מבצע דני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע דני
מלחמה: מלחמת העצמאות
LyddaAirportCapture.png

נמל התעופה לוד לאחר כיבושו במבצע דני
תאריך התחלה: 10 ביולי 1948
תאריך סיום: 18 ביולי 1948
משך הסכסוך: 9 ימים
מקום: חזית המרכז
תוצאה: ניצחון לכוחות צה"ל
הצדדים הלוחמים

הלגיון הערבי, גדוד עיראקי (במגדל צדק ובראש העין), מתנדבים מצרים של האחים המוסלמים בפרוזדור ירושלים, כוחות עזר של ערבים מקומיים

מפקדים
אבידות

179 הרוגים, עשרות פצועים

כ-470 הרוגים (כולל כ-175 אזרחים שנהרגו בהתקוממות בלוד

מבצע דני-הגזרה המערבית.jpg
מבצע דני-הגזרה המערבית
מפת המבצע ביער צרעה
טנק של חטיבה 8 בשדה התעופה לוד - 10/7/1948

מבצע דני היה המבצע העיקרי של צה"ל בקרבות עשרת הימים במהלך מלחמת העצמאות. מבצע זה נערך מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. המבצע נקרא בתחילה מבצע לרל"ר - ראשי תיבות של היעדים המרכזיים לכיבוש במבצע - לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. אם כי הושגו רק שני היעדים הראשונים, נחשב המבצע להצלחה גדולה. כוחות הלגיון הירדני הורחקו במידה ניכרת ממרכז הארץ, ובעיקר מגוש דן. כמו כן הורחב במידה ניכרת פרוזדור ירושלים. מבצע זה היווה נקודת ציון בתולדות צה"ל משתי בחינות, הראשונה, היה זה, למעשה, המבצע האוגדתי הראשון, והשנייה, הייתה זו הפעם הראשונה בה הופעלו טנקים של צה"ל בקרב, אם כי בתוצאות לוקות בחסר.

המבצע נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת ההפוגה הראשונה הייתה ירושלים עדיין מנותקת במידה מסוימת מהשפלה והאספקה אליה עברה בדרך בורמה, שאף הגישה אליה הייתה בדרך עוקפת, שעברה באזור חולדה. אספקת מים שוטפת לעיר אף היא לא הוסדרה בשלב זה, בייחוד לאור זאת שהשליטה על מקורות המים בראש העין עדיין לא הושגה. בנוסף, המשאבות בלטרון, אשר הזרימו את המים מראש העין לירושלים, היו תחת שליטת הלגיון. במרכז הארץ חנו כוחות הלגיון בלוד ורמלה, ומערבה משם עד יהודיה (עבאסיה), שהייתה ביהוד של ימינו, והיוו לכאורה איום על אזור תל אביב. ואכן, ב-11 ביוני 1948, ממש לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, תקפו כוחות הלגיון שבאזור לוד ורמלה, ונעצרו בקושי רב בכפר עאנה (נווה מונוסון בקירוב), ממש בפאתי גוש דן. עם זאת, הדבר הביא לפרישת יתר של כוחות הלגיון, דבר שהפכם לפגיעים יותר. יתרה מזו, בעת התפרשות זו, ירדו כוחות הלגיון משולי ההרים, שם היה מעמדם חזק יותר, אל השפלה, שם קל היה יותר להתקיפם. מצפון ללגיון, מראש העין ומגדל צדק והלאה, עמד בקו החזית צבא עיראק.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מבצע זה, שהיה הגדול ביותר של צה"ל עד אז, רוכזו כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות, תחת מפקדה מבצעית אחת, למעשה כאוגדה, שהתמקמה ביאזור, בפיקודו של יגאל אלון. כך, צה"ל נהנה מיתרון מספרי גדול במבצע זה.

מבצע זה היה הראשון בו הפעיל צה"ל טנקים. כשירותם הלקויה של אלה האחרונים גרמה לכך שצה"ל לא מיצה את יכולתם בתוצאות המקוות, ובקרבות הסתבר כי הלגיון, המצויד בשיריוניות, עדיין נהנה מיתרון בתחום השריון.

הכוחות שרוכזו היו:

חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין. לחטיבה צורפו כוחות קטנים מחטיבת עציוני.

חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן.

חטיבה 8 (המשוריינת) בפיקודו של יצחק שדה, ובה גדוד טנקים 82 וגדוד ממונע 89 בפיקודו של משה דיין. כן קיבלה חטיבה 8 לצורך המבצע את גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני.

