הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | גאורג וילהלם פרידריך הגל |
| שפת המקור | גרמנית |
| סוגה |
מסה  |
| נושא | פילוסופיה של ההיסטוריה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1837 |
| עורך |
אדוארד גנז קרל הגל |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורות נוספות |
1840 1917 |
  | |
הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית (בגרמנית: Vorlesungen über die Philosophie der Weltgeschichte)[1] הוא חיבור פילוסופי המבוסס על הרצאותיו של גאורג וילהלם פרידריך הגל באוניברסיטת ברלין בשנים 1822, 1828 ו-1830. בהרצאותיו הגל דן בהיסטוריה העולמית על מנת להראות שהיא תבונית ושההתקדמות הטבעית של ההיסטוריה נובעת מהשפעתה של "הרוח המוחלטת".
הטקסט פורסם במקור בשנת 1837 על ידי תלמידו הקרוב ביותר, אדוארד גנז, שש שנים לאחר מותו של הגל, תוך שימוש ברשימות ההרצאות של הגל עצמו וכן באלו שנמצאו שנכתבו על ידי תלמידיו. ב-1840 פורסמה מהדורה גרמנית שנייה על ידי בנו של הגל, קארל הגל (אנ'). ב-1917 יצאה לאור מהדורה גרמנית שלישית, בעריכת גיאורג לאסון. הספר נכלל בכרך ה-46 של הספרים המופלאים של העולם המערבי.
נושאים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
היסטוריה כתובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגל מתחיל בהבחנה בין שלוש שיטות או מתודות לכתיבת היסטוריה:
- היסטוריה מקורית
- היסטוריה רפלקטיבית
- היסטוריה פילוסופית.
להיסטוריה מקורית ופילוסופית, הגל מקצה הגדרה אחת; ולהיסטוריה רפלקטיבית, הגל מציע שלוש הגדרות משנה.
היסטוריה מקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריה המקורית דומה לזו של הרודוטוס ותוקידידס, והיא כזו שנכתבה בסמוך לאירוע המתואר. כתבים אלו מוגבלים למעשים, אירועים ומצבים חברתיים שעמדו לנגד עיניהם של הכותבים ושהיו חלק מתרבותם. הגל מאפיין את מטרת ההיסטוריה המקורית בתור המרה של ההתרחשויות בעולם לתחום אינטלקטואלי-ייצוגי. תופעה חיצונית מתורגמת לתפיסה פנימית. בדומה לכך המשורר מעבד את החומר שרגשותיו מספקים לו, מציג אותו אותו כדימוי של בר ההמשגה.[2]
היסטוריה רפלקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה רפלקטיבית נכתבת במרחק טמפורלי כלשהו מהמושאים ההיסטוריים אודות כותבים. אולם, מבחינת הגל, לצורת היסטוריה זו יש נטייה לכפות את הדעות הקדומות והרעיונות התרבותיים של תקופת ההיסטוריונים על ההיסטוריה שעליה משקף ההיסטוריון. כלומר, היא מסכנת באנכרוניזם.
היסטוריה פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבור הגל, ההיסטוריה הפילוסופית היא השיטה האמיתית. הגל טוען שעם ההיסטוריה הפילוסופית על ההיסטוריון להשהות את דעותיו הקדומות ולמצוא את המובן הכללי ואת הרעיונות המניעים את עצם העניין של החשיבה ההיסטורית.[1]
החירות כמהות הרוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרצאותיו של הגל על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית משמשות לעיתים קרובות כדי להכיר לתלמידים את הפילוסופיה של הגל, בין השאר משום שסגנונו הקשה לפעמים של הגל מושתק בהרצאות, והוא דן בנושאים נגישים כמו אירועים בעולם כדי להסביר את הפילוסופיה שלו. רוב העבודה מושקעת בהגדרה ואפיון של הרוח (גייסט). בהקשר זה הרוח היא מונח מקביל לתיאור התפתחות תרבותם של אנשים, שמבינה ומשנה את עצמה מחדש תדיר כדי להתאים לקצב השינויים החברתיים. במקביל הרוח פועלת מביאה לשינויים החברתיים בעצמה באמצעות מה שהגל כינה "עורמת התבונה" (List der Vernunft) או החוכמה בדיעבד.[3] בהרצאות טוען הגל שמקורה של המודעות התרבותית לרוח ביהדות המוקדמת; כך הוא קושר את ההיסטוריה שלו של הרוח לנרטיב של התפקחות מאשליית הפוליתאיזם הפגאני.[4] נושא חשוב נוסף של הטקסט הוא ההתמקדות בהיסטוריה העולמית, ולא בהיסטוריה אזורית או מדינתית. הוגים כמו יוהאן גוטפריד הרדר (1744–1803) ויוהאן גוטליב פיכטה (1762–1814) כתבו על הרעיון והחשיבות של ההיסטוריה העולמית והלאומיות, והפילוסופיה של הגל ממשיכה במגמה זו, תוך התנתקות מדגש גיבוש הלאומיות, במטרה לתפוס את מלוא ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית האנושית כביטוי הרוח.
