חוק ביטוח בריאות ממלכתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 הוא החוק המסדיר מתן שירותי בריאות לתושבי ישראל באמצעות קופות החולים.

החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1995 ויצר מהפכה בזכויות תושבי ישראל לקבלת שירותי בריאות, בדרכי מימונם ובתכולתם. החוק נחקק כארבע שנים לאחר שהוגשו לממשלה המלצות ועדת השופטת שושנה נתניהו, שהמרכזית שבהן הייתה לחוקק חוק שכזה. חיים רמון יזם את החוק וקידם את חקיקתו, תחילה כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין ולאחר מכן כיושב ראש ההסתדרות.

מהות הזכויות הקבועות בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק פותח בסעיף 1 בהצהרה דקלרטיבית לפיה החוק יהיה מושתת על ערכי "צדק, שוויון ועזרה הדדית". זהו חוק הנמנה עם החקיקה הסוציאלית הישראלית ובבסיסו הוא מבקש להבטיח כי חלוקת משאבי סל הבריאות הממלכתי תעשה באופן אשר יבטיח שכל מבוטח יהיה זכאי ונגיש לקבלת השירותים הכלולים בסל בהתאם לצרכיו ובאופן שוויוני. עקרון האחריות ההדדית קובע אחריות כלפי החלשים בחברה.כל מבוטח משלם בהתאם ליכולתו ומקבל מתוך השירותים הכלולים בחוק, באופן שוויוני בהתאם לצרכיו הרפואיים.

בסעיף 3 לחוק, מוגדרת הזכות הקבועה בחוק. בסעיף 3(א) נקבע כי הזכאות היא לכל תושב. כך למשל גם מי שאינו אזרח אך הוא מוגדר כתושב זכאי לקבל את מלוא שירותי החוק. בהתאם, אזרחים השוהים מחוץ לישראל משך תקופה ארוכה, אשר איבדו את תושבותם, אינם זכאים ליהנות מן השירותים הקבועים בחוק. בנוסף, נקבע כי מי שזכאי לקבלת שירותים מכח חוקים אחרים, לא יהיה זכאי לשירותים הקבועים בחוק זה. הכוונה היא שכאשר יש חוקים המסדירים הסדרים ספציפיים למתן שירותי רפואה, החוק הנ"ל לא יחול. כך למשל נפגעי תאונות עבודה, אינם כבולים לשירותים הקבועים בחוק זה וחיילים מקבלים את שירותי הבריאות באמצעות צה"ל ולא דרך חוק זה. קבוצות נוספות אשר לגביהן יש הסדרים ספציפיים בחוקים אחרים: נכי ונרדפי הנאצים, נפגעי פעולות איבה, ספורטאים בענפים מסוימים וכדומה. בסעיף 3(ב) ו(ג) מוסדרת חלוקת האחריות בין המדינה (משרד הבריאות) לבין קופות החולים. המדינה אחראית על מימון השירותים, וקופות החולים אחראיות על אספקת רוב השירותים הכלולים בסל. סעיף 3(ד) מגדיר את מהות השירות הניתן במסגרת קופת החולים. מדובר על שירותי רפואה ציבורית אשר יינתנו בישראל בהתאם לשיקול הדעת הרפואי של רופאי קופת החולים, באיכות, בזמינות ובנגישות סבירות, ובכפוף למסגרת המימונית של קופת החולים. המשמעות היא שכמו בתחומים ציבוריים אחרים, המבוטחים זכאים לשירותים סבירים ולא אופטימליים, הכפופים להחלטת הגורמים הרפואיים, ולשיקולים תקציביים. עד היום טרם נקבע מהו השירות הסביר הכלול בחוק. נושא זה נותר פתוח לפרשנות. כמו כן הכפפת השירותים לשיקול דעת רפואי ותקציבי, מהווים לא פעם מקור למחלוקת ואולם הדעה הרווחת היא כי הם הכרחיים לשם ניהול משאב מוגבל וחיוני כמו שירותי בריאות. בנוסף, לעניין מתן השירותים בישראל, סעיף 11 לחוק קובע כי ייתכן ויקבע כי שירותים מסוימים יכול שיינתנו מחוץ לישראל. בפועל אכן נקבעו בתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ), התשנ"ה-1995, הסדרים לעניין מקרים אשר מאפשרים קבלת שירותים מחוץ לישראל. מקרים אלה כוללים בדיקה טיפול אבחון וניתוח במחלות לב וכלי דם, מערכת העצבים והמוח, גידולים, השתלות איברים ומומים מולדים, ורק כאשר לא ניתן לקבל בישראל את שירות הבריאות הנדרש או שירות חלופי וקיימת סכנת אבדן חיים באי קבלת הטיפול. סעיף 3(ה)מכפיף את כל השירותים הקבועים בחוק לערכים של כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות ערכים אשר חשובים במיוחד ככל שמדובר במידע רפואי אודות אדם. נושא הסודיות מוסדר באופן ספציפי בחוק, אשר קובע מידתיות בעת מסירת מידע רפואי[1].

