ימין פוליטי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל ישראל בכותל המערבי בירושלים: מחנה הימין בישראל מאוחד סביב הלאומיות היהודית ומימושה על ידי מדינת ישראל.
הפגנה של תנועת "ישראל שלי" בעד ישראל וצה"ל במהלך מבצע צוק איתן.

הימין בישראל הוא מחנה פוליטי שאידאולוגיית היסוד שלו היא לאומיות יהודית ומימושה במדינת ישראל באמצעות הציונות. בעוד שבאירופה המושגים "שמאל וימין" מתייחסים בעיקר לתפישת העולם הכלכלית (שמאל - כלכלה סוציאליסטית, ימין - כלכלה ליברלית/קפיטליסטית), בפוליטיקה של ישראל המושג ימין מתייחס בראש ובראשונה לתפישת מדיניות החוץ והביטחון, ורק לאחר מכן למדיניות הכלכלית. הימין בישראל דוגל בפטריוטיזם והעצמת ערכי הלאומיות והמולדת, בעמדות קשוחות יותר במשא ומתן עם הפלסטינים ומדינות ערב, בתמיכה בהתנחלויות ונקיטת קו נוקשה בפעולות צבאיות נגד ארגוני טרור. מבחינה כלכלית-חברתית, רוב הימין בארץ תומך בשוק חופשי וליברליזם כלכלי, אך חלק מהגופים שבו, חלקם דתיים, תומכים גם במדינת רווחה וקצבאות למעוטי יכולת.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הרוויזיונסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציונות רוויזיוניסטית
זאב ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים. המדים מוצגים כיום במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב.
מנחם בגין, מפקד האצ"ל וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם תנועת החרות, שהפכה ברבות הימים למפלגת הליכוד.

בשנת 1923 הקים זאב ז'בוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית ("ברית הציונים הרוויזיוניסטים" - הצה"ר) לאחר שבהסתדרות הציונית לא התקבלו דעותיו לגבי נקיטת קו נוקשה יותר כלפי המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. התנועה הרוויזיוניסטית כללה גופים רבים שהעמידו חלופה לגופיה של התנועה הציונית: זרוע מדינית שנקראה בתחילה ברית הציונים הרוויזיוניסטים (צה"ר) ולאחר ההתפצלות מההסתדרות הציונית נקראה הסתדרות ציונית חדשה; מחתרת האצ"ל שממנה התפצל הלח"י; תנועות הנוער בית"ר וברית החשמונאים (תנועת נוער דתית מקבילה); קופת חולים לאומית, וכללו גם עיתונים כגון: "חזית העם", "דואר היום", "המשקיף", "הירדן", ו"חרות". בימי השואה ארגונים רוויזיוניסטים לקחו חלק בהתקוממיות בגטאות, כך לדוגמה במרד גטו ורשה השתתף הארגון הצבאי היהודי (אצ"י).

היחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית לבין הנהגת היישוב ומוסדותיה היו מורכבים ונעו בין שיתופי פעולה בתקופות מסוימות לבין מאבקים שהגיעו לכדי רדיפת הרוויזיונסטים, לדוגמה בתקופת הסזון: לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כאשר כף המלחמה נטתה באופן ברור לטובת בעלות הברית, החליטו מחתרות האצ"ל והלח"י לחזור לפעול נגד המנדט הבריטי, ומנחם בגין שעמד בראש ארגון האצ"ל אף קרא ל'מרד'. לאחר שהנהגת היישוב לא הצליחה להניע אותם מכוונות אלו החלה הנהגה לפעול כנגד המחתרות. הוקמה יחידה שמטרתה הייתה לחטוף ולהסגיר לידי הבריטים אנשי אצ"ל, כולל סגן ראש האצ"ל יעקב מרידור, ונוסף על כך פעילי אצ"ל פוטרו ממקומות עבודותיהם ותלמידים גורשו ממוסדות החינוך.