[…] את טבע הרוח אפשר להכיר באמצעות ניגודה המוחלט. כשם שהכובד [כוח- המשיכה] הוא העצמוּת [Substanz] של החומר, כך, יש לומר, החירות [Freiheit] היא העצמות של הרוח, מהותה. הכל מאמינים באורח בלתי-אמצעי שבין שאר התכונות-היחודיות השייכות לרוח, מצויה גם החירות; אבל הפילוסופיה מלמדת אותנו שכל התכונות-היחודיות של הרוח מתקיימות רק מבעד לחירות, שהן אינן אלא אמצעי עבור החירות, שהן מבקשות אותה ומפיקות אותה; זאת היא אחת ההכרות של הפילוסופיה הספקולטיבית, שהחירות היא האמת היחידה של הרוח. […] הרוח, בניגוד לחומר [שמהותו חיצונית לו], נקודת-המרכז שלה מצויה בה עצמה; האחדות אינה מצויה מחוצה לה, [שהרי] היא [הרוח] מצאה אותה [את האחדות בתוך עצמה]; הרוח מצויה בתוך עצמה ואצל עצמה. העצמות של החומר מצויה מחוצה לו; הרוח [לעומת זאת] היא ההוויה-אצל- עצמה [das Bei-sich-selbst-Sein]. זאת הרי החירות, מכיוון שבהיותי בתלות [לא-עצמאי, abhängig] הריני מייחס עצמי לאחר, שאינו אני; איני יכול להיות ללא הגורם החיצוני לי. [לעומת זאת] חופשי הנני כאשר אני מצוי אצל עצמי. ההוויה הזאת של הרוח אצל-עצמה [Beisichselbstsein] היא תודעה-עצמית [Selbstbewußtsein], התודעה שלה [היודעת] את עצמה. יש להבחין בתודעה [בכלל] בין שני גורמים: ראשית, שאני יודע; ושנית, מה אני יודע. בתודעה- העצמית חופפים שני הגורמים האלה זה את זה, שהרי הרוח יודעת את עצמה, היא השיפוט בדבר טבעה-שלה, ובד-בבד היא הפעילות שבה מגיעה הרוח אל עצמה ובכך היא מחוללת את עצמה ועושה את עצמה [בפועל] מה שהיא כשלעצמה [באורח פוטנציאלי, an sich]. […].
— Vorlesungen über die Philosophie der Geschichte; Werke, Suhrkamp, Frankfurt/M 1986, B.12, S.30-31 (תרגום: צבי טאובר)
תיאודיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגל מציג את הרצאותיו על הפילוסופיה של ההיסטוריה כמעין תיאודיציה, או פיוס עם רעיון ההשגחה האלוהית נוכח הרוע במהלך ההיסטוריה.[5] ואולם בשיטת הגל אין אל טרנסצנדטית, אלא המודעות העצמית של האנושות היא שמכוננת את האל, ובמסגרת דיון זה, באמצעות ההבנה ההיסטורית.
הדיון התיאודיצאי מוביל את הגל לשקול את אירועי ההיסטוריה במונחים של תבונה אוניברסלית: "ההיסטוריה העולמית מונחת על ידי תכנון אולטימטיבי, שהוא תהליך תבוני [...] זוהי טענה שעלינו לספק את אמיתותה; הוכחתה טמונה בחקר ההיסטוריה העולמית עצמה, שהיא דמותה וגילום התבונה."[6]
התכנון האולטימטיבי של העולם הוא כזה שהרוח המוחלטת כמעין אלוהים, מכירה את עצמה והופכת לעצמה במלואה בתוך ובאמצעות הניצחונות והטרגדיות של ההיסטוריה. להגל ברור שההיסטוריה אינה מייצרת אושר, "ההיסטוריה היא לא האדמה שבה צומח האושר. תקופות האושר שבו הן הדפים הריקים של ההיסטוריה";[7] וכן, הוא מאפיין את ההיסטוריה כמשטח-שחיטה ( Geschichte als Schlachtbank).[8] אף על פי כן, ההיסטוריה מאפשרת להשיג את התבונה. הגל כותב כי עלינו קודם כל לדעת מהי התכנון האולטימטיבי של העולם באמת, ושנית, עלינו לראות שהתכנון הזה התממש ושהרוע לא הצליח לשמור על עמדה שווה לצדו.[9] לראות את התבונה בהיסטוריה זה להיות מסוגל לתת דין וחשבון על הרוע שבתוכה בחשבון אחרון. הגל כתב כנגד "ההיסטוריונים המקצועיים" בתקופתו, כמו לאופולד פון ראנקה. הוא מציין כי ההבנה ובעקבות כך כתיבת ההיסטוריה נשענת תמיד על מסגרת. הגל טען כי הוא חושף בגלוי מהיא מסגרת המחשבה שלו ומסביר אותה, בניגוד להיסטוריונים רבים שמסתירים אותה ולא מודים שהם נשענים על מסגרת כזו.