סל הבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סל הבריאות

קודם לחקיקת החוק נבדלו הקופות זו מזו בשירותי הבריאות שסיפקו. קופות עשירות יכלו לספק שירותים נרחבים יותר. רוב מבוטחי קופת חולים כללית זכו אך לכ-60% מסל השירותים המעשי של קופ"ח "מכבי". חוק ביטוח בריאות ממלכתי קבע סל בריאות אחיד, משותף לכל הקופות אשר נסמך על השירותים אשר ניתנו על ידי קופת חולים כללית ועל ידי המדינה במועד הקובע ערב קבלת החוק. ועדה הממונה על ידי הממשלה מדי שנה, היא ועדת הסל, קובעת מדי שנה את התרופות והשירותים החדשים שיכנסו לסל, וזאת בהתאם לתקציב הנקבע מדי שנה על ידי הכנסת. מאז נחקק החוק מתנהלים מאמצים, בתמיכת קופות החולים, לחקיקת סעיף שיבטיח תוספת בשיעור קבוע מדי שנה לסל, אך עד כה מאמצים אלה לא צלחו.

חלק מהתרופות והשירותים בסל כלולים תוך פירוט התוויה מסוימת. לצד תרופה מסוימת עשוי להיות רשום כי היא נועדה לסרטן מסוג מסוים, ולא אחר, וכן כי רק מי שעומד בקריטריונים רפואיים מסוימים (לדוגמה: טופל כבר ללא הצלחה בתרופה אחרת) יהיה זכאי לה. בעבר, עד לשנת 2006 לצד כל תרופה ו/או טכנולוגיה אשר נכללה בסל הבריאות, נכתבו בנוסף צורת המתן, לדוגמה: אם פומי או באמצעות זריקה או עירוי; מינון, לדוגמה: אם משטר של טיפול יומי או שבועי; וכן חוזק התרופה/ טכנולוגיה, משמע האם התכשיר נכלל בסל במינון של 50 מ"ג או 100 מ"ג לשם הדוגמה. בשנים האחרונות, על אף שבוועדות הסל דנים בכל טכנולוגיה על בסיס צורתה, מינונה וחוזקה, בפועל בצו המפרט את התכשירים הכלולים בסל, מצוין רק שם התכשיר, דבר אשר גורם לאי בהירות ולריבוי מחלוקות בין משרד הבריאות, קופות החולים, ספקי השירותים כגון בתי חולים והמבוטחים עצמם.

על פי החוק, ופסיקת בית הדין לעבודה, סל הבריאות מהווה סל מינימום, וקופות-החולים רשאיות, אך לא חייבות, לספק תרופות ושירותים מעבר לסל זה, ובלבד שהתוספת לסל תעשה באופן שלא מפלה בין חברים ושדרכי הגביה בעבור השירותים הללו קיבלו את אישור משרד הבריאות. כמו כן, בכל קופות החולים פועלות ועדות חריגים שמטרתן לדון בבקשת מבוטח לקבל תרופה שאינה כלולה בסל, או שהיא כלולה בסל אך לא להתוויה המתאימה למחלתו. יובהר, ועדות חריגים בוחנות מקרים חריגים רפואית ולא חריגות על בסיס מצב סוציאלי, כלכלי וכדומה.

