מבצע דני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע דני
מלחמה: מלחמת העצמאות
LyddaAirportCapture.png

נמל התעופה לוד לאחר כיבושו במבצע דני
תאריך התחלה: 10 ביולי 1948
תאריך סיום: 18 ביולי 1948
משך הסכסוך: 9 ימים
מקום: חזית המרכז
תוצאה: ניצחון לכוחות צה"ל
הצדדים הלוחמים
מפקדים
אבידות

179 הרוגים, עשרות פצועים

470 הרוגים (כולל 175 אזרחים שנהרגו בהתקוממות בלוד

מבצע דני-הגזרה המערבית.jpg
מבצע דני-הגזרה המערבית
טנק של חטיבה 8 בשדה התעופה לוד - 10/7/1948

מבצע דני הוא אחד המבצעים במלחמת העצמאות שנערך בתום ההפוגה הראשונה, החל מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. נקרא בתחילה מבצע לרל"ר - ראשי תיבות של היעדים לכיבוש במבצע - לוד, רמלה, לטרון ורמאללה.

המבצע, שהיה חלק מקרבות עשרת הימים, נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת ההפוגה הראשונה הייתה ירושלים עדיין מנותקת במידה מסוימת מהשפלה והאספקה אליה עברה בדרך בורמה. במרכז הארץ חנו כוחות הלגיון בלוד ורמלה והיוו איום על אזור תל אביב. מטרות מבצע דני ,שהיה מתקפה רב-חטיבתית ראשונה של צה"ל נגד צבאות ערב הסדירים, היו:

  • הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון באזור לוד - רמלה.
  • הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת.
  • פתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון.
  • מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז.
  • נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.

לפי התוכנית המקורית היו כוחות צה"ל אמורים לכבוש תחילה את לוד ורמלה ולאחר מכן את לטרון ורמאללה. לכן נקרא המבצע בראשיתו מבצע לרל"ר. את לוד ורמלה תוכנן לכבוש על ידי תנועה מצפון ומדרום, כיתורן ופריצה אליהן ממזרח. לקראת מבצע זה שהיה הגדול ביותר עד אז רוכזו כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות תחת מפקדה מבצעית אחת בפיקודו של יגאל אלון. מפקדת המבצע הייתה בכפר יאזור.

הכוחות שרוכזו היו חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן, חטיבה 8 (המשוריינת) בפיקודו של יצחק שדה, שכללה בין היתר גדוד טנקים 82 ו"גדוד קומנדו" 89 בפיקודו של משה דיין, חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת קרייתי.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור ל-10 ביולי 1948 נכבש שדה התעופה בלוד על ידי גדוד השריון 82 ופלוגה מחטיבת קרייתי. כן נכבשו על ידי גדוד 33 של אלכסנדרוני וגדוד ה"קומנדו" 89 הכפרים וילהלמה, רנתיה, קולה וטירה. גדוד 82 המשיך וכבש את דיר טריף אך נאלץ לעמוד בהתקפות קשות של הלגיון, דבר שעיכב את התקדמות הזרוע הצפונית לעבר בן שמן.

כוחות חטיבת יפתח שהיוו את הזרוע הדרומית כבשו את עינאבה, ג'מזו ודאניאל הגיעו ב-10 ביולי 1948 לבן שמן וחיכו שם לזרוע הצפונית.

ב-11 ביולי 1948 ניסו שתי פלוגות גדוד הפלמ"ח השלישי, מחטיבת "יפתח", לפרוץ ללוד ממזרח אך נבלמו בכרמי הזיתים בגבולות העיר.

בזרוע הצפונית הצליח גדוד הפשיטה 89 להגיע לבן שמן ב-11 ביולי 1948 בשעה 16.00, לאחר קרבות קשים עם הלגיון בבודרוס ובדיר טריף[1].

כיבוש לוד ורמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דיין שהיה מפקדו של גדוד הפשיטה 89 של חטיבה 8 (גדוד הקומנדו) החליט לבצע פריצה מהירה ללוד ובמכת אש להמם את כוחות הלגיון בלוד ורמלה ולאפשר את כיבושן על ידי יחידות יפתח[2].

