לדלג לתוכן

הלגיון הראשון גרמניקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלגיון הראשון גרמניקה
Legio I Germanica
פסל של אחד מחיילי הלגיון שנמצא בבון
פסל של אחד מחיילי הלגיון שנמצא בבון
פסל של אחד מחיילי הלגיון שנמצא בבון
פרטים
מדינה הרפובליקה הרומית
האימפריה הרומית
שיוך הצבא הרומי
סוג לגיון
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 48 לפנה"ס70 (כ־118 שנים)
מקים היחידה יוליוס קיסר
מלחמות מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר
מלחמות קנטבריה
מסעות המלחמה של דרוסוס וגרמניקוס
המרד הבטאווי
פיקוד
מפקדים יוליוס קיסר
דרוסוס
פאביוס ואלנס
הרניוס גאליוס

הלגיון הראשון גרמניקהלטינית: Legio I Germanica) היה לגיון רומאי, אשר הוקם בשנת 48 לפנה"ס בידי גאיוס יוליוס קיסר. השם "גרמניקה", מתייחס למקום שבו הוצב הלגיון, ולא למוצא חייליו. לאחר המרד הבטאווי שבמהלכו הושמד כמעט לחלוטין, אוחדו שרידיו לתוך "הלגיון השביעי גמינה".

הלגיון הוקם ככל הנראה בשנת 48 לפנה"ס בידי יוליוס קיסר. הוא לקח חלק במלחמת האזרחים של יוליוס קיסר, בין היתר בקרב דיראכיום וקרב פרסלוס. סמל הלגיון לא ידוע, אולם ככל הנראה היה זה שור, שכן סמל זה העניק קיסר לכל לגיונותיו (פרט ללגיון החמישי אלאודה).[1] לאחר מותו של קיסר, עבר הלגיון אל צבאו של אוקטביאנוס אחיינו של קיסר, ולקח חלק במלחמתו של אוקטביאנוס נגד סקסטוס פומפיוס בין השנים 30-16 לפנה"ס.[1]

מאוחר יותר הוכתר אוקטביאנוס כ"אוגוסטוס", ובהתאם לכך הוסף לכל לגיון השם "אוגוסטה". אם כי ישנם רמזים לכך שהתואר נשלל מהלגיון הראשון גרמניקה באזור שנת 19 לפנה"ס.[2][1] הלגיון הראשון גרמניקה הועבר להיספניה טארקוננסיס, והשתתף בבניין המושבה הרומאית אקי באזור ספרד של ימינו.[1] בין השנים 13-25 לפנה"ס לקח הלגיון חלק בקמפיינים שהוביל אוגוסטוס נגד שבט הקנטברים, קמפיינים שזכו לשם "המלחמות הקנטבריות". מאוחר יותר הוא הועבר לגבול הריין באזור גרמניה, ולקח חלק במסעות העונשין שהנהיגו טיבריוס ודרוסוס נגד השבטים המקומיים. ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בניימכן, מעלים שהלגיון פעל גם בהולנד.[1] הלגיון גם היה אמור לקחת חלק בהתקפה גרנדיוזית של הצבא הרומי, שכללה לפחות שמונה לגיונות שהיו אמורים לפעול באזור צ'כיה של ימינו נגד שבט המרקומנים. אולם מרד של הלגיונות המוצבים בפאנוניה (הונגריה של ימינו) מנע את ביצועה.[1]

לאחר קרב יער טויטובורג, גבר ברומא החשש שהכרוסקים בהנהגת ארמיניוס, ינצלו את אובדן שלושת הלגיונות הרומאיים בקרב כדי לכבוש חלקים מגאליה (צרפת) ובלגיקה (בלגיה). לפיכך הלגיון הראשון גרמניקה, יחד עם הלגיון החמישי אלאודה, תקפו את גרמניה התחתית ולכדו מספר מבצרים שם. לאחר מכן הועבר הלגיון לקולוניה (קלן), ומאוחר יותר לבון.[1] בשנת 21, הועבר הלגיון לגאליה, ויחד עם שני לגיונות נוספים דיכא מרידה של שבט הטאורינים, שמרדו בשלטון הרומאי.

בשנת 67, גברה חוסר שביעות הרצון של האצולה והסנאט משלטונו של נירון. מספר מושלים, וביניהם גאיוס יוליוס וינדקס מושל גאליה, וגלבה מושל היספניה טארקוננסיס. גלבה צעד עם הלגיון השביעי גמינה אל רומא, וינדקס ניסה לחבור אליו. אותה תקופה בגרמניה התחתית חנו חוץ מהלגיון הראשון גרמניקה, גם הלגיון החמישי אלאודה, הלגיון החמישה עשר פרימיגניה, והלגיון השישה עשר גאליקה. כל ארבעת הלגיונות מכונים לעיתים "צבא הריין". הלגיונות מילאו את חובתם ושמרו אמונים לקיסר. הם נעו דרומה, והביסו את הצבא של וינדקס בקרב. עם זאת, גלבה עלה על רומא, נירון התאבד וגלבה הכריז על עצמו כקיסר. מה שהיה אמור להיות סמל לנאמנות וצייתנות של חיל רומי, נהפך לבגידה בקיסר החדש.[1] עם זאת, שלטונו של גלבה לא האריך ימים והוא נרצח בידי המשמר הפרטוריאני בהנהגת אותו. כעת ויטליוס, מפקד צבא הריין, סבר שהגיע השעה לעלות לשלטון. צבא הריין תקף את רומא, אותו התאבד, וויטליוס מונה לקיסר החדש. עם זאת הלגיונות מעבר לים התמרדו, והכתירו את אספסיאנוס, מפקד הכוחות בארץ ישראל כמפקדם.[3] מאוחר יותר אף עברו לצידו הלגיונות במצרים ובסוריה, ובהמשך אף חלק מהלגיונות באירופה.[4]

לאחר מספר קרבות הביס אספסיאנוס את ויטליוס, והכתיר את עצמו כקיסר החדש. "צבא הריין", הוחזר לתפקידו הקודם בגרמניה התחתית. התהפוכות ברומא, עודדו את שבט הבטאווים שחי באזור הולנד של ימינו לפתוח במרד בשנת 70. הלגיון החמישי אלאודה והלגיון החמישה עשר פירמיגניה נשלחו לדכא את המרד, אולם הובסו באזור ניימכן, ומאוחר יותר מצאו עצמם נצורים בקסנטן. הלגיון הראשון גרמניקה והלגיון השישה עשר גאליקה נשלחו לעזרתם, אולם הובסו בידי הבטאווים. במרץ של אותה שנה, נכנעו שני הלגיונות הנצורים, ומאוחר יותר נכנעו גם הלגיון הראשון גרמניקה והלגיון השישה עשר גאליקה. שרידי הלגיון אוחדו לתוך הלגיון השביעי גמינה, שהיה בין הלגיונות החדשים שנשלחו לדכא את המרד.[1]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Keppie, Lawrence (1994). The Making of the Roman Army. New York: Barnes & Noble.
  • Parker, H. M. D. (1993). The Roman Legions. New York: Barnes & Noble.
  • Jerome H. Farnum: The Positioning of the Roman Imperial Legions. BAR International Series 1458, Oxford 2005. S. 43–44.
  • Emil Ritterling: Legio (I). In: Paulys Realencyclopädie der classischen Altertumswissenschaft (RE). Band XII,2, Stuttgart 1925, Sp. 1376–1380.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]