גדוד 42 של חטיבת קרייתי. כוחות אחרים של 'קרייתי' נועדו לתפקידי החזקת קו.

נוסף לאלה עמדו לרשות המבצע כוחות אוויר, תותחנים והנדסה. גדוד 32 של 'אלכסנדרוני' לא נועד להשתתף ישירות במבצע, אולם פעל במסגרת מבצע בתק, ובכך אבטח את האגף הצפוני של הכוחות האחרים מפני התערבות העיראקים.

הליגיון וכוחות עזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר כוחו של הליגיון נערך באזור ירושלים ולטרון, כאשר בכל אחד מאזורים אלה נערכה חטיבה אחת, בקירוב. מערבה משם, באזור לוד ורמלה, נערכה פלוגה סדירה של הליגיון, ולה מספר שיריוניות ושני תותחי נ"ט. כן היה לליגיון גדוד ממונע אחד כעתודה. הירדנים הקצו לכל חטיבה סיוע ארטילרי של סוללה אחת ובה ששה עד שמונה תותחים. בנוסף לכוחות הסדירים, היו במרחב זה כ-450 לוחמי צבא הג'יהאד הקדוש וכן חמש פלוגות מתנדבים מעבר הירדן. אלה גם אלה הוכיחו קודם לכן כושר לחימה ניכר בקרבות האצ"ל ברמלה. הכוחות הבלתי סדירים, במידה שהיו כפופים מבצעית לליגיון, אורגנו כחטיבה נוספת, וכלל כוח הליגיון בארץ ישראל אורגן כאוגדה, אם כי, כמתואר, רק חלקה הוצב בגזרת הרלוונטית למבצע.

הירדנים החזיקו כוחות קטנים גם באזור שמדרום לפרוזדור ירושלים, אם כי נראה שהדבר נעשה משיקולים פוליטיים, כמשקל נגד למצרים, יותר מאשר משיקולים הקשורים ללחימה בצה"ל.

העיראקים ואחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא העיראקי פרש גדוד בקו החזית שבין ראש העין ומגדל צדק ועד קלקיליה. בכך היווה איום פוטנציאלי על האגף הצפוני של גזרת מבצע 'דני'.

באזור שמדרום לפרוזדור ירושלים היה כוח מתנדבים מצרי, של האחים המוסלמים, בעוצמה של גדוד. גם לאלה יכולים היו להצטרף במקרה הצורך לוחמים מקומיים. כן שהה באזור כוח של 'צבא הג'יהאד הקדוש', ובו כמה מאות לוחמים.

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות מבצע 'דני' היו:

  • הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון באזור לוד - רמלה.
  • הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי כיבוש לטרון, ואבטחתו מדרום, על ידי כיבוש שטחים ערביים הסמוכים אליו מכיוון זה.
  • מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז.

מטרה כללית יותר של המבצע הייתה נטילת היוזמה ההתקפית מן הלגיון בגזרה זו.

לפי התוכנית המקורית היו כוחות צה"ל אמורים לכבוש תחילה את לוד ורמלה ולאחר מכן את לטרון ורמאללה. לכן נקרא המבצע בראשיתו מבצע לרל"ר. את לוד ורמלה תוכנן לכבוש על ידי תנועה מצפון ומדרום, כיתורן ופריצה אליהן ממזרח. הזרוע הצפונית נועדה לכבוש את שדה התעופה בלוד, את וילהלמה ואת קולה, משם נועדו הכוחות לכבוש את דיר טריף, בית נבאללה ולחבור עם הזרוע הדרומית בן שמן, הנצורה מזה מספר חודשים. הזרוע הדרומית נועדה לצאת מאל ברייה (בית חשמונאי) לעינאבה (ליד מחלף ענבה בכביש 1), ואחר כך לג'מזו ולדאניאל (כפר דניאל), ולבסוף לחבור לזרוע הצפונית בבן שמן. כך יכותרו לוד ורמלה, לקראת כיבושן בשלב הבא.