אירוע בולט נוסף ביחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית להנהגת היישוב הייתה פרשת אלטלנה. עם ההכרזה על עצמאות המדינה אוחדו המחתרות האצ"ל והלח"י יחד עם ההגנה לתוך צבא ההגנה לישראל, ואולם יחידות האצ"ל בירושלים נשארו עצמאיות. ביוני 1948 הגיע לחופי ישראל האוניה אלטלנה אשר נקנתה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית והועמסה בנשק רב לטובת הכוחות הלוחמים בארץ ישראל. לאחר הגעת האוניה לישראל, כאשר המשא ומתן על חלוקת הנשק שעל-גבי האוניה עלה על שירטון, ומתוך חשש שהנשק ישמש למרי אזרחי פקד דוד בן-גוריון על טיבוע הספינה.

חרות, גח"ל ותנועת הליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת המדינה, יוצאי ארגון האצ"ל הקימו את המפלגה הפוליטית תנועת החרות, אשר אליה הצטרפו לקראת הבחירות לכנסת השנייה אנשי ברית הצה"ר. משנת 1965 התנועה החלה לפעול בגוש משותף עם המפלגה הליברלית במסגרת גח"ל ובשנת 1973 הוקמה סיעת הליכוד שהורכבה מגח"ל וכן ממספר מפלגות ותנועות נוספות: הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. בראש תנועת החרות, הגח"ל והליכוד עמד מנחם בגין, לשעבר מנהיג מחתרת האצ"ל. עד לשנת 1967 היו מפלגות הימין מפלגות אופוזיציה. בשנת 1967 ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה חרות לראשונה לקואליציה במסגרת ממשלת ליכוד לאומי, דבר שתרם במידה רבה ללגיטמציה של מפלגות הימין. בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 זכו מפלגות הימין לראשונה בניצחון, שזכה לכינוי 'המהפך' (בעקבות דבריו של שדר הטלוויזיה חיים יבין) והביאו להקמתה של ממשלה בראשותו של מנחם בגין. ממשלה זאת וממשלות הימין הבאות שיבואו אחריה השקיעה רבות בהתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, ומצד שני חתמה על הסכם השלום עם מצרים בשנת 1979, הקרוי גם הסכם קמפ-דויד.

הסכמי השלום עם מדינות ערב, ההתבססות של מפלגות הימין בתור מפלגות שלטון, יחד עם התנועה שלהם לעבר מרכז המפה הפוליטית הביא להתפצלות והקמתם של מפלגות אשר החזיקו בדעות ימניות יותר. בשנת 1979 הוקמה מפלגת התחיה על ידי גאולה כהן ומשה שמיר, אשר פרשו שניהם מהליכוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים. המפלגה הגיעה בשיאה ל-5 מנדטים (בבחירות לכנסת ה-11) ופורקה בשנת 1992 לאחר שבבחירות לכנסת ה-13 לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 1987 פרש רפאל איתן מתנועת התחיה בעקבות חילוקי דעות עם גאולה כהן, והקים את מפלגת צומת, אשר כללה מצע חילוני נוסף על האידאולוגיה הימנית, בבחירות 1996 אוחדה המפלגה אל תוך סיעת הליכוד. בשנת 1988 הקים רחבעם זאבי את תנועת "מולדת" אשר חרתה על מצעה את מושג ה'טרנספר מרצון'. בשנת 1999 רצה המפלגה במסגרת האיחוד הלאומי שכלל גם את חרות (מפלגה של פורשי מפלגת הליכוד) ואת תקומה (מפלגה של פורשי מפד"ל). מפלגה זאת אוחדה בשנת 2006 בבחירות לכנסת השבע עשרה אל סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל.

בשנת 2005 חוותה מפלגת הליכוד שבר גדול בעקבות תוכנית ההתנתקות והקמת מפלגת קדימה. אריאל שרון שעמד בראש המפלגה ובראש המפלגה יישם את התוכנית שכללה יציאה חד צדדית מרצועת עזה, הכוללת את פירוק ההתנחלויות בגוש קטיף. התוכנית עוררה גל מחאות חסר תקדים, שכלל התנגדות רבה מתוך המפלגה עצמה. התנגדויות אלו, בתוספת החשש של שרון מכוחו ההולך וגדל של מרכז הליכוד, הביאו לכך ששרון יחד עם 14 מחברי הליכוד, פרשו מהתנועה והקימו מפלגת מרכז מתחרה בשם קדימה. בבחירות לכנסת ה-17 שהתקיימו במרץ 2006 זכתה מפלגת קדימה ל-29 מנדטים והפכה למפלגה הגדולה בכנסת בעוד מפלגת הליכוד צנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד.