התפתחותה של ההיסטוריה העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי הגל, ההיסטוריה העולמית "מייצגת את התפתחות תודעתה העצמית של הרוח לחירותה שלה ושל ההתממשות הנובעת מחירות זו.[10] ההבנה הזו מושגת בלימוד התרבויות השונות שהתפתחו במהלך אלפי השנים, ובניסיון להבין את הדרך שבה החופש עיבד את עצמו דרכן. תיאור ההיסטוריה של הגל מתחיל בתרבויות עתיקות כפי שהוא הבין אותן. התיאור שלו על הציוויליזציות הסתמך על המחקר האירופית המצומצם שהיה נגיש במאה ה-19, ולפיכך מכיל הטיות אתנוצנטריות-אירופאיות. יחד עם זאת, האופי ההתפתחותי של הפילוסופיה של הגל גרם לכך שבמקום פשוט לזלזל בתרבויות עתיקות ותרבויות לא-אירופיות, הוא ראה בהן שלבים או מוממנטים הכרחיים (אם כי לא שלמים או לא מפותחים) ביצירת הרוח המוחלטת. הרצאותיו של הגל על הפילוסופיה של ההיסטוריה מכילות את אחת הטענות הידועות והשנויות במחלוקת שלו לגבי מושג החירות:
ההיסטוריה העולמית היא תיעוד של מאמציה של הרוח להשיג ידע על מה שהיא כשלעצמה [על מהותה הפוטנציאלית]. האוריינטלים אינם יודעים שהרוח או האדם חופשיים כשלעצמם. ומכיוון שהם לא יודעים זאת, הם עצמם אינם חופשיים. הם יודעים רק שאחד חופשי [...] תודעת החירות התעוררה לראשונה בקרב היוונים, ולפיכך הם היו חופשיים; אבל, כמו הרומאים, הם רק ידעו רק שחלקם, ולא כל האנשים הם חופשיים. [...] האומות הגרמניות, עם עליית הנצרות, היו הראשונות שהבינו שכל בני האדם הם מטבעם חופשיים, ושחירות הרוח היא עצם המהות שלה.[11]
במילים אחרות, הגל טוען כי תודעת החירות בהיסטוריה נעה מעריצות, לפריווילגיה חברתית של מעטים, לתפיסה איתנה שהאנושות חופשית בפני עצמה וכל בני האדם חופשיים. הגל מאמין שרוח החירות האנושית מטופחת בצורה הטובה ביותר במשטר של מונרכיה חוקתית שבו המונרך מגלם את רוחם ורצונותיהם של הנשלטים, וקריאה שלו בהיסטוריה מאתרת את עלייתן של צורות ממשל כאלה במדינות השבטים הגרמאניים, למשל בבריטניה ובפרוסיה לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית.
הצעתו של הגל "אחד, חלק וכולם" עוקבת אחר המטאפורה הגאוגרפית הבסיסית שהגל נוקט לאורך הפילוסופיה שלו על ההיסטוריה, כלומר "ההיסטוריה העולמית נעה ממזרח למערב ; שכן אירופה היא הסוף המוחלט של ההיסטוריה, בדיוק כפי שאסיה היא ההתחלה."[12] כאשר מתייחסים למזרח, הגל מתחשב בדרך כלל בתרבויות ההיסטוריות של פרס, אם כי לפעמים הוא מתייחס לסין ומבלה הרבה מקום בדיון בהודו ובדתות דהרמיות. עם זאת, הוא גם אמר שהשקפת ההיסטוריה (כולל זו שלו) צריכה להיות פתוחה לשינוי בהתבסס על "העובדות האמפיריות" הזמינות.