חטיבת 'הראל' נועדה לפעול בשלב הראשון בפרוזדור ירושלים, כמעט במנותק, למעשה, מיתר הכוחות.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק הראשון של המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירת הטבעת על לוד ורמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור ל-10 ביולי 1948 נכבש שדה התעופה בלוד על ידי גדוד השריון 82 ופלוגה מגדוד 42. כן נכבשו על ידי גדוד 33 של אלכסנדרוני וגדוד ה"קומנדו" 89 הכפרים וילהלמה, רנטיה (כיום רינתיה), קולה, לאחר קרב קשה, וטירה. כן נתפסה יהודייה (עבאסייה), כמעט ללא לחימה, על ידי כוח חי"ם. גדוד 82 המשיך וכבש את דיר טריף אך נאלץ לסגת עקב התקפות קשות של הלגיון, והדבר עיכב את התקדמות הזרוע הצפונית לעבר בן שמן.

יגאל אלון מפקד המבצע

בהתאם לתוכנית, כוחות חטיבת יפתח שהיוו את הזרוע הדרומית כבשו את עינאבה, ג'מזו ודאניאל. הם הגיעו ב-10 ביולי 1948 לבן שמן, ואגב כך שחררו את המקום מניתוק בן כמה חודשים. בבן שמן הם עצרו, בהמתינם לזרוע הצפונית.

ב-11 ביולי 1948 ניסו שתי פלוגות גדוד הפלמ"ח השלישי, מחטיבת "יפתח", לפרוץ ללוד ממזרח אך נבלמו בכרמי הזיתים בגבולות העיר.

בזרוע הצפונית הצליח גדוד הפשיטה 89 להגיע לבן שמן ב-11 ביולי 1948 בשעה 16.00, לאחר קרבות קשים עם הלגיון בבודרוס ובדיר טריף.[1] גדוד 82 התעכב.

כיבוש לוד ורמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביולי כבש כוח של גדוד 42 את מפקדת חסן סלאמה, שבין רמלה לבאר יעקב, אך לא הצליח להתקדם הלאה לכיוון שכונת סכנת פאנוס שמצפון לרמלה, ואף לא הצליח לכבוש את המגדל הלבן.

בעוד כוח 'יפתח' ממתין לסיועו של גדוד 82, אשר בושש להגיע, משה דיין שהיה מפקדו של גדוד הפשיטה 89 של חטיבה 8 (גדוד הקומנדו) החליט לבצע פריצה מהירה ללוד ובמכת אש להמם את כוחות הלגיון בלוד ורמלה ולאפשר את כיבושן על ידי יחידות יפתח.[2]

הכוח הפורץ נע כשבראשו משוריין שלל של הלגיון שבראשו צריח ותותח, שכונה הנמר הנוראי ואחריו ג'יפים וזחל"מים. במכת אש מכל הכלים פרץ הכוח את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. המשוריין נשאר במרכז העיר תוך כשהוא יורה לכל הצדדים ובעיקר על בית המשטרה (היום בית הדין של מג"ב). שאר הכוח פנה דרומה עד למבואות הצפוניים של רמלה משם נסוג בחיפוי "הנמר הנוראי". כל הפשיטה נמשכה 47 דקות. אבדות הגדוד היו 9 הרוגים ו-17 פצועים. הפשיטה הממה את הלוחמים הערבים וכוחות 'יפתח' הצליחו להשתלט בלילה על העיר, נציגיה הודיעו על כניעתם, והוכרז עליה עוצר. עם זאת, הכוח שבניין המשטרה נותר להלחם.

ההתקוממות בלוד ופינוי לוד ורמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייל צה"ל בחזית מסגד דהמש בלוד

ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו שלושה משוריינים של הלגיון, והחלו יורים לעבר הכוח הישראלי. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההיתקלות ארכה 30 דקות ולאחר מכן הסתלקו המשוריינים. תושבי העיר, שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בישראלים מחלונות הבתים ומהגגות, ואף פרצו לרחובות ונשקם בידם למרות העוצר. ניתנה פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות.

לאחר אותה תקרית, התקיימה שיחה בין בן-גוריון למשה שרת, ובה הוסכם על המדיניות הבאה לגבי לוד ורמלה:
א. "יש להכריז ברבים בשתי הערים שכל מי שחפצו לצאתן - הרשות נתונה בידו".
ב. "יש להזהיר כי כל הנשאר יישאר על אחריותו מבחינת ההזנה ואין שלטונות ישראל מתחייבים לספק לו מזון".
ג. "אין בשום פנים להכריח נשים, ילדים, ישישים וחולים לצאת".
ד. "אין לפגוע במנזרים ובבתי כנסיות אלא אם יש צורך צבאי מכריע".
ה. "יש להקפיד בכל חומר הדין שהחיפושים לא יהיו מלווים מעשי חבלה והרס".
ו. "יש למנוע בכל האמצעים מעשי שוד".
ההנחיות הללו נשלחו לאלון באותו ערב, בגרסה מתוקנת של אג"ם, בה נאמר: "להזהיר שאיננו אחראים להגנת הנשארים".[3]

