זכויות האדם בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

זכויות האדם בישראל מוסדרות בשני חוקי יסוד (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק) ובחוקים רבים נוספים. בישראל פועלים ארגונים אחדים העוסקים בקידום ההקפדה על זכויות האדם. חלק מארגונים עוסק בזכויות של כל תושבי ישראל, ואחרים מתמקדים בזכויות האדם של פלח מסוים באוכלוסייה, כגון זכויות הפלסטינים או זכויות עובדים זרים. כלי מרכזי המשמש ארגונים אלה הוא עתירה לבג"ץ.

ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית המוגדרת כמדינה יהודית במגילת העצמאות. עם זאת, היא גם ביתם של מיעוטים דתיים ואתניים, שחלקם מדווחים על אפליה. התנהגותה של ישראל בשטחים שבשליטתה נתונה לביקורת בינלאומית בידי ממשלות וארגוני זכויות אדם ברחבי העולם.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

הזכויות שעליהן מגן חוק היסוד מפורטות בסעיפים אחדים שלו:

  • סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
  • סעיף 3: אין פוגעים בקנינו של אדם.
  • סעיף 4: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
  • סעיף 5: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
  • סעיף 6:
(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.
(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
  • סעיף 7:
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

יחד עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. אמנם זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת החוק, אך הן אינן מוגנות בחוק יסוד, ולכן לפחות באופן תאורטי ניתן לבטלן בהליך דמוקרטי. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, יש משפטנים, ובראשם אהרן ברק, הרואים זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, ולמרות שפסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית עדיין, חלק מהזכויות כגון שוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.

ארגוני זכויות האדם בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים ארגונים אחדים העוסקים בקידום ההקפדה על זכויות האדם. חלק מארגונים עוסק בזכויות של כל תושבי ישראל, ואחרים מתמקדים בזכויות האדם של פלח מסוים באוכלוסייה, כגון זכויות הפלסטינים או זכויות עובדים זרים (שתי אוכלוסיות הדורשות תשומת לב מיוחדת, כיוון שחבריהן אינם אזרחי ישראל).

האגודה לזכויות האזרח בישראל, שנוסדה בשנת 1972 היא ארגון זכויות האדם הגדול והוותיק בישראל. האגודה עוסקת בכל קשת זכויות האדם, ופועלת להגנה על זכויות האדם בישראל במישורים אחדים:

  • במישור החקיקתי, באמצעות ייזום וקידום הצעות חוק בנושאי זכויות האזרח, ופעולת לובי נגד הצעות חוק הפוגעות בזכויות אדם.
  • במישור המשפטי, באמצעות התדיינויות בפני הערכאות השיפוטיות השונות, רובן עתירות לבג"ץ.
  • במישור החינוכי ובמישור הציבורי, באמצעות הוצאה לאור של פרסומים עיוניים וחינוכיים, עריכת כנסים ואירועים, קיום השתלמויות וסדנאות במערכת החינוך והרווחה כמו גם בעריכת פעילות חינוכית מקיפה בקרב כוחות הביטחון (צבא, משטרה, שירות בתי הסוהר ומשמר הגבול).
  • במישור הבינלאומי האגודה מופיעה ומגישה דו"חות לוועדות או"ם שונות העוסקות בזכויות אדם, משתתפת בכנסים בינלאומיים וחברה בפדרציה הבינלאומית של ארגוני זכויות האדם.

בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים פרטניים (למשל: פלורליזם דתי, זכויות עובדים, הזכות לבריאות) או קבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, ערביי ישראל, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלות, תושבי השטחים).

בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המשפט הגבוה לצדק

גורם מרכזי בשמירה על זכויות האדם בישראל הוא בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ). בג"ץ פועל כגוף המותח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, כחלק מכלי חיוני בשמירה על זכויות האדם וכגורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת. כבעל תפקיד זה, מעורר לעתים בג"ץ זעם רב בחוגים פוליטיים, המבקשים להגבילו. במיוחד מוטרדים רבים מהמגבלות שמטיל בג"ץ, שדלתותיו פתוחות גם בפני עותרים פלסטינים, על פעולתה של מערכת הביטחון. ביטוי קיצוני לכך בא בדבריו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שהביע תקווה שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

דוגמאות לפסקי דין של בג"ץ: בג"ץ הוא כלי רב עוצמה לעיצוב צביונה של המדינה, כמדינה שאזרחיה מוגנים מפני שרירות לב שלטונית. רבות מהחלטותיו של בג"ץ השפיעו במידה רבה על צביונה של המדינה. דוגמאות להחלטות כאלה:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר רונן, ישראל דורון, ורד סלונים-נבו (עורכים), הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל, רמות, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]