צריפין
_camp.jpg)
צריפין (באופן רשמי: מחנה ידין) הוא מחנה צבאי של צה"ל בשטחן של ראשון לציון ובאר יעקב, שכולל בתוכו מספר בסיסים. המחנה גובל במזרח בכביש 44, במערב בראשון לציון (שיכון המזרח) ובדרום בבאר יעקב. המחנה נקרא על שם יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל.
עם בניית קריית ההדרכה על שם האלוף אריאל שרון בצומת הנגב, והעתקת בסיסי ההדרכה של צריפין אליה, מתפנים כלל בסיסי צריפין באופן הדרגתי. מרכז המחנה נהרס בשנת 2019 לטובת הקמת שכונה חדשה בת כ-1,100 דירות בראשון לציון[1][2].
ההתיישבות ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור השם "צריפין" הוא ביישוב עברי שהתקיים באזור החל מהמאה הראשונה לפנה"ס. שמו של היישוב רומז לענף הצורפות, בו עסקו אנשי היישוב. האזור כולו נקרא באותה העת "גיא החרשים", וכך הוא מוזכר בתנ"ך (דברי הימים א', ד', י"ד). היישוב צריפין מוזכר במקורות העבריים במשנה (מסכת מנחות, פרק י', משנה ב') ובתלמוד הבבלי במסכת מנחות (דף ס"ד, עמוד ב').[3] עד 1948 שכן במקום הכפר הערבי צרפנד אל-עמאר (صرفند العمار) (אנ') שנחרב במבצע ברק.
המחנה הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחנה צריפין הוקם בשנת 1917 כבסיס של הצבא הבריטי בשם "סרפנד", על שם הכפר הערבי הסמוך צרפנד אל-עמאר. בשנת 1936 הוקם בסמוך מחנה המעצר סרפנד[4], בו נעצרו פעילי מחתרות[5]. לאחר המרד הערבי הגדול הוזרמו לארץ כוחות גדולים של הצבא הבריטי ואז החלה בנייה מסיבית של המחנה, שהפך עד מהרה למתחם של אלפי דונמים הכולל מספר רב של מחנות צבא[6]. המחנה שימש מוקד פרנסה עיקרי לרבים מתושבי היישוב העברי בתקופת המנדט וסיפק פרנסה גם לאלפי ערבים, מה שהביא לשגשוג כלכלי יחסי בארץ ישראל של אותם הימים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, המחנה גדל והתעצם משמעותית במסגרת פריסת כוחות האימפריה במזרח התיכון לממדי השטח החופפים לשטח המחנה עד לתחילת פינויו בשנת 2015. והיה אחד הבסיסים החשובים והגדולים ביותר של הצבא הבריטי במזרח התיכון. על פי התפיסה הבריטית סרפנד נבנה כמשק אוטרקי המספק את כל צרכיו. הכל תוכנן כך שהחיילים לא היו צריכים כלל לצאת מהבסיס ללא צורך. מבחינה פסיכולוגית יכלו החיילים לשהות בבסיסים מוגנים, ולא להתמודד עם סביבה עוינת, מה שסייע להם לשמירת המורל.[7]
לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 החלו מוסדות היישוב במשא ומתן עם ממשלת המנדט לרכישת מחנות הצבא הבריטי שבתחום המדינה היהודית העתידית. באפריל 1948 הוסכם שמחנה צריפין ירכש בידי הסוכנות היהודית תמורת 650,000 לירות ארץ ישראליות, אך התשלום לא הועבר והעסקה לא הושלמה[8][9].
למחרת הכרזת העצמאות ב-15 במאי 1948 בשעה 9 בבוקר עזבו הבריטים את מחנה צריפין, אחד ממחנות הצבא הגדולים והמרכזיים שהוקמו בארץ, והכניסו דרך השער המזרחי ("שער ירושלים") את חיילי הלגיון הערבי. מיד עם השתלטותם על המחנה החלו חיילי הלגיון להמטיר אש על ראשון-לציון הסמוכה. המחנה נכבש על ידי חיילי חטיבת "גבעתי" במהלך מלחמת העצמאות, בקרב שנערך בתאריך 18–19 במאי 1948[10].
במהלך מלחמת העצמאות היה במקום מחנה שבויים לערבים שנתפסו בקרבות. מחנה השבויים נסגר בקיץ 1949[11].