באופן שכיום נתפס מקומם הגל גורס כי לאפריקה אין היסטוריה במובן זה שאין בה תודעת חירות. זאת חרף הידיעה כיום כי ההומו סאפיאנס התפתח לראשונה ביבשת זו.
עם זאת, טרי פינקרד טוען כי יש לקחת אמירה זו כסיסמה ראשונית ובערבון מוגבל, שכן היא נועדה לשמור על ערנותם של תלמידיו בהרצאות.[13]
המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המהפכה הצרפתית נחשבת עבור הגל לאחד מישאי הגדולים של תודעת החירות של רוח העולם.
תודעת הרוחני מהווה עתה [סוף המאה ה־18, תחילת ה־19] באופן מהותי בסיס, והפילוסופיה נעשתה בכך שלטת. נאמר שהמהפכה הצרפתית יצאה מן הפילוסופיה, ולא בלא סיבה כינו את הפילוסופיה "חוכמת עולם" [Weltweisheit]; שכן, היא אינה רק האמת כשלעצמה ובשביל עצמה, בבחינת היותה מהותיות טהורה, אלא גם האמת בהיעשותה חיה בהווית העולם [...] לפי מחשבת הצדק [כלומר, לפי עקרונות הנאורות מאז המאה ה־16 ואילך, באירופה בכלל ובצרפת בכלל] כוננה עכשיו [בצרפת, בעקבות המהפכה הגדולה], אפוא, חוקה, ומעתה ואילך הכול חייב להתבסס על יסוד זה. מאז שהשמש ניצבת ברקיע והפלנטות סובבות אותה, לא נראה כדבר הזה, שהאדם ניצב על הראש, כלומר על המחשבה, והוא בונה את הממשות לפיה.[14]
— הגל, הרצאות על תולדות הפילוסופיה, עמ' 259–527 (בתרגמו וביאורו של צבי טאובר)
תולדות החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסום בגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלל אופיו של הטקסט כאוספת הערות ערוכה מהרצאות שונות, הכנת מהדורות הביקורות ערכה זמן רב. המהדורה הגרמנית הסטנדרטית במשך שנים רבות הייתה כתב היד של בנו של הגל, קרל הגל, שפרסמה בשנת 1840. המהדורה הגרמנית שהופקה על ידי אווה מולדנהאואר וקרל מישל (1986)[15] עוקבת בעיקרה אחר המהדורה של קרל הגל. המהדורה הביקורתית היחידה בגרמנית לטקסט ההרצאות היא הכרך הרביעי של ג'אורג לארסון (1917–1920). מהדורה זו פורסמה שוב על ידי פליקס מיינר ורלאג. בשנת 1955, ההקדמה הארוכה נערכה מחדש על בסיס פרסומו של לאסון על ידי יוהנס הופמייסטר.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hegel, Georg Wilhelm Friedrich (1975). Lectures on the philosophy of world history. Introduction, reason in history. (translated from the German edition of Johannes Hoffmeister from Hegel papers assembled by H. B. Nisbet). New York, NY: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-28145-4.
ספרות משנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Pinkard, Terry. Does History Make Sense?. Harvard University Press, 2017.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הגל: הפילוסופיה של ההיסטוריה ב-LEARNfree עם ליאו שטראוס (באנגלית)
- תרגום ההרצאות של ג'ון סיברי משנת 1857, 1900 ב-Marxists.org (באנגלית)
- תרגום ההרצאות של רוברט הרטמן מ-1953 ב-Marxists.org (באנגלית)
- תרגום ההרצאות של ג'ון סיברי משנת 1857, 1900 (קובץ pdf)
- תרגום אלוורדו פורסם ב-2011 (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Hegel, Georg Wilhelm Friedrich (1975). Lectures on the philosophy of world history. Introduction, reason in history. (translated from the German edition of Johannes Hoffmeister from Hegel papers assembled by H. B. Nisbet). New York, NY: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-28145-4.
- ^ Hegel, G.W.F. (1952). Great Books of the Western World: Philosophy of History. Encyclopædia Britannica. p. 153.
- ^ Magee, Glenn Alexander (2011). The Hegel Dictionary. London: Continuum International Publishing Group. ISBN 978-1-847-06591-9. P. 67.
- ^ Josephson-Storm, Jason (2017). The Myth of Disenchantment: Magic, Modernity, and the Birth of the Human Sciences. Chicago: University of Chicago Press. p. 85-6. ISBN 978-0-226-40336-6.