בעיר נותרו רק כמה מאות תושבים, רובם נוצרים, שבחרו להישאר. המפונים הורשו לקחת את כל רכושם הנייד, מלבד רכב ממונע. הם פנו צפונה לכיוון ברפיליה, שם עדיין נמצא הלגיון. ב-12 ביולי בבוקר תפס כוח של גדוד 42 את סכנת פאנוס, ובהמשך אותו יום חתמו נכבדי רמלה על הסכם כניעה מול מפקדי 'קרייתי'. מטה מבצע דני גייס 50 משאיות שהובילו את התושבים עד אל קובאב (כיום משמר איילון), ומשם עשו דרכם ברגל לקווי הלגיון בלטרון. תוך יומיים פונו 30,000 - 45,000 תושבים. בלילה שבין ה-12 ל-13 ביולי חמקו הלוחמים שבבניין המשטרה והושלם כיבוש לוד.

קרבות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצפון לגזרת 'דני', ב-12 ביולי כבש גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את מג'דל יאבא וראש העין מידי הכוחות העיראקים במבצע בתק. מתקן השאיבה במעיינות הירקון נפל בידי צה"ל.

חטיבת הראל פעלה בגזרה המזרחית של המבצע ומטרתה הייתה אבטחת הדרך לירושלים מפני ניתוק מצד דרום. הגדוד השישי של 'הראל' כבש בלילה שבין ה-12 ל-13 ביולי 1948 את הכפר צובה ובאותו זמן כבש הגדוד הרביעי את סרעה. בכיבושים אלה 'הראל' לא נתקלה בהתנגדות רבה.

החלק השני של המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג'
לוח זיכרון למבצע דני, בפארק יצחק רבין, פלמ"ח הראל

ב-13 ביולי נעצרה תנופת ההתקפה של צה"ל, עקב תשישות וצורך בהתארגנות. כמו כן החל לחץ בינלאומי אשר סימן אפשרות להפוגה קרובה. נוסף לכך, בגלל החמרת המצב בחזית הדרום, הועבר לשם גדוד הפשיטה 89. בשל כל אלה, בוטלה המשימה לכבוש את רמאללה, והוחלט להסתפק בלטרון, ולכבשה על ידי התקפות ממזרח וממערב כאחד. כן הוחלט כי גדוד 33 ישאר בתפקיד אבטחה בגזרתו, ועל הפסקת כפיפותו המבצעית לחטיבה 8.

הגזרה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות יפתח התקדמו מזרחה וכבשו את ברפיליה, סלבית, אל בורג' (גבעת התיתורה) וביר מעין (רעות). הם עמדו בהצלחה בהתקפות משוריינות של הלגיון בקרב אל בורג'. לעומת זאת, כוח 'יפתח' לא הצליח לכבוש את צומת בית סירא. גדוד 82 התקדם לעבר בודרוס, אך נסוג עקב התקפות נגד של הלגיון.

ב-16 ביולי בבוקר, כוחות גדוד 32 של 'אלכסנדרוני' נסוגו מול התקפות קשות של הלגיון בקולה. בהתקפת נגד, גדוד 82 ושתי פלוגות מגדוד 33 כבשו מחדש את המקום. למחרת שוב כבשו הערבים את קולה, ושוב, בהתקפת נגד של 'אלכסנדרוני', צה"ל כבש את המקום, לאחר שעבר מיד ליד חמש פעמים בסך הכל.

במאמץ לכתר את לטרון תפסו כוחות מחטיבות 'יפתח' ו'הראל', בלילה שבין 17–18 ביולי 1948, את משלטי בית נובא ממזרח ללטרון. בכך כמעט הושלם כיתור לטרון ונותר פער של שלושה ק"מ בין שתי זרועות המבצע. הכוחות בבית נובא עמדו בפני התקפות נגד קשות, על אף שכוח מ'עציוני' שניסה להיחלץ לעזרתם נאלץ לסגת. לאחר זמן התברר שהלגיון מצא דרך עוקפת לכביש לטרון-רמאללה, המחברת את לטרון למשלטי הרדאר שליד מעלה החמישה.