מאז עזיבת שרון את הליכוד עומד בראשה בנימין נתניהו. בבחירות לכנסת ה-18 שהתקיימו בפברואר 2009 זכתה מפלגת הליכוד ל-27 מנדטים והרכיבה את הממשלה, כאשר קדימה זכתה ל-28 מנדטים, העבודה ל-13 מנדטים וישראל ביתנו ל-15 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-19 רץ הליכוד ברשימה משותפת עם ישראל ביתנו שזכתה ל-31 מנדטים והרכיבה את הממשלה. בבחירות לכנסת ה-20 רץ הליכוד בנפרד וזכה ל-30 מנדטים, ונתניהו הקים את הממשלה בפעם הרביעית. ב-2014 נבחר ראובן ריבלין, חבר כנסת מטעם הליכוד ובעברו יושב ראש הכנסת, לנשיא מדינת ישראל.

הציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציונות דתית
הריקודגלים המסורתי ביום ירושלים, ובו משתתפים דתיים לאומיים רבים. במהלך הריקוד צועדים המשתתפים עם דגלי ישראל ברחובות ירושלים, נכנסים לעיר העתיקה ומתנקזים לרחבת הכותל המערבי לעצרת מרכזית.

הציונות הדתית לא הוקמה בתחילה בתור תנועת ימין, אך מפלגותיה ותנועותיה המרכזיות, במרוצת השנים נעו יותר ויותר לצידה הימני של המפה הפוליטית. למרות שכיום רוב הציונות הדתית מחזיקה בדעות ימניות ובפרט בתמיכה בארץ ישראל השלמה, ישנם קהלים בציבור הזה המחזיקים בעמדות שמאליות יותר, והם מיוצגים בעיקר על ידי מפלגת מימ"ד ותנועת ציונות דתית ריאלית.

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית קדם לתנועה הציונות, ובקרב הרבנים ניטשו ויכוחים עזים בנושא. עם ייסוד הקונגרס הציוני הצטרפו אליו דתיים רבים, ובשנת 1902 ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר התאחדו הדתיים לסיעת המזרחי. המנהיג האידאולוגי החשוב ביותר של הציונות הדתית היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק אשר קרא ליישוב ארץ ישראל, להתקרבות בין דתיים לחילוניים והדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה. בשנת 1929 הוקמה תנועת הנוער בני עקיבא אשר תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. בשנת 1955 התאחדה מפלגת "המזרחי" עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל (מפלגה דתית לאומית). עם השנים עברה המפד"ל פיצולים ואיחודים, בין השאר עם מפלגת האיחוד הלאומי שמייצגת הן פלגים בציונות הדתית והן ימנים חילוניים (על ידי מפלגת מולדת). במאה ה-21 הפכה המפד"ל למפלגת הבית היהודי על מנת להפסיק להיות מפלגה מגזרית ולפנות לקהלים רחבים יותר בציבור הישראלי, בהם ימנים חילוניים ומסורתיים ובני מיעוטים ציוניים כמו הדרוזים.

בנוסף תלמידיו של הרב קוק, הפכו להיות גורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות, ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר ומכינות קדם צבאיות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים.

אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות שחרור ירושלים וכיבוש שטחי יהודה, שומרון ועזה, חלה סחיפה ימינה בקרב הציונות הדתית, שהתבטאה בעיקר בתפישת ארץ ישראל השלמה ויישובה. דבר זה הוליד את תנועת ההתנחלות בשטחי יש"ע. התנחלויות רבות הוקמו כיישובים אידאולוגיים ובהן הוקמו ישיבות, מכינות קדם צבאיות ומוסדות חינוך רבים אחרים. כדי לשלב תורה ושירות צבאי קרבי הוקם מסלול ההסדר. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה החלו יותר ויותר מבני הציונות הדתית לתפוס עמדות פיקוד וקצונה בצה"ל. במהלך תוכנית ההתנתקות היה חשש מסירוב פקודה המוני, בעיקר מצד חיילי הציונות הדתית, ומכך שצו הרב ינצח את הפקודה הצבאית. חשש זה התבדה, אך ביצוע תוכנית ההתנתקות גרם לבירור עמוק בציונות הדתית ולהיפרדות ציבור השוליים מתוכה ופעולות תג מחיר מצד נוער הגבעות.

