בלתי-שווים ומנוגדים – והרפלקסיה שלהם אל האחדות עדיין לא התרחשה – הריהם כשתי דמויות מנוגדות של התודעה. האחת היא העצמאית, אשר מהותה היא ההיות-בשביל-עצמו; השניה – הבלתי-עצמאית, אשר מהותה החיים או ההיות-בשביל-אחר; האחת היא האדון, השניה – העבד"

תרגום הפרק המקורי מתוך "הדיאלקטיקה של האדון והעבד"/ יצחק קליין, עמ' 68–69

דיאלקטיקה, במובן ההגליאני, היא אופן ההתפתחות של דבר מתוך עצמו, דרך הניגודים שבו, לכדי צורתו הסופית. כך, הדיאלקטיקה של האדון והעבד היא אופן ההתפתחות של התודעה מתוך עצמה לתודעה עצמית, בדרך לצורתה הסופית, הרוח. הגל טוען שהצורך הבסיסי ביותר בתודעה העצמית הוא באובייקטיבציה של עצמה, כלומר לתפוס עצמה, על ידי עצמה, כאובייקט. התודעה מסוגלת לתפוס את עצמה כאובייקט רק דרך הכרה בתודעה אחרת כסובייקט שהיא האובייקט שלו. אופן חשיבה זה מוביל למסקנה שהתודעה העצמית כרוכה במה שהוא קורה לו ההכרה ההדדית, הכרה בזולת כסובייקט. כלומר שתודעה עצמית אפשרית רק בהקשר חברתי. הגל מתאר את המפגש בין אדם לזולתו (מפגש בין שתי תודעות) כמאבק לחיים ולמוות שמטרתו ההכרה של הזולת באנושיות של האדם. לטענתו, המאבק הוא הכרחי על מנת להוכיח את עצמאותה של התודעה מזולתה. לא ברור מהכתוב האם תיאור מאבק זה הוא בגדר מטאפורה לדינמיקה שבין התודעות או התייחסות למאבק ממשי בין שני אנשים. תוצאות המאבק מובילות לכינונן של שתי הדמויות, האדון והעבד, כאשר דווקא העבד, על פי הגל, הוא הקרוב יותר לחירות מהאדון שכבול לשיעבוד. העבד שהתנסה במוות, חווה את עצמו דרך האדון כאובייקט ולכן יכול לדעת את עצמו ולחוות עצמו כתודעה עצמאית, לעומת האדון שמוצא עצמו תלוי בעבד ובלתי עצמאי.[1]

הפרק זכה למגוון פרשנויות והיווה בסיס לרעיונות שונים מאוד זה מזה, כשהבולט מביניהם הוא המרקסיזם של קרל מרקס. עם הפרשנים הבולטים של הפרק ושל הגל בפרט, נמנה גם את אלכסנדר קוז'ב אשר לו מיוחסת ההתעניינות המחודשת בהגל במאה ב-20.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 קליין יצחק, הדיאלקטיקה של האדון והעבד, עם עובד, 1978
P yin yang.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.