הסכם שמים פתוחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסכם שמים פתוחים הוא הסכם בין שתי מדינות (או יותר) בתחום התעופה האזרחית המשחרר את השוק ממכסות ומחסמי סחר. באוקטובר 1992 נחתם הסכם השמיים הפתוחים הראשון מסוגו בעולם בין ארצות הברית להולנד. בעקבות הסכם זה נחתמו הסכמים דומים עם מרבית מדינות אירופה.

עקרונות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קיבולת ותדירות בלתי מוגבלת של טיסות בכל הנתיבים
  • ביטול כל המגבלות על החופש האווירי
  • הסכמי תעופה ליברלים בנוגע לטיסות שכר[דרושה הבהרה]
  • מדיניות מטען ליברלית[דרושה הבהרה]
  • ביטול מגבלות על מטבע הנוגעות למוביל אווירי[דרושה הבהרה]
  • קיום מדיניות שותפות קוד
  • התחייבות למדיניות מחירים והזמנות בלתי מפלה

הסכם השמים הפתוחים בין ישראל והאיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם "שמים פתוחים" בין ישראל והאיחוד האירופי[1], ניזום בשנת 2006 לאחר פנייה של האיחוד האירופי לישראל כדי לקדם הסכם תעופה גלובאלי אחיד מול מדינות האיחוד האירופי, אשר יחליף שורה של הסכמי תעופה בילטראליים נפרדים בין ישראל ומדינות האיחוד, תוך התאמה לחקיקה האירופית החדשה בענייני תעופה. בהסכמי תעופה בילטראליים מסכמים על שני נושאים עיקריים: מוביל נקוב - כמה חברות תורשינה לטוס מארץ א' לארץ ב', ותדירויות - כמה פעמים בשבוע חברת תעופה תוכל לטוס, הסכם "שמים פתוחים" מבטל את ההגבלות הללו. ב-12 בספטמבר 2006, החליטה ממשלת ישראל (אז בראשות אהוד אולמרט) לפעול לקידום ההסכם ולהקים צוות היגוי בינמשרדי לליווי המשא-ומתן עם האיחוד האירופי, שיפעל לגיבוש הסכם התעופה חדש תוך שנה[2]. מיד החל משא לחצים מצד חברות התעופה הישראליות, בעיקר מצד אל על, לא לחתום על ההסכם בטענה שתהיה תחרות לא הוגנת מצד החברות האירופיות, שהחברות יקרסו ואלפי עובדים יפוטרו.

ב-30 ביולי 2012, ישראל והאיחוד האירופי חתמו בראשי תיבות על הסכם, לאחר משא ומתן שנמשך שלוש שנים. בעקבות לחצי חברות התעופה הישראליות הוסכם על יישום המדורג, לפי ההסכם תתווספנה מדי שנה 7 טיסות שבועיות מישראל לכל יעד באירופה, מלבד לשדות תעופה מרכזיים בעלי היקף תנועה רב, לגביהם התוספת השנתית תהיה כ-3 טיסות שבועיות מדי שנה. רק לאחר 5 שנים תוכלנה חברות אירופאיות לטוס לישראל מכל שדה תעופה באירופה (וחברות ישראליות בתוך אירופה)[3]. אך בדצמבר 2012, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא לחתום על ההסכם, לאחר מסע לחצים כבד של חברות התעופה וועדי העובדים, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה (שנערכו ב-22 בינואר 2013)[4].

רק ב-21 באפריל 2013 אישרה ממשלת ישראל את הסכם שמיים פתוחים, ברוב של 16 תומכים לעומת שלושה מתנגדים בלבד[5]. ההסכם גרם לשביתה בחברות הטיסה הישראליות במשך כיומיים. השביתה הסתיימה לאחר שהוסכם כי הממשלה תממן 97.5% מעלויות האבטחה של חברות התעופה (ולא 80% כפי שהתכוונה הממשלה מלכתחילה) בעלות של 500 מיליון שקל בשנה (מערך האבטחה מופעל על ידי אל על עבור כל חברות התעופה הישראליות)[6].

ההסכם הביא לכניסה של חברות לואו קוסט רבות לשוק הישראל דוגמת ויז אייר, ריינאייר, ג'רמנווינגס, וולינג איירליינס ובלו אייר (בנוסף לחברת איזי ג'ט שנכנסה לשוק הישראלי כבר בשנת 2009 על בסיס הסכמי תעופה בילטראליים), להוזלה משמעותית של מחירי הטיסות ליעדים באירופה ולהגדלה של מספר הנוסעים ומספר היעדים[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Aeroclipart.JPG ערך זה הוא קצרמר בנושא תעופה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.