הכוח הפורץ נע כשבראשו משוריין שלל של הלגיון שבראשו צריח ותותח, שכונה הנמר הנוראי ואחריו ג'יפים וזחל"מים. במכת אש מכל הכלים פרץ הכוח את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. המשוריין נשאר במרכז העיר תוך כשהוא יורה לכל הצדדים ובעיקר על בית המשטרה (היום בית הדין של מג"ב). שאר הכוח פנה דרומה ונכנס לרמלה משם נסוג בחיפוי "הנמר הנוראי". כל הפשיטה נמשכה 47 דקות. אבדות הגדוד היו 9 הרוגים ו-17 פצועים. הפשיטה הממה את הלוחמים הערבים וכוחות יפתח הצליחו להשתלט בלילה על העיר.

ההתקוממות בלוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל צה"ל בחזית מסגד דהמש בלוד

ב-11 ביולי 1948, מיד לאחר הפשיטה של גדוד 89 הצליחו כוחות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח להשתלט על לוד פרט לבניין המשטרה. המצב היה מתוח מאד כי שלוש פלוגות הרובאים נבלעו בעיר הגדולה שעדיין היו בה לוחמים ערבים חמושים ולמעשה היו לשבויים בין שבוייהם. בעיר הוכרז עוצר.

לפנות ערב הגיעו אלפי אנשים למסגד כדי להצהיר על כניעה, על פי ההוראות של צה"ל. הטיפול בהם הוטל על שמריהו גוטמן, מוכתר נען, שקשר קשרי ידידות עם ערבים. בשל הצפיפות והמצוקה שנוצרו בערב במסגד, נשלחה האוכלוסייה הלא-לוחמת לבתים ובמסגד הושארו רק הגברים הצעירים, בזמן שבעיר עדיין נמשכה הלוחמה וכוח הלגיון שישב במשטרה סירב לבקשת פרנסי העיר להיכנע.[3]

ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו 3 משוריינים של הלגיון, והחלו יורים לעבר הכוח הישראלי. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההיתקלות ארכה 30 דקות ולאחר מכן הסתלקו המשוריינים. תושבי העיר, שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בישראלים מחלונות הבתים ומהגגות, ואף פרצו לרחובות ונשקם בידם למרות העוצר. ניתנה פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות. 500 חיילי הגדוד השלישי ששלטו בעיר בת כ-35,000 התושבים, נכנסו ללחץ, והחלו משיבים אש לעבר היורים. לפי הדו"ח של גדוד 89 נהרגו באותו יום 250 ערבים בלוד, אולם משה קלמן טען כי "דיין מגזים, כהרגלו". כתוצאה מהפער הגדול בכמות הנפגעים בין הצדדים, התפשטה השמועה כי הישראלים ביצעו טבח באזרחים שמצאו מקלט במסגד דהמש. לגבי אמיתותה של השמועה חלוקות דיעותיהם של החוקרים. בני מוריס טוען כי כוחות צה"ל "ירו לעבר שבויים בחצר מסגד".[4] לעומתו, דעת אלון קדיש היא כי ממחקר שערך ביחד עם עמיתיו עולה כי לשמועה לא היה כל בסיס. גם השייח נימר אל-ח'טיב בספרו "בעקבות-הנכבה" מייחס את ההרג לתגובת החיילים הישראלים לירי עליהם, ולא לטבח יזום.[5] לדברי מרדכי בר און הסתמך מוריס על ספרו של אלחנן אורן שלא הבדיל בין שני מסגדים שונים בעיר, אולם במחקר מאוחר יותר הוכיח אברהם סלע כי ירי בוצע רק לעבר המסגד שממנו נורו יריות ורימונים אל עבר כוחות צה"ל.[6]. העיתונאי ארי שביט ערך מחקר מחודש על הקרב על לוד ובספרו, My Promised Land, הוא טוען כי אכן היה טבח בלוד. במחקרו ראיין שביט לוחם מהכוח שנקרא "בולדוזר" המתוודה שירה פגז נגד טנקים אל הנצורים במסגד. בפרק החמישי בספרו של שביט, שהתפרסם גם במגזין האמריקני New Yorker, הוא משתמש בראיונות עם המושל הצבאי של לוד, שמריהו גוטמן, שיחות עם לוחמים בקרב וציטוטים של מפקדי צה"ל באותה תקופה יצחק רבין ויגאל אלון. שביט מתאר הווי של ביזה בין הלוחמים והרג חפים מפשע, לטענתו, לעתים כתוצר של פעולות תגמול או רגשי נקמה. בנוסף, הוא מראה כי הייתה תמימות דעים בין רבין, אלון, דיין וגוטמן באשר לכורח לגרש את תושבי לוד. רבין טען כי "חייבים לגרש את תושבי לוד במהירות, ובלי קשר לגיל". כאשר גוטמן שאל את יגאל אלון "מה לעשות עם הערבים? האם יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?", אלון השיב בעמימות "עשה מה שאתה חייב לעשות" אבל גם דוד בן-גוריון וגם אלון התבטאו במקרים רבים אותם שביט מציין כי המקומות בהם נלחמים צריכים להיות "נקיים מערבים". מאוחר יותר מתאר שביט את השיחה בין נכבדי לוד לגוטמן, בה לחץ פסיכולוגי עזר להסכמת התושבים לעזוב מרצון. גוטמן טען לעבר נכבדי העיר כי אם העיר תפול יעשו היהודים לערבים "מה שהערבים היו עושים להם". למשמע הדברים נכבדי העיר התחננו בפני גוטמן שיתן להם לעזוב.[7]

