הדיילי שואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדיילי שואו
The Daily Show with Trevor Noah.png
לוגו התוכנית
שם במקור The Daily Show
סוגה קומדיה, סאטירה חדשותית
בימוי צ'אק אוניל
מנחים


קרייג קילבורן (1998-1996)
ג'ון סטיוארט (2015-1999)

טרוור נואה (2015-הווה)
פרסים פרס אמי לתוכנית הווראייטי הטובה ביותר
ארץ מקור ארצות הבריתFlag of the United States.svg ארצות הברית
שפות אנגלית
מספר פרקים 2,677 (נכון ל-6 באוגוסט 2015)
הפקה
מפיקים

סטיב בודואו
ג'ון סטיוארט (2015-1999)

טרוור נואה (2015-הווה)
אורך פרק 30 דקות (עם פרסומות)
שידור
רשת שידור קומדי סנטרל
פורמט (תמונה) HDTV
תקופת שידור מקורית 22 ביולי 1996 – עדיין רץ
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי
דף הסדרה ב-IMDb

הדיילי שואואנגלית: The Daily Show), ובשמה הרשמי עד אוגוסט 2015 "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט", היא תוכנית טלוויזיה סאטירית זוכת עשרה פרסי אמי רצופים (2003–2012), המשודרת ארבעה ימים בשבוע בערוץ הקומדי סנטרל בארצות הברית. התוכנית, שהייתה בהנחיית ג'ון סטיוארט כמעט מראשיתה ועד אוגוסט 2015, הציגה גישה ביקורתית, סאטירית והומוריסטית על חדשות ואקטואליה, ומרבה לבקר את תוכניות החדשות ה"אמיתיות". התוכנית היא אחת מתוכניות הדגל של הערוץ, וההשפעה התרבותית שלה נחשבת גדולה בהרבה מהרייטינג שלה (שאמנם גבוה לתוכנית כבלים, אך בינוני במידרוג הכללי). מבקריה טוענים שהיא שמאלית וליברלית מדי, ולא מאוזנת בהתקפותיה על הקשת הפוליטית.

בישראל, שודרה התוכנית בראשית שנות האלפיים בערוץ ביפ במתכונתה היומית המקורית. בשנים 2011-2015 שודרה התוכנית בימי ראשון בערוץ הוט קומדי סנטרל במהדורת סוף השבוע העולמית בלבד ("המהדורה הגלובלית"). מהדורה זו הייתה זמינה לצפיה בעבר בישראל גם בערוץ CNN.

התוכנית עלתה לאוויר לראשונה ביולי 1996 ותחילה הנחה אותה קרייג קילבורן. לאחר פרישתו בדצמבר 1998, הגיש אותה ג'ון סטיוארט החל מינואר 1999. ב-6 באוגוסט 2015 שודר הפרק האחרון בהנחיית סטיוארט לאחר 16 שנים. ב-28 בספטמבר באותה שנה עברה התוכנית להנחייתו של הקומיקאי הדרום אפריקאי טרוור נואה.

פורמט התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו התוכנית בתקופת הנחייתו של ג'ון סטיוארט
סטיוארט (מימין) מראיין את המועמד לנשיאות בשנת 2004, ג'ון קרי
הפינה "השבוע באלוהים". בתמונה: סטיבן קולבר

משך פרק בתוכנית הוא כ-25 דקות. התוכנית מתחילה בדרך כלל במונולוג של סטיוארט הסוקר את ענייני השעה, ממשיכה לפינה או כתבה בהנחיית סטיוארט או אחד מכתבי התוכנית ונחתמת בראיון בודד עם ידוען וב"רגע של זן".

המונולוג: במונולוג התוכנית יושב סטיוארט מאחורי שולחן חדשות ומקריין את חדשות העולם בצורה סאטירית ומבדרת. לעתים כולל המונולוג "פריצה" של אחד מכתבי השטח של התוכנית ודיאלוג בינו לבין סטיוארט. הכתב תמיד מתואר כמומחה בתחום אותו הוא מסקר, לעתים עד אבסורד כדוגמת "כתב ראשי לענייני ג'קולוגיה" בסיקור המשפט של מייקל ג'קסון.

פינות וכתבות: אחרי המונולוג מתחילות הפינות של התוכנית. בדיילי שואו ישנם עשרות סוגי פינות, אך בכל תוכנית יש בין פינה אחת לשלוש פינות. בין הפינות הידועות של התוכנית: "מס-או-פוטמיה", בה סוקר סטיוארט את התקדמות מלחמת עיראק, "השבוע באלוהים", בה סוקר אחד מכתבי המשנה את ההתפתחויות בעולם הדת ו"בק אין בלק", בה מציג הקומיקאי האמריקני לואיס בלק את פרשנותו הצינית והכועסת לענייני השעה.

הראיון: בסוף התוכנית ישנו ראיון עם ידוען כמקובל בתוכניות לילה בארצות הברית. בעוד קילבורן היה מזמין רק אנשים מתחום הבידור (מוזיקאים, שחקני קולנוע וכו'), סטיוארט נוטה בשנים האחרונות להזמין גם סופרים, פוליטיקאים ועיתונאים.