שירותי הבריאות הנכללים בסל הבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. רפואה מונעת אישית וחינוך לבריאות;
  2. אבחון רפואי;
  3. טיפול רפואי אמבולטורי, לרבות טיפול נפשי, בין במרפאה ובין בבית, לרבות במעון כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה-1965;
  4. אשפוז כללי, אשפוז פסיכיאטרי, אשפוז פסיכוגריאטרי ואשפוז כרוני סיעודי;
  5. שיקום רפואי, לרבות שיקום פסיכולוגי, פיזיותרפיה, ריפוי הדיבור, ריפוי בעיסוק ועבודה סוציאלית בתחום הבריאות;
  6. הספקת תרופות;
  7. מכשירים ואבזרי עזר רפואיים;
  8. רפואת שיניים מונעת לילדים, עד גיל שיקבע שר הבריאות בתקנות;
  9. עזרה רפואית ראשונה, והסעת לבית חולים או למרפאה;
  10. שירותי רפואה בעבודה;
  11. טיפול רפואי ונפשי לגמילה לנפגעי סמים ואלכוהול;
  12. בריאות השן[2].

חובת מתן שירותי הבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קופת החולים אחראית כלפי כל מבוטחיה במתן השירותים הכלולים בסל הבריאות ללא כל אפליה[3]. היא יכולה ליתן זאת בעצמה או באמצעות נותני שירותים מטעמה[4]. היא יכולה להציע את השירותים על בסיס אזורי או ארצי[5] וחובתה לייתן את השירות הרפואי ברובד הסל (להבדיל מאשר במקרה של שירותי הבריאות הנוספים) אף במקרה של פיגור או העדר תשלום[6]. מנגד חובת המבוטחים לפנות לקבלת שירותים רק מבין נותני השירותים של קופת החולים[7]. בכל מקרה אחר, קופת החולים לא מחויבת לכסות עלות הטיפול הרפואי במבוטח. קופות החולים נדרשות לפרסם את הסדרי הבחירה שלהן בקרב המבוטחים. בפועל כיום כל קופות החולים מפרסמות את רשימת נותני השירותים גם באתר האינטרנט של הקופה.

מימון שירותי הבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לחקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי מומנה פעילותן של קופות החולים באמצעות דמי חבר ששולמו להן, לעתים כחלק מדמי החבר לארגון העובדים ששלט בקופה. החברות בקופה הייתה וולונטרית, ותושב שלא שילם דמי חבר לא זכה לביטוח בריאות. יצוין כי לפחות בחלק מקופות החולים החברות בקופה הייתה כפופה לחיתום, ובהחלט היו מצבים בהם אנשים נדחו מפאת גיל, מצב רפואי או מצב כלכלי, מה שהביא למצב בו בחלק מקופות החולים בעיקר אלה שבהן היו מבוטחים הצעירים, הבריאים והעשירים, ניתנו שירותי בריאות בהיקף ובטיב שונה לגמרי מאשר בקופות חולים אחרות אשר בטחו את כלל האוכלוסייה, או שקיבלו אליהן גם מבוטחים בגיל מבוגר ובמצב רפואי וכלכלי פחות אופטימלי. חלק מהכספים שנגבו כמס בריאות על ידי ארגוני העובדים הופנו למשכורות ולהוצאות ארגוניות. מנגנון הגבייה היה כפול שכן לעתים לאותה קופת חולים היו מספר גובים מטעם ארגונים שונים. 'חוק ביטוח בריאות ממלכתי' קובע שכל תושב במדינה מבוטח בביטוח בריאות באמצעות אחת מקופות החולים, כבחירתו. דמי ביטוח בריאות נגבים ישירות על ידי המוסד לביטוח לאומי באמצעות אותו מנגנון גבייה, בהתאם להכנסתו של התושב, ומועברים לקופות החולים.