ההתקוממות דוכאה אבל לא הוכח שהיה כאן טבח יזום. הלוחמים ההמומים מפחד השריון של הלגיון העלול לחזור לעיר פעלו לפי הפקודות החמורות. נתן אלתרמן יצא במחאה על כך בשירו "על זאת",[8] בטור השביעי, שבן-גוריון קרא בישיבת הכנסת: "חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה. נער עז וחמוש... נער כפיר. וברחוב המדובר איש זקן ואשה נלחצו מפניו אל הקיר. והנער חייך בשיניים חלב: אנסה המקלע... ונסה. רק הליט הזקן את פניו בידיו... ודמו את הכתל כסה".

שמריהו גוטמן סיפר שגם לאחר דיכוי ההתקוממות, העיר עדיין לא ממש נכנעה. למרות דרישות שהושמעו באמצעות כרוז בכל חלקי העיר, לא מסרו התושבים את נשקם, ורוחם נפלה רק כאשר התברר שהמשטרה נפלה לידי כוחות צה"ל בבוקר ה-13 ביולי, לאחר שמגיניה נטשו אותה במשך הלילה.[3]

פינוי התושבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשש מפני מתקפה קרובה של הלגיון העלה לדיון את אפשרות סילוק התושבים, כדי לבטל את הסיכוי של חבירת כוח הלגיון אליהם, ובכך להקטין את האפשרות למתקפה כזו. ערב המבצע, הוציא המטכ"ל הוראות ברורות האוסרות פינוי ערבים, מלבד במקרים מיוחדים ובאישור שר הביטחון. בראשית הקרבות, הפיץ מטה "דני" כרוז שקרא לתושבי רמלה ולוד להיכנע, והבטיח שמי שייכנע - לא ייפגע. ב-12 ביולי שמע שר המיעוטים בכור-שלום שטרית ממפקד קרייתי ג'יימס בן-גל כי הצבא חושב לנהוג בתושבי לוד "בדרך אשר הוא עומד לנהוג כלפי תושבי רמלה", כלומר (על פי פקודת יגאל אלון), לקחת בשבי את כל הגברים בגיל גיוס ואילו את שאר התושבים "להוליך היום מעבר לקווי הגבולות ולעוזבם לנפשם". שטרית מיהר לדווח על כך למשה שרת, וזה פנה בעניין לבן-גוריון.[9]

באותו ערב התקיימה פגישה במטה "דני" ביאזור, שכללה את בן-גוריון, בכירי המטכ"ל ומפקדי המבצע. בפגישה זו הציג יגאל אלון את הבעיה שיוצרת האוכלוסייה העוינת שתישאר מאחורי הקווים עם התקדמות הצבא. אלון ביקש אישור לפנות את התושבים ונימק זאת בשיקול טקטי: הפניית התושבים המפונים לעבר בית נבאללה וציר בית חורון תיאלץ את הלגיון לטפל בפליטים, דבר שיכביד עליו וירתק אותו למקומו. אלון ביקש לקבל הנחייה בנידון, אולם לא קיבל תגובה מבן-גוריון. יצחק רבין העיד כי בצאתם מהישיבה, ראה את בן-גוריון עושה תנועת סילוק, האומרת לסלק אותם. מולה כהן ציטט את אלון לגבי שאלת קיומה של הוראה כזאת מראש הממשלה: "בן-גוריון לא יכול כראש מדינה לתת את הפקודה. אני עושה מה שמצביא צריך לעשות בזמן קרב".[9]