הבסיס שימש במשך שנים רבות כמחנה בו התרכזו בסיסי האימונים והדרכה בהם נערכו קורסים רבים של צה"ל (בראשם בסיסי ההכשרה הראשיים לבנים ולבנות בה"ד 4 ובה"ד 12, בהתאמה) ובסיסי מפקדי החילות (כגון קצין תותחנים ראשי, קצין קשר ראשי ועוד). עבור הסגל וחניכי הקורסים המתקדמים הוקם "בית קולנוע צריפין", ליד מרכז מסחרי שהקימו הבריטים ב-1924. ובריכת השחייה שימשה את חיילי הבסיס, אך גם את תלמידי בתי ספר מראשון לציון הסמוכה[7].
בשנות ה-50 הייתה במקום מעברה אשר ברבות הזמן עברו ממנה תושביה אל יישובי הסביבה, בעיקר ללוד.
שטחה של צריפין סופח לשטחה של באר יעקב בשנת 1960. במהלך השנים שחלפו הלכה ראשון לציון והתקרבה לבסיס בשל בניית שכונות חדשות וכיום גובלות שכונתיה המזרחיות של העיר בצדו המערבי של המחנה. מצב זה הביא את צה"ל להכנת תוכנית "עיר הבה"דים" בנגב שבמסגרתה יפונה חלק גדול של הבסיס (בעיקר בסיסי ההדרכה) ובכסף שיתקבל ממכירת הקרקע יכוסו חלק מעלויות ההקמה שלה. פינוי הבסיס החל בשנת 2015 כאשר רוב פינוי הקרקעות יועבר אל העיר ראשון לציון[12].
למחנה שלושה שערים:
- שער יפו - השער המרכזי בקצה הצפון מזרחי של המחנה על כביש 44, בסמוך למרכז הרפואי שמיר.
- שער ירושלים - על כביש 4313, המחבר את כביש 44 עם כביש 431 ונס ציונה, דרך באר יעקב ותלמי מנשה.
- שער הרצוג - על דרך חיים הרצוג המחברת את כביש 44 עם מזרח ראשון לציון. שער שהחליף את שער ראשון - בשכונת שיכון המזרח בראשון לציון שנסגר ב-3 במרץ 2019 בעקבות פינוי הבהד"ים ששכנו בסמוך לשער.
במרכז המחנה נמצאת אנדרטת גדוד 42 וחורשת זיכרון לגדוד 42 של חטיבת קרייתי.
בתחנה האוטובוס שסמוכה לשער יפו, אירע בי"ב באלול תשס"ג (9 בספטמבר 2003) הפיגוע בתחנת האוטובוס בצריפין, בשעה שמחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך מבנה תחנת ההסעה לחיילים ורצח 9 ישראלים, כל הרוגי הפיגוע היו מחיילי הבסיס וממחנה גדעונים הסמוך שהמתינו לאוטובוס בחזרה הביתה.
בסיסים, מחנות-משנה ומתקנים צבאיים בצריפין[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "מחנה גדעונים" המאכלס את מרכז הל"א, ענף אימון יחידות וכמו כן את בית הספר הצבאי לתקשורת של חטיבת דובר צה"ל, בית הספר לתיאום וקישור, נמצא סמוך לבסיס, מול "שער יפו", בצידו השני של כביש 44.
- יחידת לוטם של אגף התקשוב וההגנה בסב"ר.
- מרכז חושן של אגף התקשוב וההגנה בסב"ר (תחת יחידת לוטם).
- בה"ד 12 - מפקדת מערך מגל ובית הספר לפיקוד של מגל (ביסל"פ), קורס מ"פים-מג"דים
- יחידה 108 של חיל האוויר.
- מרפ"א מרכז (חר"פ 542) - מרכז רפואי צבאי אזורי ובסיס חיל הרפואה.
- בסיס מזון 6120 ומרכז מזון 6100 של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.
- בית דין צבאי תורן של יחידת בתי הדין הצבאיים (יבד"צ)- פעיל רק בימי שישי וערבי חג ובחגים, ומטפל בהארכות מעצר בלבד.
- בית הספר למשפט צבאי
- מצ"ח וימ"ר מרחב דן
- פלוגת דוד - בסיס טירונים המשמש בעיקר לטירונות למתגייסים חרדים.
בסיסי צה"ל ששכנו בצריפין בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בה"ד 4 (בסיס ההדרכה המרכזי של צה"ל לטירונים) - עבר לאחר מלחמת ששת הימים לאזור בית אל.
- בה"ד 6 (בית הספר ללוגיסטיקה) – עבר לעיר הבה"דים בסוף 2016.
- בה"ד 9 (בית הספר לתותחנות) - עבר למחנה שבטה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
- בה"ד 10 (בית הספר לרפואה) – עבר לעיר הבה"דים בסוף אוגוסט 2015.
- בה"ד 11 (בית הספר לשלישות) – עבר לעיר הבה"דים ביולי 2015.
