ט"ו באב (מועד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ט"וּ באב (חמישה עשר בחודש אב) מצוין ביהדות כמועד בסימן פיוס ונחמה בעם ישראל. המשנה במסכת תענית מתארת את ט"ו באב בימי קדם כיום שבו בנות ירושלים היו לובשות בגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד, ויוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא שידוך. תאריך זה בולט במיוחד לאור המשפט שם: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" (פרק ד', משנה ח'). האריז"ל מסביר כי זהו היום בו הירח במילואו, ומכיוון שעם ישראל נמשלו לירח, זהו יום חגם של ישראל.

חז"ל מנו סיבות היסטוריות שונות לחג זה, והיו מן החוקרים שהציעו לחג סיבות הקשורות לאורח החיים החקלאי באותם ימים. לאורך שנות הגלות השתמר זיכרונו בהלכה כיום שלא אומרים בו תחנון ומגבירים בו את לימוד התורה.

מקור החג לפי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ט"ו באב מופיע במשנה בסוף מסכת תענית, בה מתואר החג כיום טוב השווה במעמדו ליום הכיפורים.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי לבן שא[ו]לים, שלא לבייש את מי שאין לו[1] – כל הכלים טעונים טבילה – ובנות ירושלם יוצאות וחולות [=מחוללות] בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה[2].

בתלמוד הבבלי[3] מונים חז"ל שישה אירועים שהתרחשו בתאריך זה:

  • יום שכלו בו מתי מדבר,
  • יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה,
  • יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל,
  • יום שפסקו לכרות עצים למערכה,
  • יום שביטל הושע בן אלה את הפרוסדאות (שומרי גבול) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים,
  • יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

כלו מתי מדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב. כעונש נאלצו בני ישראל לחפור לעצמם קברים בכל שנה לאחר מכן, ובתשעה באב לחכות בקברים למותם. מדי שנה היו שמתו בקברם, ואלו שנותרו בחיים ידעו שקיבלו שנה נוספת לחיות. בשנה הארבעים לנדודים במדבר אף אחד לא מת בקברו, על כן המשיכו בני ישראל להיכנס לקברים בלילות הבאים במחשבה שאולי טעו בחישוב התאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל ירח מלא, הבינו שתשעה באב עבר בוודאות והעונש תם. ביום זה חזרה הנבואה אל משה, לאחר שפסקה בעקבות חטא המרגלים בשנה השנית לשהותם במדבר. אירועים אלו היו סימן מובהק לסיום גזירת הנדודים במדבר ותחילת ההכנות לכניסה לארץ.

הותרו שבטים לבוא זה בזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת מסעי, דרשו בני שבט מנשה שבנות צלופחד יורשו להינשא לבני שבטן בלבד, כדי שהנחלה שירשו מאביהן לא תעבור לבעלותו של שבט אחר. הדרישה התקבלה ובעקבותיה הוחלט כי כלל זה יחול בעתיד על כל בת שיורשת נחלה. נראה שמצב זה יצר נורמה שבה נמנעו השבטים מלהתחתן אלה באלה גם במקרים של בת שלא ירשה נחלה, תופעה שתרמה לבידול ולמתח בין השבטים[4]. עם התנחלות בני ישראל בארץ, התייצבות השבטים בגבולותיהם ועיצוב צביונם, עמדו חכמים על התקנה המדויקת, "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד", ובט"ו באב קבעו כי התקנה חלה בדורן של בנות צלופחד בלבד ויש לבטלה לאלתר.

הותר שבט בנימין לבא בקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה הותר להתחתן עם שבט בנימין, לאחר שהוחרמו בגלל חלקם בפרשת פילגש בגבעה. לאחר מלחמת האחים שהייתה בעקבות פרשת פילגש בגבעה, נשבע העם שלא ייתנו לבני בנימין נשים מישראל, ולאחר מכן הצטערו על ששבט בנימין עומד להיכחד, בעוד העם אסורים בשבועתם לתת לו את בנותיהם מיוזמתם. על כן הציעו שצעירי בנימין הרווקים שנותרו בחיים יגיעו אל כרמי שילֹה בחג שהיה נהוג שם "מימים ימימה", ויחטפו בנות זוג מבין המחוללות שם.

וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

מהתיאור בתנ"ך נראה שמדובר על חג הקשור לכרמים, מן הסתם בקשר לבציר. ישנם המזהים חג זה כיום ט"ו באב[5][6], החל באמצע תקופת הבציר, שנמשכת בין יולי לספטמבר. קשר בין כרמים לאהבה נמצא למשל במגילת שיר השירים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א, יד); "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שם ח, ב), וחגיגות בכרמים מופיעות גם במקומות נוספים בתנ"ך[7]. אולם הייחוד של שילה באותם ימים היה בשל היותו המרכז הרוחני של האומה, בה שכן משכן שילה ע"פ המסורת במשך 369 שנים לאורך מרבית תקופת השופטים.

פסקו לכרות עצים למערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום בו סיימו בכל שנה את כריתת העצים לבית המקדש עבור המערכה שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח[8]. מספר הסברים ניתנו לשמחה על כך: הרשב"ם בבא בתרא כותב שהשמחה היא על השלמת המצווה, כפי שחוגגים בסיום לימוד מסכת בגמרא וכדומה. רבנו גרשום מאור הגולה כותב שהשמחה היא על כך שאין צורך לעבוד בכריתת עצים וניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה[9]. הגמרא גם מציינת את ט"ו באב כיום שממנו והלאה הלילות מתארכים ויש אפשרות להגביר בהם לימוד תורה ועל כך השמחה. היו גם שכתבו שהשמחה היא על שהעצים לא ייכרתו.

הגמרא גם מביאה את דברי רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל - הערוך מפרש ש"יום תבר מגל" הוא "יום שבר הקרדום" – המתייחס לחגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה[10] וכן מפרש רש"י בגמרא תענית. על פירוש זה הקשו שאין לזה קשר למגל, אלא למכוש או גרזן בו חוטבים עצים. על כך היו שענו שהמגל הוא רק סמל לכל דבר המשמש ל"קצירת דבר"[11]. הסבר שונה ניתן על ידי יעקב בריל הטוען שיום תבר מגל הוא יום חגיגת סיום הקציר, שהיה לדבריו חג חקלאי קדום[5].

יום זה היה יום חג "קרבן העצים" בבית המקדש, מה שאמר שיום זה היה יום התנדבות עצים למקדש.[12]

בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלך ישראל ירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, חשש מהתערערות שלטונו וקבע שומרי גבול שימנעו מבני ממלכתו לעלות לרגל לירושלים שבממלכת יהודה. מצב זה נשמר במשך דורות, עד שמלך ישראל הושע בן אלה ביטל את החוק והכריז כי כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה. בכך התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים בירושלים עם בני ממלכת יהודה, לראשונה מאז פיצול הממלכה המאוחדת.

ניתנו הרוגי ביתר לקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוגי מרד בר כוכבא, שנהרגו בעיר ביתר, לא הובאו לקבורה בשל פקודה של הקיסר הרומי אדריאנוס. במשך שנים התעללו בגופותיהם של הרוגי ביתר, עד שעלה לשלטון קיסר אחר ובט"ו באב הורה כי היהודים רשאים להביאם לקבורה. חז"ל מציינים שבקבורתם גם היה נס: על אף הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. בעקבות נס זה, תיקנו חכמי יבנה את הברכה הרביעית בברכת המזון, ברכת הטוב והמטיב.

כרם גדול היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר כמין טיבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו. אמר רב חונה משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב. הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה.