כיום מיוצגת הציונות הדתית בכנסת על ידי מפלגת הבית היהודי, ממשיכתה של המפד"ל שרצה ביחד עם מפלגת תקומה. ח"כים דתיים לאומיים נוספים מכהנים בליכוד ובמפלגות נוספות.

ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גוש אמונים
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.
צעדה לכפר מימון של רבבות אנשי ימין, רובם בני הציונות הדתית, כחלק מהמחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת. ההתיישבות בשטחים החלה כהתיישבות אידאולוגית מטעמים ציוניים ודתיים של יישוב ארץ ישראל השלמה, ארץ האבות בה חיו אברהם, יצחק ויעקב ובה חיו דוד המלך ועוד גיבורים מהתנ"ך.

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור. בין תומכיה הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נימנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית עם תוכנית ההתנתקות הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.

ניסיונות התיישבות ראשונים ביהודה ושומרון נעשו כבר ב-1975, אך המתנחלים פונו על ידי צה"ל והממשלה. הפריחה בהתיישבות באיו"ש התרחשה אחרי המהפך ב-1977 ועליית מנחם בגין (הליכוד) לשלטון. מאז נבנו עוד הרבה התנחלויות, חלקן בגושים (כגון גוש עציון), חלקן כערים (כגון אריאל) וחלקן כנקודות מבודדות (כגון יצהר).

באזור חבל עזה הוקם גוש קטיף בתמיכת ממשלת ישראל. רוב התושבים בהתנחלויות אלה היו דתיים לאומיים ורבים מהם עסקו בחקלאות. גוש קטיף ושאר ההתנחלויות ברצועת עזה פונו במסגרת תוכנית ההתנתקות השנויה במחלוקת, ונכון ל-2016, טרם הושלם יישוב כל המפונים ביישובי ובתי קבע.

בעוד שההתנחלויות זוכות לתמיכה מהימין ונהנו מתמיכה ממשלתית לאורך השנים, הן זוכות להתנגדות מצד השמאל הישראלי, הערבים והקהילה הבינלאומית. למרות זאת, אף שמבחינה אידאולוגית השמאל תומך בפינוי התנחלויות לשם הגשמת מטרות מדיניות, ואילו הימין מתנגד לכך, הרי מבחינה מעשית פינוי ההתנחלויות נעשה על ידי מנהיגי ימין - מנחם בגין בפינוי סיני כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים ואריאל שרון בפינוי רצועת עזה וצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות. צעדים אלה זכו לתמיכה של ארגוני השמאל ולהתנגדות של הימין.

השקפת העולם של ארגוני הימין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני הימין בישראל מאוחדים סביב הלאומיות היהודית ותמיכה בציונות וערכים פטריוטיים. כמעט כל ארגוני הימין מאמינים שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, אחדים מהם תומכים גם במדינת הלכה.

ארגוני הימין המדיני נחלקים לארגונים לוחמניים מול ארגונים בעלי קו רך, וכן לארגונים המזוהים כדתיים אל מול ארגונים חילוניים. תושבי יהודה ושומרון, בקעת הירדן והגולן (ובעבר תושבי חבל עזה) נחלקים בדרך כלל באופן גאוגרפי בתמיכה בקבוצות הללו, לפי אופי היישובים בהם הם מתגוררים: ביישובים ובערים החדשות במרכז הארץ הסמוכים למישור החוף, וכן בגולן וחלק מישובי בקעת הירדן מדובר בתושבים שרובם חילונים, התומכים בימין-מרכז פשרני. כך גם ביישובים בגוש עציון ובעיר אפרת. בקרב היישוב היהודי בחברון ובקריית ארבע, וסביב שכם: יצהר, הר ברכה ואלון מורה לרוב הדעות ניציות יותר.