"רגע של זן": בדקה האחרונה של התוכנית סטיוארט מציג את ה"רגע של זן" של היום - בדרך כלל קטע וידאו מצחיק ללא פרשנות נוספת.

כתבי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי המשנה בתוכנית. מימין: בי, קורדרי, הלמס וקולבר

חלק בלתי נפרד מהתוכנית הם כתבי המשנה. לעתים הם מרואיינים ב"התפרצויות מיוחדות" מה"שטח" או כמומחים בתחום מסוים, ולעתים הם מגישים כתבות שטח משעשעות. בדיאלוג עם סטיוארט, הוא מגלם את "קול ההגיון", ואילו הם מנווטים את השיחה למחוזות הומוריסטיים, לעתים על גבול הנונסנס. כתבות השטח תמיד מלווות בנימה אירונית ברורה. לדוגמה: כתבה על אישה הסובלת מאפליה בגלל היותה מעשנת וחתימת הכתבה בתקוות הכתב ש"יום יבוא וישפטו אותנו על סמך תוכן האישיות שלנו ולא על סמך צבע הריאות שלנו".

לדיילי שואו היו עשרות כתבי שטח בעשור פעילותה. להלן מספר בולטים:

  • סטיבן קולבר: כנראה כתב המשנה הפופולרי ביותר בקרב צופי התוכנית, והמחליף של סטיוארט בהיעדרו. בעל מראה של איש חדשות רציני, פרצוף קר ונטול רגש והגשה קרה בהתאם, העומדים בסתירה לדברי האיגיון והשטויות אשר הוציא מפיו במאות הכתבות והדיאלוגים שלו עם סטיוארט וכתבי משנה אחרים. בסוף 2005 פרש מהתוכנית והחל להגיש תוכנית סאטירה משלו, "The Colbert Report", המשודרת מיד אחרי ה"דיילי שואו".
  • סטיב קארל: עוד כתב פופולרי במיוחד מהתוכנית, זכור במיוחד מפינות הבישול שלו וה"דיווחים" מעיראק. עזב בסוף 2004 וזכה להצלחה רבה עם סרט הקולנוע בו כיכב, "בתול בן ארבעים", והגרסה האמריקנית לסדרת הטלוויזיה "המשרד".
  • אד הלמס: הלמס הממושקף מנסה לגלם את הכתב האינטלגנטי בתוכנית עם פינות על טכנולוגיה וחידושים. למרות חזות החנון שהוא עוטה על עצמו הוא גם הכתב בעל הנטייה החזקה ביותר לבצע מעשים כמו הליכה ברחובות ניו יורק כשרק חולצה לגופו. בשנת 2007 פרש הלמס מהתוכנית ועבר, בדומה לסטיב קארל, לגלם דמות בקומדיה "המשרד".
  • רוב קורדרי: קורדרי משחק בתוכנית את הכתב הלוזר וחסר המזל. אחרי עזיבתו של קולבר הפך קורדרי לכתב המשנה המוביל בתוכנית ובאמתחתו גם עשרות כתבות שטח. זכורה במיוחד כתבה בה יצא לבדוק את משק האנרגיה האמריקני בהאמר-לימוזינה תוך תדלוקה לעתים קרובות מאוד.
  • סמנתה בי: בי היא עוף זר בחבורת הכתבים, הן בגלל היותה אישה והן בגלל היותה קנדית. הדבר מהווה נושא לבדיחות רבות שהיא משלבת בכתבות בנסיונותיה להבין את ה"ילידים" בארצות הברית.
  • ג'ון אוליבר: מכונה "כתב בריטי ראשי". הפך לאחד הכתבים הפופולרים בתוכנית, והחליף את סטיוארט בהנחייה בין יוני-אוגוסט 2013 בעת שזה ביים את סרט הקולנוע "רוז ווטר". אוליבר זכה לתשבחות על הנחייתו הזמנית, מה שהוביל לעזיבתו זמן קצר לאחר מכן לטובת תוכנית שבועית משלו ברשת הכבלים HBO, "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר".
  • לואיס בלק: לואיס מגיש את הפינה "בק אין בלק" מאז תחילת התוכנית והוא הכתב היחיד אשר נשאר בתוכנית מתחילתה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתחלה עם קרייג קילבורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שידורי התוכנית החלו ב-22 ביולי 1996. קרייג קילבורן היה המנחה הראשון שלה. התוכנית הציגה קטעי חדשות פארודיים, ראיונות משעשעים, כתבות מוקומנטריות וראיונות עם אורחים. התוכנית קיבלה את השראתה מקטעי החדשות בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" והתוכנית "לא בהכרח חדשות" של HBO, אך במהרה פיתחה את הסגנון הייחודי שלה. בעונתה הראשונה הוקלטה התוכנית ללא קהל והוא צורף לתוכנית רק בעונתה השנייה. ב-1999 עזב קילבורן את התוכנית ועבר לתוכנית "הלייט לייט שואו" של CBS (התוכנית המשודרת אחרי "לייט שואו עם דייוויד לטרמן"). ג'ון סטיוארט החליף אותו.