משמעות החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג חקלאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשי שנים ביהדות

היו ששיערו שט"ו באב היה חג חקלאי קדום. יעקב בריל, במאה ה-19 ייחס את החג לסיום הקציר[5]. נתנאל אלינסון מציע שט"ו באב היה חג הבציר[13]. אפרים הראובני וחנה הראובני ייחסו את החג דווקא להתחלת פריחת החצב והבשלת הזיתים. לטענתם, הכרמים בשילה הם כרמי זית ולא כרמי ענבים, שכן אלו יותר מתאימים למארב לחטיפה. הראובני מציינים שזמן ט"ו באב מתאים לחג בגלל ההפוגה בעבודות החקלאיות בין עונת הבציר והקטיף, לעונת האסיף והחריש[14].

יש מפרשים שזהו חג משום שט"ו באב משמש בהלכה כיום האחרון לנטיעה. ט"ו באב הוא להלכה היום האחרון שבו אפשר לנטוע עץ חדש ושהתקופה הקצרה שעד ראש השנה לנטיעות (א' בתשרי)[15] תחשב כשנה שלמה לעניין שנות הערלה שצריך לספור[16], משום שצריך תקופה של שבועיים שהעץ ישריש באדמה, ועוד חודש שנחשב שנה לבדו. כל נטיעה לאחר מכן נחשבת לנטיעה של השנה הבאה (למשל לצורך נטע רבעי כדאי להקדים ולנטוע לפני שעובר ט"ו באב). אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות.

ט"ו באב הוא היום המקביל בלוח העברי והקשור בהופכיותו האסטרונומית לתאריך ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות הנחוג בימינו גם בנטיעת אילנות. בעבר, ט"ו באב היה היום בו נערך ונחתם בכל שנה פנקס הבוחרים של מדינת ישראל. אף כאן ניתן למצוא הקבלה בין התאריכים, מפני שיום הולדתה של הכנסת הוא ט"ו בשבט.

יום אהבה ונחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושים שונים נאמרו לגבי המכנה המשותף לששת האירועים שציינו חז"ל. יש אומרים שכולם מתקשרים לאהבה ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. פירוש נוסף הוא שכל האירועים מביעים נחמה ותיקון של מצב קשה. זה מתאפיין גם בכך שט"ו באב חל בליל ירח מלא (כמו בכל מחציתו של חודש ירחי); השמחה הגדולה במילואה של הלבנה היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב[17].

דוגמה לכך ניתן לראות בפיוט יוצר לט"ו באב מימי הביניים:

בה"י באב אמצא שמחה, באם הבנים שמחה, גם לא בא לה כזה יום, וכיום סליחה, דורשי אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
בה"י באב היו יוצאות וחלות בכרמים לראות, זה היום היה אהבה למאות, חושקות צאינה וראינה משפחות נאות.
טוב לאם הבנים שמחה, יום זה בו לשמחה, כי מוכן הוא כיום סליחה, להיוה הנאה ל-אום משעבוד נחה.
בה"י באב שש ורצה, עוברת בבנות היפה כתרצה, פודה כגבור יצא, צפצפה בקולה וזה צור פצה.
בה"י באב קח מני אסון, רבת בו שמחה וששון, שלח קול חסון, תכפתי גאולה בקול שמחה וששון.
כתב יד עתיק, מפרסומי המכון לחקר השירה העברית.

יום תשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי הקבלה, המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין ולכן חסידים ואנשי מעשה היו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה[18] כפי שנהוג בדרך כלל החל מראש חודש אלול. אחד הסימנים לסדר זמנים זה הוא מפני שראש השנה נקבע לדורות ביום בו נוצר האדם. האדם נוצר ביום השישי לבריאה. לכן כ"ה באלול הוא היום הראשון לבריאה. וט"ו באב הוא 40 יום קודם לכ"ה באלול. חז"ל מציינים ש-40 יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמים בת פלוני לפלוני[19]. לכן בדומה לכך ט"ו באב הוא הזמן הנסתר בו סדר הזמנים החדש נוצר. כך למשל מצוין במאמר על ט"ו באב מאת הרב חיים אלעזר שפירא[20].