בהמשך הערב התקיימה שיחה בנושא בין בן-גוריון לשרת, ובה הוסכם על המדיניות הבאה לגבי לוד ורמלה:
א. "יש להכריז ברבים בשתי הערים שכל מי שחפצו לצאתן - הרשות נתונה בידו".
ב. "יש להזהיר כי כל הנשאר יישאר על אחריותו מבחינת ההזנה ואין שלטונות ישראל מתחייבים לספק לו מזון".
ג. "אין בשום פנים להכריח נשים, ילדים, ישישים וחולים לצאת".
ד. "אין לפגוע במנזרים ובבתי כנסיות אלא אם יש צורך צבאי מכריע".
ה. "יש להקפיד בכל חומר הדין שהחיפושים לא יהיו מלווים מעשי חבלה והרס".
ו. "יש למנוע בכל האמצעים מעשי שוד".
ההנחיות הללו נשלחו לאלון באותו ערב, בגרסה מתוקנת של אג"ם, בה נאמר: "להזהיר שאיננו אחראים להגנת הנשארים".[9]

שמריהו גוטמן סיפר שהתושבים היו מפוחדים וחששו מטבח שייערך בעצורים במסגדים, במקרה שיחודשו הקרבות בעיר, ומשום כך, כאשר הוא הודיע לנכבדים שכל התושבים, כולל הגברים העצורים, רשאים להתפנות מהעיר, התקבלו דבריו בהקלה רבה. יגאל אלון סיפר: "באו אלי הזקנים ואמרו: תנו את הצעירים ונעזוב... כשראיתי שמעצר הצעירים מעכב את הפינוי, ויתרתי על הצעירים ובלבד שיצאו". בעיר נותרו רק כמה מאות תושבים, רובם נוצרים, שבחרו להישאר. המפונים הורשו לקחת את כל רכושם הנייד, מלבד רכב ממונע. הם פנו צפונה, בשיירות של בתי אב, לכיוון ברפיליה, שם עדיין נמצא הלגיון. מפוני לוד הלכו ברגל לקווי הלגיון, מרחק 15 קילומטרים, ביום קיץ חם. לאורך מסלול הליכתם השליכו מיטלטלים כדי להקל על תנועתם.[9] באותו יום חתמו נכבדי רמלה על הסכם כניעה. מטה מבצע דני גייס 50 משאיות שהובילו את התושבים עד אל קובאב ומשם עשו דרכם ברגל לקווי הלגיון בלטרון. תוך יומיים פונו 30,000 - 45,000 תושבים.

קרבות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי כבש גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את מג'דל יאבא וראש העין מידי הכוחות העיראקים במבצע בתק. העיראקים לא הצליחו להרוס את מתקן השאיבה במעיינות הירקון.

חטיבת הראל פעלה בגזרה המזרחית של המבצע וכבשה ב-13 ביולי 1948 את הכפרים סרעה וצובה.

החלק השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג'

הגזרה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות יפתח התקדמו מזרחה וכבשו את ברפיליה, אל בורג' (גבעת התיתורה) וביר מעין (רעות). הם עמדו בהצלחה בהתקפות של הלגיון בקרב אל בורג'.

כוחות אחרים של החטיבה כבשו את שילתא ותפסו את גבעה 318 החולשת על הכביש ללטרון אך נאלצו לסגת באבידות כבדות, 45 הרוגים בקרב חירבת כוריכור.

כוחות אלכסנדרוני עמדו בהתקפות קשות של הלגיון בקולה והמקום עבר מיד ליד שלש פעמים.

בגלל החמרת המצב בחזית הדרום, הועבר לשם גדוד הפשיטה 89 ולכן בוטלה המשימה לכבוש את רמאללה.

