הערמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הערמה הוא כינוי הלכתי לתחבולה כדי להשתמש בהיתר הלכתי, בכך שנעשה לצורך שלו הותרה פעולה זו, למרות שזו לא המטרה האמיתית. כלומר, "לפי הספר" לא ניתן למצוא פסול בדבר מכיוון שאכן המעשה נעשה לאותו צורך, והשאלה היא האם מותר לעשותו כאשר מטרתו העיקרית והאמיתית שונה ואילו המטרה לשמה הותר כלל לא הושגה.

שבת וחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל התירו להציל משריפה הפורצת בשבת מזון לצורך שלוש סעודות בלבד, ואם יש לאדם אורחים מותר לו להציל עבורם. נחלקו התנאים האם מותר להזמין לסעודה אורחים רבים שידוע שאינם צריכים לאכול ובוודאי יותירו מהאוכל ולא יאכלו אותו כדי שיוכל להציל עבורם אוכל. תנא קמא אוסר ורבי יוסי ברבי יהודה מתיר.

בעלי חיים שנפלו לבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת דומה היא בין רבי אליעזר ורבי יהושע בהלכות שני בעלי חיים שנפלו לבור בחג, האחת אם השנייה. הבעיה היא, שלא ניתן להעלות את שניהם מהבור לכאורה, כי בניגוד לכל בעל חיים שמותר להעלותו מהבור לצורך שחיטה שמותרת בחג לצורך אוכל נפש, הרי במקרה זה ברור שלא ישחטו את שני בעלי החיים בחג על פי האיסור אותו ואת בנו האוסר לשחוט אב ובנו ביום אחד. רבי יהושע מתיר להערים ולהעלות את הראשון כדי לשוחטו, ולבסוף, ל"התחרט", ולהעלות את השני לפי שחיטה, ורבי אליעזר אוסר זאת, והוא מורה שמותר להעלות רק אחד מהם, ומפני איסור צער בעלי חיים יש לפרנס את השני שנשאר בבור בעודו בבור.

התלמוד רצה להשוות בין שתי המחלוקות ולומר שייתכן ששני הזוגות חלוקים באותה מחלוקת עצמה, אך אחרים דחו זאת ואמרו כי ייתכן שאין קשר בין שתי המחלוקות. ייתכן שגם רבי אליעזר האוסר להעלות שני בעלי חיים שהם אב ובן מכיוון שיש ברירה אחרת, אבל היה מתיר זאת בהלכות שריפה בשבת כאשר אין ברירה אחרת, ולעומת זאת ישנה גם סברא הפוכה האומרת כי גם תנא קמא האוסר להציל עבור האורחים בהערמה יתיר הערמה במקרה השני מפני צער בעלי חיים.

כבוד המת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, לא התירו איסור בניית אוהל לצורך המת אלא רק לצורך החי. מכיוון שכך, העצה היחידה הקיימת כדי לכסות מת המוטל בחמה כדי שלא יסריח היא לעשות הערמה. באים שני בני אדם ויושבים בצידו. חם להם מלמטה - מביא כל אחד את כסאו ויושב עליו. חם להם מלמעלה - מביא כל אחד מחצלת ופורס על גביו לצל. לאחר זמן קצר, הם יכולים כמובן ללכת משם, ואז המחצלות נופלות על המת אוטומטית. כך נמצא, שלא התירו את איסור זה מפני כבוד המת למרות שמדובר באיסור מדברי חכמים, והתירוהו לצורך מניעת צער החי בלבד, ורק אם אכן נראה וניכר שזה לצורך החי, שלכן יש להביא גם את הכיסא לשבת עליו, להוכיח שפעולה זו נעשית לצורך החי ולא לצורך המת.

מצוות התלויות בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה בר אלעאי מתח ביקורת חריפה על שיטת ההערמה כאשר זו נעשית כדי להפטר ממצווה, שכן פעולה כזו מראה על אי חיבוב קיום מצוות הקב"ה

מעשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב אושעיא פסק כי אדם הרוצה ליפטר ממצוות חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, שחלה כאשר הפירות נכנסים לבית, יכניס אותה לבית לפני מירוח התבואה בכרי, שאז גם אם הוכנסה לבית לא חייבת במעשר, ובאופן שאוכל ממנה אכילת עראי הוא פטור ממעשר[1].

כאשר למדו בבית מדרשו של רבא את הברייתא האומרת כי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה" הוא הביא דוגמה, כהלכה פסוקה וברורה, שאין צורך להרהר בה ולעיין בה, הלכה זו.[2]

הערמה אחרת בעניין מעשר, הייתה נפוצה בזמן חז"ל, ועליה נמתחה ביקורת מפי רבה בר בר חנה תלמידו של רבי יוחנן שמסר משם רבי יהודה בר אלעאי:[3]

בא וראה, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים! דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר. דאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר[4] בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנאמר[5] ואכלו בשעריך ושבעו

שמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מצוות התורה בשנת השמיטה שהיא כל שנה שביעית לפי חשבון הלוח העברי יש לשבות בכל עבודות הקרקע, לא לחרוש לא לזרוע ולא לקצור. אודות כך התקיימו במהלך הדורות מחלוקות הלכתיות רבות האם מותר להערים ולמכור את הקרקע לגוי. אודות כך התקיים פולמוס השמיטה בין רבנים המצדדים במכירה לבין רבנים המתנגדים לה.