מנהגי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הגלות צויין ט"'ו באב באי אמירת תחנון בתפילה כבשאר ימי החגים וימים שיש בהם קצת שמחה[21]. במנהגי עדות שונות ניתן למצוא זכר ליום זה בתקנות קהילה שונות הקשורות לענייני שידוכים וחתונות כגון בהשתדלות מיוחדת להכנסת כלה, וכן תקנות נוספות או כינוסי קהילה. דוגמה לריבוי חתונות ביום זה ניתן לראות בסיפורו של ש"י עגנון "בשעה אחת", המתאר את עיירתו בוצ'אץ' המתרחש כולו בט"ו באב, בחצי השני של המאה ה-19, ובו מתואר ט"ו באב כיום שהרבו להעמיד בו חופות.

יודעי ח"ן ציינו את ט"ו באב כיום של קצת שמחה והגברת לימוד תורה: "בט"ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמו שאמרו בזוהר ח"ב קל"ח, ויזהר להוסיף בתורה בלילה." ("מורה באצבע"' לרב החיד"א סימן ח' רל"ח) והיו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש לקראת יום כיפור, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה.

בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת תנועת ההשכלה היהודית ובתקופת תחיית הלשון העברית והציונות אחריה עלתה התייחסות ספרותית מחודשת לט"ו באב, או למחולות בכרמי ארץ ישראל, בתיאורים השואבים לרוב השראה מהמקורות הקדומים במסורת היהודית. בתקופת העליות שלפני קום המדינה הייתה התייחסות ביום זה לעניינים חקלאיים ויישוביים, ומאחר שתקופת בציר הענבים בארץ נמשכת חודשים, היו שבחרו לחגוג את יום זה כחג יין ובציר ענבים. ישנם יישובים בהם התכנסו מכל האזור לחגוג בריקודי עם. בסיפורו של זאב יעבץ "חמישה-עשר באב בארץ-ישראל", שהתפרסם ב-1903 ב"אחיאסף", מתוארות חגיגות ט"ו באב במושבה ראשון לציון (שם היה החג כפול, שכן המושבה נוסדה בתאריך זה)[22]. בשנת 1912 קרא הצבי של אליעזר בן יהודה להתגברות ציון ט"ו באב כחג לאומי[23]. במהלך שנות ה-20 נערכו כינוסי נוער לכבוד היום[24].

פסטיבל "לילות אהבה" המתקיים במצדה מדי שנה בט"ו באב

בישראל, לאחר קום המדינה, חודש מעמדו של החג ונחוג באופנים שונים לפי סוג הציבור, בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין (Valentine's Day; חג האהבה במסורת המערבית). לחג זה יש עדנה גם בציבור הדתי, ונהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות. פתיחת הזמריה הראשונה (1952) נקבעה לט"ו באב[25][26], אולם בהמשך התקיים האירוע במועדים סמוכים ולאו דווקא ביום זה. אחד האירועים המסורתיים בציבור החילוני, שהחל בשנת 1978, הוא ליל אהבה בחוף צמח שבכנרת, ובו מופעי זמר לקהל חוגגים גדול[27].