נושאים מדיניים והסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ארגוני הימין דוגלים בארץ ישראל השלמה והתיישבות יהודית בכל חלקי הארץ, לרבות יהודה, שומרון ועזה. לכן הם תומכים גם במפעל ההתנחלות ותנועת גוש אמונים. ארגוני הימין מפולגים ביחסם לפשרה טריטוריאלית במסגרת הסדר עם הפלסטינים: בעוד חלק תומך בכך בתור "הרע במיעוטו" ומסכים למסירה חלקית של שטחים (למשל חלק מחברי הליכוד), אחרים תומכים בגישת "אף שעל" וקוראים לישראל לספח את יהודה ושומרון ולהחיל שם ריבונות ישראל. התפישה השנייה חזקה בעיקר בקרב ארגוני הימין הדתיים לאומיים. רובם המכריע של ארגוני הימין מתנגד לפינוי ההתנחלויות. חלק מארגוני הימין, בעיקר החילוניים, מוכנים לפינוי מספר קטן של התנחלויות מבודדות במסגרת הסכם שלום תמורת השארת רוב ההתנחלויות הגדולות וגושי ההתנחלויות בידי ישראל.

פתרונות לסכסוך עם הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ארגוני הימין מתנגדים להסכמים עם הפלסטינים, ובפרט להקמת מדינה פלסטינית, מטעמים שונים:

  • מתוך אמונה אידאולוגית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל השלמה.
  • מסיבות דתיות: ארץ ישראל השלמה הובטחה לעם ישראל על ידי אלוהים ולאף אחד אין סמכות לוותר על חלקים ממנה.
  • משיקולים אסטרטגיים: שטחי יהודה ושומרון מהווים משלט אסטרטגי חשוב החולש על ירושלים וכל ערי מישור החוף והשפלה, כולל נמל התעופה בן-גוריון. לטענת התומכים בהחזקת השטחים, אם ישראל תוותר עליהם היא תהיה פגיעה מאוד לפלישה ערבית שתבתר בקלות את הארץ בשל המרחק הקצר בין הקו הירוק למישור החוף שם מרוכזת רוב אוכלוסיית ישראל וחלק ניכר מתשתיותיה האזרחיות. כמו כן, מהשטחים יוכלו הערבים להפגיז בארטילריה רקטית באופן קבוע את ערי ישראל, ובפרט את תל אביב ונמל התעופה בן-גוריון, דבר שיגרום לפגיעה אנושה בכלכלה הישראלית.
  • משיקולים ביטחוניים: לטענתם, הפלסטינים לא נטשו את תורת השלבים ומשתמשים בהסכמי אוסלו כדי להקים בסיס טרור בלב ישראל, ובמטרה להתקרב עוד צעד להשמדתה. הפלסטינים לא מקיימים את ההסכמים עימם ולכן לחתימתם על הנייר אין כל חשיבות. מתן שליטה לפלסטינים בשטחים תיצור מקלט בטוח לטרוריסטים ומשם ייצאו פיגועים רבים כנגד ישראל והמתנחלים בפרט, לרבות ירי ארטילרי מתמשך של רקטות על ערי ישראל בכל הארץ. לדידם, טענה זו הוכחה כנכונה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה וכן לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות (נסיגה שבוצעה ללא הסכם).
  • מהאמונה שלא קיים עם פלסטיני והאומה הערבית מנסה לגזול את שטחי המולדת של העם היהודי בעזרת שימוש ברעיון של אומה פלסטינית.
  • מתוך התנגדות לפינוי התנחלויות בטענה שהדבר מהווה גירוש ופוגע בזכויות האדם והאזרח של המפונים.
  • ההסכם נחתם עם ארגון טרור (אש"ף) שרצח מאות ישראלים חפים מפשע.

למרות הסתייגויות אלה, חלק מארגוני הימין מקבלים בחוסר ברירה את ההסכמים עם הפלסטינים וחותרים להסכם שלום שימזער את הנזקים האמורים לעיל. גם אלה בימין המסכימים לפשרה טריטוריאלית דורשים שאם תקום מדינה פלסטינית היא תהיה מפורזת, שבקעת הירדן תישאר בריבונות ישראלית, ושירושלים לא תחולק.