הטעמים לשלילת היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסור "לא תחנם" (האיסור לתת לגויים חנייה בקרקע ארץ ישראל).
  • ביטול, הלכה למעשה, של מצוות השמיטה.
  • חשש שיעשה שימוש בעתיד בהיתר המכירה ללא צורך, גם כאשר מצב החקלאים ישתפר.
  • אין תוקף למכירה מאחר שאין רישום בטאבו על הקרקעות ואין לה תוקף משפטי (להבדיל ממכירת חמץ שתקפה במטלטלין) ופעמים שמדובר בקרקעות מנהל שלא ניתנות למכירה כלל.
  • האפשרות שביצוע היתר המכירה יעשה בצורה "חובבנית". קרו מקרים שקיבוצים חתמו על היתר המכירה רק בתוך שנת השמיטה לאחר שכבר סיפקו ירקות מהשדות.

דחיית הטיעונים ההלכתיים לשלילת היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בזמן הזה איסור "לא תחנם" נוהג רק מדרבנן, כיוון שאין מתקיים התנאי של "כל יושביה עליה". וא"כ בעצם בימינו כל האיסור ענינו רק גזירת חכמים למנוע התיישבות גויים בארץ ישראל -ואיך ייתכן לומר שמכירת הקרקע לגוי, שנובעת מתוך רצון לחזק את ההתיישבות היהודית - תגרום לחיזוק אחיזת הגויים בארץ?
  • אמנם יש כאן "בריחה" מחיוב מצוות השמיטה, אך על ידי כך ימנע חילול פירות הקדושים בקדושת שביעית.
  • מצינו ש"הערמה" מותרת אפילו במצוות מדאורייתא (כגון מעשר שני), וכל שכן שאפשר לעשות הערמה בשמיטה בימינו, שנוהגת רק מדרבנן - שהרי כל תקנת רבנן היא כדי לשמש "זכר" לשביעית, וממילא גם אותה מכירה יכולה לשמש לצבור הרחב כתזכורת למצוות השמיטה המקורית.

מכירת חמץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליך "מכירת חמץ" בבית האדמו"ר מבעלז ערב פסח תשע"א

השתלשלות שיטת ההערמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס אחר היה אודות דין מכירת חמץ, שבו נחלקו הפוסקים האם מותר להערים ולמכור את החמץ לגוי במשך שבעת ימי הפסח שבו נאסר על יהודי להחזיק בבעלותו המשפטית חמץ.

את תחילת השיטה למכור חמץ ולקנותו לאחר הפסח באורח קבע, ניתן לזהות אצל ר' ישראל איסרלין, בן המאה החמש עשרה, בעל שו"ת תרומת הדשן, שכתב[6]: "שאלה: מי שיש בידו ענייני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כהאי גוונא (-מותר כעין זה) או לאו? תשובה: יראה דשרי (-שמותר), רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט". ה"תרומת הדשן" לא ציין שאין לעשות את המכירה באופן קבוע, וכן התיר מכירה גמורה "בדבר מועט", היינו במחיר סמלי.

מאוחר יותר תמה ר' יוסף קארו[7] על רבנו ירוחם, שאסר מכירה בהערמה: "ואיני מבין דבריו, דהא שרי (-שהרי מותר) ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא (-ואפילו כך מותר) מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר ד'שלא יערים' דקאמר (-שמא שאמר 'שלא יערים') היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי.". ברור מדברי ר' יוסף קארו שמותר למכור בהערמה, ורק שלא תהיה המכירה על תנאי. אך עם כל זאת הדגיש, גם בחיבורו שולחן ערוך, שיש להוציא את החמץ מן הבית בפועל, כדי שהמכירה תהיה גמורה.

עם הזמן, כאשר לא היה אפשרי להוציא את החמץ מן הבית, התירו (ה'בית חדש' וה'מגן אברהם') למכור או להשכיר את החדר בו נמצא החמץ ביחד עם החמץ. ובקשר לתשלום, היות שלעיתים היה מדובר בכמויות אדירות (מפעלי תעשייה), התירו (ה'נודע ביהודה' ועוד) שישלם סכום קטן בהתחלה, ואת השאר יטיל המוכר על הגוי כהלוואה (שישלם לו לאחר הפסח).

רבי שניאור זלמן מלאדי בעל שולחן ערוך הרב, קבע שצריך לעשות במכירה זו 'ערב קבלן' (ערב שהמוכר יכול לפנות אליו ישירות כדי לקבל את כספו, גם אם עוד לא פנה כלל אל הקונה), שאז אין למוכר שום קשר עם הגוי, ורק אז אפשר לזקוף את שאר הסכום כהלוואה.[8]

היתרים נוספים נוספו עם הזמן בספרות האחרונים: התירו להבטיח לגוי שיקנה ממנו אחר הפסח (ולא רק "שמא אקח ממך"). כן התירו למכור באופן כללי את כל החמץ שבבית היהודי, גם בלי לדעת בדיוק מה מוכרים. עוד בוטל הצורך שתהיה אפשרות לגוי להיכנס באופן חופשי למקום שבו נמצא החמץ. ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו משנה ברורה, הוסיף וכתב[9]:

"ואם ירא לתת לו שטר 'שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה, יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר, ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים, ויש לסמוך להקל בכגון זה".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט', עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד א'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה, עמוד ב'.
  4. ^ דברים כו, יג.
  5. ^ דברים כו, יב.
  6. ^ א, קכ.
  7. ^ בחיבורו בית יוסף, או"ח תמח ד"ה ואם מכרו.
  8. ^ הסיבה לכך היא שבכמה מהראשונים (מובאים בס' שיטה מקובצת לבבא מציעא) נאמר שקנין כזה אינו מועיל כאשר המוכר 'נפיק ועייל אזוזי' (לחוץ להשיג את כספו).
  9. ^ סימן תמח ס"ק יב.