עם כניסתו לתוקף, הוסיף החוק לביטוח הבריאות עוד כרבע מיליון תושבים, שלא היו מבוטחים קודם כלל או מבוטחים חלקית. המבוטחים החדשים נמנו בעיקר על השכבות החלשות (אם כי בחלקם הקטן היו גם עשירים שלא נזקקו לקופת חולים). כך, סך מס הבריאות, ששילמו המבוטחים שנוספו, היה נמוך במידה רבה מעלות השירותים הרפואיים שסופקו להם. כתוצאה מכך, התחייבה העלאת מס הבריאות (שבוצעה, בין היתר, על ידי העלאת תקרת ההכנסה החייבת במס) וגדלה המעמסה על כלל החברים הוותיקים של קופות החולים (ובהן קופת חולים כללית) ובעיקר על בעלי הכנסות גבוהות יחסית.

החוק, קובע אוכלוסיות הזכאיות להסדרים שונים לעניין תשלומים. ביניהן:

  1. ילדים מעל גיל 18;
  2. וגמלאים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה;
  3. מבוטח ובני משפחתו התלוים בו אשר זכאי לקבלת גמלת נכות לפי חוק הביטוח הלאומי או גמלת ניידות והוא בן פחות מ-18 ושלושה חודשים;
  4. חולה במחלה כרונית;
  5. משפחה שבה 4 או יותר ילדים מתחת לגיל 18 רשומים באותה קופת חולים;
  6. עולה חדש בשנים עשר החודשים שלאחר עלייתו לישראל;
  7. תורם לפי חוק השתלת איברים;
  8. ותיק מלחמה נזקק כמשמעותו בחוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה;
  9. נכה נתמך לפי ההגדרה בחוק נכי המלחמה בנאצים[8].

חברות ומעבר בין קופות חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל תושב חייב להרשם לאחת מבין ארבע קופות החולים הקיימות בישראל בהתאם לרצונו ולרשום גם את ילדיו הקטינים. קופות החולים מחויבות לקבל כל מבוטח ללא כל אפליה מחמת גיל, מין, גזע, נטייה מינית, מצב רפואי, מצב סוציו אקונומי וכדומה. יש שישה מועדים בשנה המאפשרים מעבר בין הקופות, ולפיכך רשאי כל מבוטח לבטל חברותו בקופת חולים ולעבור לאחרת עד פעמיים במהלך תקופה של 12 חודשים. הרישום צריך להיעשות על ידי התושב עצמו ולא על ידי שליח מטעמו[9]. בעבר המעבר בין קופות החולים פגע בוותק של מבוטחים בשירותי הבריאות הנוספים (ראה להלן) מה שהיווה חסם מעבר משמעותי, ואולם נכון להיום, קופת החולים הקולטת מחויבת לכבד את הוותק בתוכנית לשירותי בריאות נוספים שצבר המבוטח בקופה שאותה עזב[10].

שירותי בריאות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותי הבריאות הנוספים (שב"ן) הם תולדת הפער שנוצר בעת כניסת החוק לתוקף. כזכור, נקבע סל שירותים אחיד אשר תאם את השירותים שהעניקה קופת חולים כללית לחבריה באותו מועד. עם זאת, מבוטחי קופות חולים אחרות היו זכאים לשירותים נוספים אשר לא נכללו בסל השירותים, ומצבם הביטוחי הורע עקב החוק. כפשרה, הוחלט לאפשר לקופות החולים להציע למבוטחיהם שירותים נוספים בעבור תשלום נוסף, כאשר לא תהיה חפיפה בין השירותים שב"סל" לאלה שבשב"ן[11].