- ^ Lectures, p. 42.
- ^ Lectures, p. 28.
- ^ Lectures, p. 79.
- ^ The Hegel Dictionary, p. 218.
- ^ Lectures, p. 43.
- ^ Lectures, p. 138.
- ^ Lectures, p. 54.
- ^ Lectures, p. 197.
- ^ Pinkard, Terry. Does History Make Sense?. Harvard University Press, 2017.
- ^ 1 2 צבי טאובר, עיונים בהגות מרקס, תל אביב, הוצאת אוניברסיטת ת"א, ע"ש חיים רובין, 2021 עמ' 106
- ^ Moldenhauer, Eva (1986). Karl Markus Michel (ed.). Vorlesungen über die Philosophie der Geschichte (בגרמנית). Frankfurt a.M.: Suhrkamp Verlag. ISBN 3-51828212-3.
.jpg)
| הספרים המופלאים של העולם המערבי כרכים 54-31 | ||
|---|---|---|
| כרך 31 | רנה דקארט: כללים להכוונת הדעת (אנ') • מאמר על המתודה • הגיונות על הפילוסופיה הראשונית • הגאומטריה | |
| כרך 32 | ג'ון מילטון: פואמות מינוריות • גן העדן האבוד • שמשון הגיבור (אנ') • אראופגיטיקה | |
| כרך 33 | בלז פסקל: המכתבים הפרובינציאליים • הגיגים • מסות מדעיות ומתמטיות | |
| כרך 34 | אייזק ניוטון: עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע • אופטיקה
כריסטיאן הויגנס: מסה על אור | |
| כרך 35 | ג'ון לוק: איגרת על הסובלנות • שתי מסכתות על ממשל מדיני • מסה על שכל האדם | |
| כרך 36 | ג'ונתן סוויפט: מסעי גוליבר | |
| כרך 37 | הנרי פילדינג: קורות טום ג'ונס | |
| כרך 38 | מונטסקייה: רוח החוקים
ז'אן-ז'אק רוסו: שיח על מקור האי שוויון (אנ') • שיח על כלכלה פוליטית • האמנה החברתית | |
| כרך 39 | אדם סמית: עושר העמים | |
| כרך 40 | אדוארד גיבון: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (חלק 1) | |
| כרך 41 | אדוארד גיבון: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (חלק 2) | |
| כרך 42 | עמנואל קאנט: ביקורת התבונה הטהורה • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • קטעים מתוך המטפיזיקה של המידות • ביקורת כוח השיפוט | |
| כרך 43 | הכרזת העצמאות של ארצות הברית • תקנון הקונפדרציה • חוקת ארצות הברית
אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי: כתבי הפדרליסט ג'ון סטיוארט מיל: על החירות• ממשל של נציגים • התועלתיות (אנ') | |
| כרך 44 | ג'יימס בוזוול: החיים של סמואל ג'ונסון (אנ') | |
| כרך 45 | לבואזיה: מסה יסודית על כימיה (אנ')
ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה: התאוריה האנליטית של חום מייקל פאראדיי: מחקרים ניסיוניים בחשמל | |
| כרך 46 | גאורג וילהלם פרידריך הגל: קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט • הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית | |
| כרך 47 | יוהאן וולפגנג פון גתה: פאוסט | |
| כרך 48 | הרמן מלוויל: מובי דיק | |
| כרך 49 | צ'ארלס דרווין: מוצא המינים • מוצא האדם | |
| כרך 50 | קרל מרקס: הקפיטל | |
| כרך 51 | לב טולסטוי: מלחמה ושלום | |
| כרך 52 | פיודור דוסטויבסקי: האחים קרמזוב | |
| כרך 53 | ויליאם ג'יימס: עקרונות הפסיכולוגיה | |
| כרך 54 | זיגמונד פרויד (אנ'): המקור וההתפתחות של הפסיכואנליזה • קטעים מתוך מחקרים בהיסטריה • ההארה המינית של ילדים • הסיכויים לטיפול פסיכואנליטי • הבחנות פסיכואנליטיות "פרועות" • פשר החלומות • על נרקסיזם (אנ') • אינסטינקטים ותהפוכותיהם • הדחקה • הלא מודע • מבוא לפסיכואנליזה • מעבר לעקרון העונג • הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (אנ') • האגו והאיד (אנ') • עכבה, סימפטום וחרדה • מחשבות על זמני מלחמה ומוות (אנ') • תרבות בלא נחת (אנ') • הרצאות מבוא חדשות על פסיכואנליזה | |