חלק מארגוני ימין תומכים בפתרונות אחרים משתי מדינות לשני עמים, כגון סיפוח שטחי C על תושביהם הישראליים ומתן אוטונומיה לפלסטינים בשטחי A ו-B, כאשר ישראל מפקחת על הביטחון ועל הגבולות. חלק מאנשי הימין מציעים לתת לפלסטינים אזרחות ירדנית ולחלק את האחריות על השטחים בין ישראל לירדן, כאשר ישראל תהיה אחראית על הביטחון וירדן על שירותי הפנים והרווחה. לפי הימין, ביישום פתרונות אלה לא יהיה צורך לפנות אנשים מבתיהם וכן יושג פתרון של "הבעיה הדמוגרפית".

חלק מהארגונים בימין, ובפרט מפלגת מולדת, תומכים בטרנספר בהסכמה לערביי השטחים וסיפוח יהודה ושומרון. אחרים תומכים בהפיכת הפלסטינים לאזרחי ירדן ובכך לפתור את האיום הדמוגרפי. ארגוני ימין קיצוניים יותר תומכים בגירוש בכוח של ערביי השטחים, וחלקם אף בגירוש ערביי ישראל. עמדות אלה הן עמדות מיעוט בקרב הימין.

צבא ולוחמה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ארגוני הימין הם בעלי יחס חם ואוהד לצה"ל, ומעודדים את בניהם לשירות קרבי ופיקודי וכן שירות כקצינים. לשם כך הקימו ארגוני הימין מכינות קדם-צבאיות המכשירות בני נוער לשירות קרבי והמשכה לתפקידי פיקוד וקצונה, הידועות שבהן הן מכינת בני דוד בעלי ומכינת עצם שפעלה בגוש קטיף.

ארגוני הימין דוגלים בנקיטת יד קשה כנגד הטרור ובפרט כנגד הטרור הפלסטיני ומאמינים בלוחמה בטרור באמצעות פעולות צבאיות בהן מבצעים צבאיים בעומק מעוזי הטרור, סיכולים ממוקדים וחיסול מנהיגי טרור, מעצרים, הריסת בתי מחבלים וחקיקה כנגד הטרור. חלקם תומך בצעדים דרסטים יותר כגון עונש מוות למחבלים וגירוש משפחותיהם.

הימין מתנגד למעורבות של חיילי צה"ל בפינוי יישובים יהודיים, וגורס שגם אם הוחלט לפנותם, את הפינוי צריכה לבצע משטרת ישראל ולא הצבא. ככלל, הימין מתנגד לסירוב פקודה, אך בעקבות תוכנית ההתנתקות גבר קולם של גופים בימין התומכים בסירוב פקודה לפינוי התנחלויות ומאחזים. עם זאת, סרבנות הימין קטנה בהיקפה מסרבנות השמאל.

כלכלה וחברה, דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושא זה אין אחידות בקרב ארגוני הימין השונים. חלקם תומכים בשוק חופשי וכלכלה ליברלית בעוד אחרים תומכים במדינת רווחה וכלכלה סוציאל-דמוקרטית, ואחרים תומכים בשילוב של שתי הגישות.

בנושאי דת ומדינה רוב הימין, כולל ארגונים חילוניים, נוטה לאהדה ליהדות ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומתנגד לשינוי בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. הציונות הדתית דוגלת בשילוב של תורה ועבודה: קיום אורח חיים דתי וציוני, הכולל שירות בצה"ל ואחר כך השתלבות בשוק העבודה. הציונות הדתית שואפת לקרב את כלל עם ישראל ליהדות על ידי פעולות חינוך והסברה, בדרכי נעם ובגישה פחות מחמירה מהחרדים. בין הציונות הדתית ליהדות החרדית מתנהל מאבק על ההגמוניה הדתית בישראל ועל עמדות השפעה וכוח ברבנות הראשית.

בשנים האחרונות גדל הדגש של הדתיים לאומיים על שירות צבאי ולשם כך הוקם מסלול ישיבות ההסדר המשלב בין שירות קרבי ללימודים תורניים בישיבת הסדר. כמו כן, הקימו ארגוני הימין מכינות קדם-צבאיות המכשירות בני נוער לשירות קרבי והמשכה לתפקידי פיקוד וקצונה.