בלילה שבין 17 ו-18 ביולי, כוחות מהגדוד הראשון של 'יפתח' כבשו את שילתא ותפסו את גבעה 318 החולשת על הכביש ללטרון, אך נאלצו לסגת באבידות כבדות, 45 הרוגים, בקרב חירבת כוריכור.

הגזרה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור ל-16 ביולי 1948 החלו הגדוד השישי של חטיבת 'הראל' בהתקפה על רכס התותחים בלטרון. להתקפה קדמה הרעשת תותחים על הרכס. חלק של הרכס נכבש אבל הלגיון החזיק במקום גדוד משוריין ופתח בהתקפה על חיילי חטיבת הראל שלא הספיקו להתחפר. כוחות חטיבת הראל נאלצו לסגת כשהם משאירים במקום 19 הרוגים ופצועים שנרצחו על ידי חיילי הלגיון. סך כל אבדות ההתקפה בגזרה המזרחית: חמישה חיילים מהגדוד הרביעי של החטיבה; 20 הרוגים מהגדוד השישי, ושבעה הרוגים מגדוד 61 (מחטיבת עציוני).

ב-16 ביולי 1948 נכבשו על ידי גדוד 4 מחטיבת 'הראל' הכפרים אישוע (אשתאול), דיר עמר, כסלה (כסלון) בלילה שבין ה-17 וה-18 לחודש, נכבשו דיר ראפאת והר-טוב ועל ידי כך נפתחה דרך חלופית לירושלים. יחידות מ'עציוני', אשר היו אמורות לכבוש באותו לילה את בתיר, כפר בו עוברת מסילת הברזל יפו-ירושלים, לא ביצעו את משימתן, והמסילה נותרה מנותקת.

במהלך ה-18 ביולי עמדו הכוחות במתקפת נגד של הלגיון, בסיוע של פלוגה מהגדוד הרביעי בפיקודו של דוד אלעזר. אולם כוח של גדוד מוריה שתפס את גבעת אבו לאחם נסוג באבדות בקרב חירבת אבו לאחם.[4] תפיסת משלטי בית נובא לא הספיקה לצורך כיתור לטרון והדרך של הלגיון ללטרון נשארה פתוחה.

משה דיין מתדרך את חייליו - "גדוד הקומנדו" לפני הפשיטה על לוד
רחבת "מבצע דני" ברמלה
שריונית מרמון-הרינגטון מאותו הסוג של הנמר הנוראי, במוזיאון יד לשריון בלטרון

ב-18 ביולי 1948, מספר שעות לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, נעשה ניסיון אחרון לכבוש את לטרון, זו הפעם בהתקפה ישירה. שני טנקים מחטיבה 8 ופלוגת חי"ר מחטיבת יפתח נעו מאל קובאב ללטרון. הטנק הראשון ירה לעבר תחנת המשטרה בלטרון אבל הפגז השלישי נתקע בקנה והטנק נאלץ לסגת ובעקבותיו חיילי יפתח.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע הרחיק את כוחות הלגיון ממרחב תל אביב. עשרות כפרים נפלו בידי צה"ל. מרכזי תחבורה חשובים, כמו שדה התעופה בלוד ותחנת הרכבת בלוד, נכבשו ונפתחה דרך חלופית לירושלים. המבצע נטל את היוזמה מהלגיון ופתר את בעיית האיום הקיומי בירושלים. למעשה, במבצע זה תמו קרבות התנועה בין צה"ל ללגיון במלחמה זו. למרות שלטרון לא נכבשה והכביש הראשי לירושלים נשאר חסום, הרי לאחר המבצע לטרון היא שעמדה בפני סכנת ניתוק, שכן צה"ל חלש על כביש לטרון-רמאללה.

למעשה, תוצאות מבצע 'דני' ייצבו את חזית המרכז, שמצפון לירושלים, עד סוף המלחמה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחוב דני מס ברמלה, הוקם אתר הנצחה ל"מבצע דני" ובו שלטי הסבר ופסלים של מפקדי המבצע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות האצ"ל ברמלה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע דני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה דיין, "אבני דרך, אוטוביוגרפיה", הוצאת עידנים: ירושלים, 1976, עמודים 60-66.
  2. ^ משה דיין, "אבני דרך, אוטוביוגרפיה", הוצאת עידנים: ירושלים, 1976, עמודים 67-71.
  3. ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, 374-372.
  4. ^ ההתקפה על משלטי בית נובה, אתר הפלמ"ח