הגזרה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור ל-16 ביולי 1948 החלו גדודי חטיבת הראל בהתקפה על רכס התותחים בלטרון. להתקפה קדמה הרעשת תותחים על הרכס. חלק של הרכס נכבש אבל הלגיון החזיק במקום גדוד משוריין ופתח בהתקפה על חיילי חטיבת הראל שלא הספיקו להתחפר. כוחות חטיבת הראל נאלצו לסגת כשהם משאירים במקום 19 הרוגים ופצועים שנרצחו על ידי חיילי הלגיון. נהרגו 5 חיילים מהגדוד הרביעי של החטיבה; 20 הרוגים מהגדוד השישי, ו-7 הרוגים מגדוד 61 (מחטיבת עציוני).

ב-16 ביולי 1948 נכבשו על ידי חטיבת הראל הכפרים אישוע (אשתאול), דיר עמר, כסלה (כסלון) דיר ראפאת והר-טוב ועל ידי כך נפתחה דרך חלופית לירושלים.

במאמץ לכתר את לטרון נתפסו בלילה שבין 17-18 ביולי 1948 משלטי בית נובא ממזרח ללטרון. במהלך ה-18 ביולי עמדו הכוחות במתקפת נגד של הלגיון, בסיוע של פלוגה מהגדוד הרביעי בפיקודו של דוד אלעזר. אולם כוח של גדוד מוריה שתפס את גבעת אבו לאחם נסוג באבדות בקרב חירבת אבו לאחם[10]. תפיסת משלטי בית נובא לא הספיקה לצורך כיתור לטרון והדרך של הלגיון ללטרון נשארה פתוחה.

משה דיין מתדרך את חייליו - "גדוד הקומנדו" לפני הפשיטה על לוד
רחבת "מבצע דני" ברמלה
שריונית מרמון-הרינגטון מאותו הסוג של הנמר הנוראי, במוזיאון יד לשריון בלטרון

ב-18 ביולי 1948, מספר שעות לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, נעשה ניסיון אחרון לכבוש את לטרון. טנק קרומוול מחטיבה 8 ופלוגת חי"ר מחטיבת יפתח נעו מאל קובאב ללטרון. הטנק ירה לעבר תחנת המשטרה בלטרון אבל הפגז השלישי נתקע בקנה והטנק נאלץ לסגת ובעקבותיו חיילי יפתח.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע הרחיק את בסיסי הלגיון ממרחב תל אביב. עשרות כפרים נפלו בידי צה"ל. צמתי תחבורה חשובים כמו שדה התעופה בלוד ותחנת הרכבת בלוד נכבשו ונפתחה דרך חלופית לירושלים. המבצע נטל את היוזמה מהלגיון ופתר את בעיית האיום הקיומי בירושלים, למרות שלטרון לא נכבשה והכביש הראשי לירושלים נשאר חסום.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחוב דני מס ברמלה, הוקם אתר הנצחה ל"מבצע דני" ובו שלטי הסבר ופסלים של מפקדי המבצע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה דיין, "אבני דרך, אוטוביוגרפיה", הוצאת עידנים: ירושלים, 1976, עמודים 60-66.
  2. ^ משה דיין, "אבני דרך, אוטוביוגרפיה", הוצאת עידנים: ירושלים, 1976, עמודים 67-71.
  3. ^ 3.0 3.1 אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו ביוגרפיה. תל אביב, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשס"ד 2004. פרק 9: קרבות עשרת הימים, עמ' 371-370.
  4. ^ תיקון טעות, עמוד 23.
  5. ^ מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט: דיון מחודש חלק א', עמוד 323.
  6. ^ מרדכי בר און, ‏בחזרה אל לוד ורמלה, קתדרה 99, ניסן תשס"א, מרץ 2001
  7. ^ Shavit, Ari. My Promised Land. Random House, Incorporated, 2013.
  8. ^ כיום מקובל יותר שהשיר נכתב בעקבות הריגת אזרחים ערבים בכפר דווימה במסגרת מבצע יואב. ראו ערך על זאת.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, פרק 9: קרבות עשרת הימים, עמ' 374-372.
  10. ^ ההתקפה על משלטי בית נובה, אתר הפלמ"ח