ההבדל בין תוכנית שירותי בריאות נוספים לביטוח רפואי בחברת ביטוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תקנון מול פוליסה: הזכויות והחובות של החברים בתוכנית לשירותי בריאות נוספים מעוגנים בתקנון אשר מתעדכן מעת לעת וכפוף לאישור הרגולטור. אין מדובר בפוליסה, ואין מדובר בביטוח כמשמעותו בחוק חוזה ביטוח. השב"ן כשמו, מציע שירותי בריאות נוספים המעוגנים בתקנון אשר אושר לפרטי פרטיו על ידי סמנכ"ל משרד הבריאות לפיקוח על קופות החולים במשרד הבריאות. לפיכך ובהתאם גם לא נהוג לראות את התקנון כחוזה אחיד.
  2. שירות בעין מול פיצוי: הן ברובד הבסיס (רובד החוק) והן ברובד שירותי הבריאות הנוספים, קופות החולים מציעות שירות בעין. קרי, ספקי שירותים אשר מעניקים את השירותים מטעם קופת החולים, כאשר המבוטחים נדרשים לשלם השתתפות עצמית או לחלופין משלמים את מלוא הסכום וזכאים לשיפוי בהתאם לכללי כל תוכנית. בשב"ן כמו גם ברובד הבסיס ("הסל")אין אפשרות למתן פיצוי בגין אי שימוש, או כחלופה יותר זולה. המנדט של קופת החולים מוגבל למתן השירותים ואין בבחירת מבוטח אשר עוקפת את השירותים שמציעה קופת החולים משום "חיסכון לקופה" אשר בגינו מגיע פיצוי.
  3. קבלה ללא תנאים מוקדמים: כל אחד, בכל מצב רפואי ובכל גיל מתקבל לתוכנית לשירותי בריאות נוספים. לקופת החולים אסור לשלול הצטרפות של חברים על בסיס מצב רפואי. לא נדרש כל תהליך של "חיתום" או קבלה בתנאים בגין מצב רפואי קודם.
  4. תקופת המתנה מול תקופת אכשרה: אין בשירותי הבריאות הנוספים תקופת אכשרה, בגין מצב רפואי קודם כמשמעותה בפוליסות ביטוח רפואי. יש תקופת המתנה, שבה מבוטחים נדרשים להמתין מספר מסוים של חודשים בטרם תתגבש זכאותם ליהנות מן השירותים שמציעה התוכנית.
  5. תרופות מצילות ומאריכות חיים: בעוד מדובר בסעיף מאד נפוץ בפוליסות ביטוח בריאות, רכיב זה חסר מן התוכניות לשירותי בריאות נוספים. בעבר היה ניסיון של קופות החולים לכלול נושאים אלה בתוכניות השב"ן השונות, אלא שמאחר ורכיב זה נתפס כחיוני, וכחותר תחת רעיון השוויון שבבסיס חוק ביטוח בריאות ממלכתי, נקבע כי תוכניות השב"ן לא יכללו תרופות מצילות או מאריכות חיים. לדעת המחוקקים לא יעלה על הדעת שאדם אשר נזקק לתרופה לשם הארכת או הצלת חייו יהיה זכאי לה רק אם הוא חבר ברובד פרמיום, תרופות שכאלה צריכות להיות זמינות לכל המבוטחים ללא תלות ברובד מסוים או בשייכות לקופת חולים כזו או אחרת. כמובן שחברות הביטוח אינן כפופות למגבלה זו.

נציבות קבילות הציבור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נציבות קבילות הציבור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי

על פי החוק, פועלת במשרד הבריאות נציבות קבילות. כל מבוטח בקופת חולים הסבור שזכויותיו לפי החוק הופרו, זכאי לפנות בתלונה אל נציבות הקבילות, וזו, לאחר שהיא מקבלת את עמדת הקופה, פוסקת האם הקבילה מוצדקת אם לאו. בשנים הראשונות שלאחר חקיקתו של החוק לא הייתה לקביעות הנציבות משמעות משפטית מחייבת, וקופות החולים נטו לזלזל בקביעותיה. בעקבות תיקון שנעשה בחוק, ביוזמת עמותת רופאים לזכויות אדם וחה"כ חיים אורון, נקבע כי קופת-החולים חייבת לפעול בהתאם לפסיקת הנציבה (או לחלופין להשיג על קביעתה בפני בית-הדין לעבודה). אם אינה עושה כן, רשאי המבוטח לקבל החזר כספי ישירות ממשרד הבריאות. בנוסף לקביעות במקרים הפרטניים, הנציבות מפרסמת מדי שנה באתר האינטרנט שלה דו"חות שנתיים מפורטים. נציבת הקבילות הראשונה לפי החוק הייתה הפסיכיאטרית ד"ר קרני רובין, אחריה מילאה את התפקיד אתי סממה, אחות בהכשרתה. בכל מקרה בו מבוטח חולק על קופת חולים עומדת לו הזכות לפנות לנציבות קבילות הציבור או לחלופין לפנות לערכאות משפטיות לבית הדין האזורי לעבודה וכשמדובר בנזיקין לבתי המשפט[12].

מה בין חוק זכויות החולה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכויות החולה קובע כי "כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו", אלא שבסעיף 3 לחוק זכויות החולה נקבע כי הזכות הזו היא בהתאם לדין ולהסדרים הנהוגים במערכת הבריאות. בכך חוק זכויות החולה למעשה מכפיף את עצמו לכללי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בנוסף, סעיף זה מבהיר כי גם אם יש זכות לקבלת טיפול, היא אינה מבטלת כל דרישה לתשלום בגין הטיפול, אשר קיימת לפי חוק ביטוח בריאות. בנוסף חוק זכויות החולה קובע עבירה פלילית במקרה שנעשית אפליה במתן רפואי על רקע דת,מין גזע, לאום, נטייה מינית וכיוצא באלה.

ביקורת על החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז חקיקתו החוק מותקף שוב ושוב על ידי קבוצות שונות. זאת, במיוחד לאור שורה של תיקונים שהוכנסו בחוק בחוקי ההסדרים במהלך השנים, שכרסמו באופן משמעותי בעקרונות השוויון והערבות ההדדית שעמדו בבסיס החוק. הטענות העיקריות הן:

  • החוק איננו מכסה את כל הטיפולים הנדרשים עבור קבוצות שונות, ובהיעדרו של מנגנון קבוע לפי החוק לעדכון הסל, עדכון הסל אינו מספק.
  • הסכומים הנגבים על פי החוק אינם מספיקים למימון מערכת הבריאות.
  • תשלומי ההשתתפות העצמית (Copayments) מכיסם של המבוטחים, ששיעורם עלה מאוד במהלך השנים, הפכו חלק גדול מן השירותים הכלולים בסל הבריאות לבלתי-נגישים, מבחינה כלכלית, לכל הזכאים להם.
  • הביטוחים המשלימים לפי החוק, להם זכאים רק מי שמשלמים תשלום נוסף מכיסם, ושהיקף הכיסוי שהם מעניקים התרחב מאוד במהלך השנים, יוצרים מציאות של "שני סלי בריאות בסיסיים", בניגוד לעקרון שעמד בבסיס חקיקת החוק.
  • החוק מטיל עומס מופרז על בעלי ההכנסות הגבוהות, שנאלצים לממן את ביטוח הבריאות של בעלי ההכנסות הנמוכות. מקור טענה זו היא בעובדה שהתקרה לדמי הביטוח גבוהה ביותר מכפליים יחסית לתקרה קודם לחקיקת החוק. מאידך יש הטוענים שעצם קיומה של תקרה מעניק פטור מסוים לעשירים ופוגע בפרוגרסיביות של דמי הביטוח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבי שמול, "'הרגולטור צריך למנוע מצבים לא מוסריים'", עושים חשבון, פברואר 2005.
  • שרון אסיסקוביץ, לחיים יש מחיר: הכלכלה הפוליטית של רפורמת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשע"א 2011.
  • דנה שוורץ-אילן, בין רווחה להפרטה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]