בני מיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל ארגוני הימין רואים בישראל את מדינת העם היהודי ומדינה יהודית, כאשר רובם תומכים בגישת מדינה יהודית ודמוקרטית ומיעוטם במדינת הלכה, וככזו יש בה מקום לזכויות לאומיות רק לעם היהודי. זכויות לאומיות אלה כוללת סממנים יהודים בסמלי המדינה וחגיה, חוק השבות וחוק האזרחות ומתן מעמד מיוחד לארגונים יהודיים-ציוניים כגון הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. עם זאת, רוב ארגוני הימין תומכים בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל, כולל לבני המיעוטים, ומצהירים על רצונם לשלבם בחברה הישראלית. ארגוני הימין מתייחסים בעוינות לבני מיעוטים החותרים תחת המדינה או המפרים את החוק באופן שיטתי.

כל ארגוני הימין רואים בדרוזים בישראל, שנאמנים למדינת ישראל ומשרתים שירות מלא בצה"ל כולל שירות קרבי וקצונה בכירה, בני ברית נאמנים, אחים לנשק ושותפים מלאים לחיים הציבוריים בישראל. לפיכך יחסם כלפי הדרוזים אוהד ביותר. הדרוזים, מצידם, משתלבים בארגוני ומפלגות ימין ואף רצים לכנסת מטעמן.

היחס לערביי ישראל, לעומת זאת, הוא עוין וחשדני, בעיקר עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בו נוקטים ערביי ישראל עמדה פרו-פלסטינית וכן התנגדותם למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ורצונם להפכה למדינת כל אזרחיה נטולת סממנים יהודיים כגון דגל ישראל וחוק השבות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ומהומות אוקטובר 2000 חלה הקצנה בחברה הערבית ובעיקר בהנהגתה הפוליטית (כגון התחזקותן של בל"ד והתנועה האסלאמית בישראל), דבר שהביא למשבר אמון בין היהודים לערבים והרעה ביחסים ביניהם, ובפרט לכך שארגוני ימין החלו לראות בערבים אויבים חתרנים שיש להתנהל נגדם בתקיפות וביד קשה, כגון אכיפה מוגברת מצד משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי ושלילת אזרחות של ערבים שהיו מעורבים בפיגועי טרור. בקרב חלק קטן של ארגוני ימין קיצוני יש ביטויי גזענות כלפי ערבים, וזו הקצינה בתחילת המאה ה-21. עם זאת, רוב ארגוני הימין חותרים לשלב את הציבור הערבי המתון בחברה הישראלית תוך דיכוי הגורמים הקיצוניים והאנטי-ציוניים המסיתים להתנגדות לישראל.

היחס לבדואים בישראל הוא אמביוולנטי ולצד ההערכה על שחלק מהם משרתים בצה"ל כלוחמים וגששים, יש גם ביקורת עליהם בנימוק שרבים מהם פורעי חוק המשליטים אנרכיה ופשע בסביבתם. רוב ארגוני הימין דורשים לאכוף את חוקי המדינה על הבדואים ולמנוע גזל אדמות וגנבות חקלאיות מצידם, כמו גם להיאבק בתופעות של פוליגמיה ונקמת דם.

כמעט כל ארגוני הימין מתנגדים להסתננות בלתי-חוקית לישראל של שוהים בלתי חוקיים פלסטיניים, מהגרים מאפריקה וממדינות ערב ותומכים בגירוש כל המסתננים מאפריקה בשל סיבות דמוגרפיות וכן בשל הגברת העוני, הפשע והאלימות בשכונות בהן מתרכזים המסתננים.

רשימת המפלגות וארגוני הימין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות, סיעות ורשימות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים חוץ פרלמנטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנן פורת, ממובילי תנועת גוש אמונים
עמותת אלעד פועלת לייהוד מזרח ירושלים בעיקר סביב האגן הקדוש, מנהלת את עיר דוד ומארגנת חפירות ארכאולוגיות בירושלים.

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל בית"ר סניף ארץ ישראל - סמל התנועה כפי שמופיע על חולצת התנועה

עיתונים, כתבי עת וכלי תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות שהוצאו מחוץ לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה כהן, מסנגרים על הימין, באתר nrg‏, 12 במרץ 2005