תקופתו של ג'ון סטיוארט (2015-1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיוארט הצטרף לתוכנית כמנחה הראשי, כותב ומפיק. סטיוארט הביא עמו גם סגנון אחר משל קילבורן, סגנון פוליטי יותר וסאטירי יותר. הזינוק בפופולריות של התוכנית החל בשנת 2000 עם סיקור הבחירות לנשיאות ארצות הברית ("Indecision 2000"), בעקבותיו עלה הרייטינג באופן דרמטי, התוכנית קיבלה ביקורות מצוינות ממבקרי הטלוויזיה ואף זכתה בשנים עשר אמי ובשני פרסי פיבודי מאז. מאפיין נודע של התוכנית יחד עם סטיוארט היה שימושה ברשת השמרנית פוקס ניוז ובמנחיה כמושא ללעג ולגיחוך.

במהלך הנחייתו של סטיוארט, עם סיום המירוץ לנשיאות ב-2004, הוציאו חברי צוות ה"דיילי שואו" את "אמריקה - הספר, המדריך לאזרח בנבכי הדמוקרטיה בפעולה"; ספר הומוריסטי על הדמוקרטיה בארצות הברית והעולם. הספר זכה להצלחה רבה ואף עורר סערה זוטא בגלל הצגת תשעת שופטי בית המשפט העליון עירומים. הדבר גרר מחאות מצד אזרחים רבים והספר הוסר ממדפי הרשת הקמעונית וול-מארט ומהספריות הציבוריות במיסיסיפי.

ביוני 2013 לקח סטיוארט הפסקה בת 12 שבועות מהתוכנית על מנת לביים את סרטו הראשון, "רוז ווטר". הכתב הבריטי של הדיילי שואו, ג'ון אוליבר, החליף אותו בהגשת התוכנית במשך חודשיים, וזמן קצר לאחר מכן עזב לטובת תוכנית משלו ב-HBO.

בפברואר 2015 הכריז לראשונה סטיוארט כי בכוונתו לפרוש מהנחיית התוכנית, ושידורה האחרון בהנחייתו היה ב-6 באוגוסט 2015. 4 חודשים לאחר עזיבתו, שב סטיוארט לתוכנית בדצמבר באותה השנה להופעת אורח מיוחדת, בה הציג כתבה למען שירותי בריאות עבור ראשוני אנשי שירותי חירום שסייעו לפצועים בפיגועי 11 בספטמבר.

הדיילי שואו עם טרוור נואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוור נואה, קומקיאי דרום אפריקאי שהחל להופיע בתוכנית בדצמבר 2014, נבחר לרשת את סטיוארט בתפקיד המנחה. נואה החל להנחות את התוכנית ב-28 בספטמבר 2015.‏[1]

הדיילי שואו כמקור חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקרים שנערכו, התגלה שהדיילי שואו משמשת כמקור חדשות עיקרי לכ-25% מקבוצת הגיל 18–36 שנים בארצות הברית. במחקר שנערך על ידי אוניברסיטת פנסילבניה התגלה שצופי הדיילי שואו יודעים יותר עובדות על המירוץ הנשיאותי ב-2004 מאשר צופי חדשות "אמיתיות". טד קופל מהתוכנית "נייטליין" אף הביע את דאגתו מכך, והוא וסטיוארט אף התווכחו על הנושא בשתי התוכניות.

אמריקה - הספר, המדריך לאזרח בנבכי הדמוקרטיה בפעולה. מימין: עיטם לבן ראש, ג'ון סטיוארט.

הביקורת על התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקריה של התוכנית, רובם ככולם מהימין האמריקני טוענים שהתוכנית היא תוכנית שמאלנית, ליברלית ובעלת מטרה ברורה של תקיפת ממשל בוש. סטיוארט עצמו אישר את הטענות האלה מספר פעמים בראיונות טלוויזיונים ועיתונאיים שונים, באומרו שזוהי תוכנית חדשות מזויפת והיא אינה מחויבת לכללי האתיקה של תוכניות חדשות. סטיוארט מרבה לתקוף את רשת החדשות "פוקס ניוז", וטוען שהיא רשת ימנית-קיצונית באצטלה של אובייקטיביות.

ספין אוף של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקולבר ריפור (The Colbert Report), שהתחילה באמצע 2005, היא תוכנית בהנחיית סטיבן קולבר. קולבר משחק בתוכנית מנחה דעתן, גס רוח ומלא חשיבות עצמית אשר באופן קבוע מעליב את אורחיו, צועק אליהם ולא נותן להם לדבר יותר ממספר שניות ברצף. התוכנית היא פארודיה על המנחה ביל אוריילי של רשת החדשות פוקס. התוכנית משודרת מיד אחרי הדיילי שואו בערוץ קומדי סנטרל וזוכה להצלחה רבה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הדיילי שואו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Itzkoff, Dave (March 30, 2015). "Trevor Noah to Succeed Jon Stewart on ‘The Daily Show’". The New York Times. Retrieved March 30, 2015.