מאז שנת ה'תשס"ט מתקיים בשילה מדי שנה פסטיבל מחול לנשים, במחווה למסורת שהייתה נהוגה בימי קדם כמתואר בתנ"ך ובדברי חז"ל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א' מוסיפים: "'בכלי לבן שאולים'. תנו רבנן: בת מלך שאלה מבת כהן גדול; בת כהן גדול שאלה מבת סגן; בת סגן שאלה מבת משוח מלחמה; בת משוח מלחמה שאלה מבת כהן הדיוט; בת כהן הדיוט שאלה מבת ישראל; וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא לבייש את מי שאין לו".
  2. ^ ובבבלי (שם) מוסיפים: "'מה הן אומרות'. תנו רבנן: יפיפיות שבהן, מה הן אומרות? תנו עיניכם ביופי, שאין אשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה הן אומרות? תנו עיניכם במשפחה, שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן, מה הן אומרות? קחו מקחכם לשום שמים, בלבד שתעטרנו בזהובים.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל', עמוד ב' - דף ל"א, עמוד א'; מסכת בבא בתרא, דף קכ"א, עמוד א' - דף קכ"א, עמוד ב'
  4. ^ לדוגמה יפתח הגלעדי מתואר במקרא כבן אישה זונה ואחיו מגרשים אותו מנחלת אביהם בטענה שהוא בן אישה אחרת. ועל תיאור אמו במקרא מביאים פרשנים כמו הרד"ק והרלב"ג את דברי התוספתא בתרגום כך: "קראו לה זונה כיוון שאהבה אדם שאינו משבטה "להיות נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה, שלא תיסוב נחלה ממטה למטה". ראו בהרחבה במאמר "יפתח בדורו" מאת רותי ויעקב מדן בכתב עת מגדים ו'.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 יאקב ברילל, ‏מבוא המשנה-חלק שני, פרנאקפורט, תרמ"ח, עמ' 145, באתר HebrewBooks
  6. ^ יוער שהמפרשים במקראות גדולות אינם מעלים אפשרות זאת והרד"ק מעלה אפשרות לחגים אחרים, ראו: מקראות גדולות, יהושע שופטים, שופטים כ"א, באתר HebrewBooks
  7. ^ למשל בספר שופטים, פרק ט', פסוק כ"ז.
  8. ^ תוספות, דיבור המתחיל 'יום תבר מגל', מסכת תענית ל"א, א'
  9. ^ בבא בתרא קכא, עמוד ב', באתר HebrewBooks
  10. ^ נתן בן יחיאל, ‏ערוך השלם, חלק שמיני, אות ש - ת, וויען, תרנ"ב, עמ' 200, באתר HebrewBooks
  11. ^ הרב אברהם יוסף, ט"ו באב, תבר מגל, אתר מורשת, י"ט באב התש"ע
  12. ^ מגילת תענית ה. ראו עוד משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ה'.
  13. ^ נתנאל אלינסון, חג התירוש בכרמי שילה, מקור ראשון, 19 ביולי 2013
  14. ^ נגה הראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, נאות קדומים, עמ' 91-96
  15. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט', עמוד ב' - דף י', עמוד ב'
  17. ^ ראו ע"כ, י. ויכלדר "המבשר תורני" י"ב אב תשע"ג, לא היו ימים טובים לישראל
  18. ^ רמז לדבר מצאו גם בכך שההיגד "כתיבה וחתימה טובה" עולה בגימטריא כמנין המילים "חמשה עשר באב".
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ב', עמוד א'
  20. ^ חיים אלעזר שפירא, ‏שער יששכר, עמ׳ קסו, באתר HebrewBooks
  21. ^ שרגא אברמסון (מהדיר), ‏רב נסים גאון, חמישה ספרים, הוצאת מקיצי נרדמים, תשכ"ה, עמ׳ 552, באתר HebrewBooks
  22. ^ ראו קטע מן הסיפור: זאב יעבץ, ‏חג הבציר והחיתון בראשון לציון, בתוך: יום טוב לוינסקי (ליקט וערך), ספר המועדים, תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, תשי"ט, עמ' 522–523, באתר HebrewBooks; וביקורת: יפה ברלוביץהיסטוריה על דרך האגדה, דבר, 29 ביולי 1977. יעבץ, הסופר והמחנך, שפעל להעניק לחגי ישראל צביון ותוכן עברי חדש, הציע לחדש את ט"ו באב כחג השלום. אולם לעומת חגים אחרים שחידש, הצעתו לגבי ט"ו באב לא קרמה עור וגידים.
  23. ^ החיים בירושלים, הצבי, 2 באוגוסט 1912
  24. ^ כינוס טו באב של ילדי העמק, הצפירה, 30 באוגוסט 1927
  25. ^ הזמריה נפתחה בטקס בהר הרצל, דבר, 7 באוגוסט 1952
  26. ^ פסטיבאל לזמרה ייערך בט"ו באב תשי"ב בירושלים, הצופה, 24 בספטמבר 1951.
  27. ^ ט"ו באב - חג האהבה באמפיתיאטרון צמח, דבר, 2 באוגוסט 1979


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.