- בה"ד 13 (בית הספר למשטרה צבאית) – עבר למחנה קדום בשומרון במאי 1969 (כיום בעיר הבה"דים).
- בה"ד 16 (מרכז ההדרכה של פיקוד העורף) עבר למחנה רחבעם שם שוכנת כיום מפקדת פיקוד העורף
- בה"ד 20 (בית הספר לטכנולוגיה ואחזקה) – עבר לעיר הבה"דים ביולי 2016.
- היחידה המרכזית לתעבורה (ימל"ת) של המשטרה הצבאית – עבר לבית ליד.
- בסיס כליאה 394 (כלא ארבע) – נסגר לאחר פתיחת הכלא נווה צדק בשנת 2021.
- בסיס הרבנות הצבאית (בר"צ) 779 - עבר למחנה שורה, דרומית לרמלה.
בית הלוויות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 2007 הוחלט להקים בית לוויות חדש בבסיס הרבנות הצבאית, בית לוויות ראשון מסוגו שהחליף מבנה בריטי ישן שבו היה בעבר "בית הלוויות הצבאי הישן" סמוך אל מחנה דורי בשטח בית החולים תל השומר - לטיהור ולהכנת גופות לטקס קבורה צבאי. הרבנות הצבאית יזמה את הקמת המתחם על מנת להקל על גישתן של המשפחות השכולות לטקס וכדי לאפשר עריכת קבורה צבאית הולמת ומכובדת.
מתקנים לא-צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוסף על הבסיס הצה"לי שוכנים במקום בית החולים יצחק שמיר (לשעבר בית חולים אסף הרופא), מחסנים של הסוכנות היהודית וכן אזור תעשייה, שוק סיטונאי (שהוקם ב-2006 כחלופה זמנית לשוק הסיטונאי בתל אביב).
שלוחת הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך 1921 נבנתה שלוחה באורך כ-4 ק"מ מלוד למחנה צבאי הבריטי סרפנד. בשטח המחנה הייתה קיימת בעבר תחנת רכבת, כמו כן, מספר מסילות השלוחה היו מגיעות למחסנים בשטח הבסיס. השלוחה הייתה מתפצלת ממסילת לוד-אשקלון. השלוחה הייתה גם בשימוש של צה"ל והייתה משרתת את בסיס המזון 6120 ומרכז המזון 6100 עד לסגירתה בסוף שנות ה-50.
בשנות ה-90, במפעל הארגז-צריפין שהיה ממוקם באזור תעשייה, בוצעו פרויקטי שיפוץ ובניית קרונות עבור רכבת ישראל. לצורכי פרויקטים האלה הוקם חיבור מסילתי לשלוחה לצריפין.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: - יהושע כספי, בתי-הסוהר בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, יולי 1984
- סרפנד נכבשה בתכסיס-טרזן, מעריב, 20 במאי 1948
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אבי בר, רגע היסטורי! צה"ל מפרסם סרטון של הריסת מרכז בסיס צריפין לטובת בניית 1100 דירות בראשון לציון (עמ' 2), BE106ראשון לציון9, 15 ביולי 2019
- ^ מערכת אתר צה"ל, רגע היסטורי:כך נראה פינוי מרכז מחנה צריפין, באתר צה"ל, 14 ביולי 2019
- ^ זהר עמר ואבי ששון, הבאת מנחת העומר ולחם הפנים מבקעת לוד- לזיהוים של צריפין ועין סוכר, מחקרי יהודה ושומרון ו, תשנ"ו, עמ' 189-179.
- ^ הנציב העליון בסרפנד, דבר, 30 ביוני 1936
- ^ האצ"ל בחיפה ה"אדומה", יהודה לפידות, אתר 'דעת'
- ^ להרחבת מחנות הצבא, דבר, 14 ביולי 1936
- ^ 1 2 עומר וולף, ממחנה צבאי למרחב עירוני-תכנית הבינוי בצריפין, אורבנולוגיה, 13 באפריל 2017
- ^ חביב כנען, כיצד נרכשו מחנות הצבא הבריטיים לאחר הכרזת החלוקה, הבוקר, 20 ביוני 1958
- ^ עמירם אורן, אזרוח מחנות הצבא הבריטי - כלכלה במלחמה : קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד יצחק בן-צבי 2017
- ^ כיבוש מחנה צריפין, הארץ, 20 במאי 1948
- ^ חודשה תנועת הרכבת חיפה-ת"א, חרות, 22 באוגוסט 1949
- ^ אריק בנדר, בחזרה לצריפין: הבסיס הזניח של הבריטים שהפך לתחנת חובה של כל חייל, מעריב, 29 במרץ 2015