פילגש בגבעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פילגש הלוי מתה על הסף. פסל מאת ג'יאצ'ינטו ויגני, 1847.

מעשה פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה הוא כינויו של אחד הסיפורים בספר שופטים (יט-כא). הסיפור נסוב אודות אחד מבני שבט לוי הנקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, ומתארח ללילה אצל אפרתי המתגורר במקום. בני העיר דורשים להוציא אליהם את הלוי למען ידעוהו, והוא מוסר לידיהם את פילגשו תחתיו. היא נאנסת באכזריות ומתה. הלוי שולח את נתחי גופתה אל כל שבטי ישראל, והם מזדעזעים ויוצאים למלחמת נקם נגד בנימין, שבה נטבחת כל אוכלוסייתו למעט שש מאות גברים שנמלטו. העם נשבעים שאיש לא יתן את בתו לאישה לבני בנימין, אך מתחרטים על כך שהם עומדים להביא להכחדתו של שבט שלם. כדי לעקוף את הנדר, השבטים שובים עבורם את כל הבתולות ביבש גלעד, שאיש מתושביה לא נכח בצבא ולכן גם לא במעמד השבועה, ומאפשרים לבני בנימין גם לחטוף את בתולות שילה. המחקר הביקורתי המודרני רואה בסיפור כולו אלגוריה תעמולתית נגד שאול המלך, או בנימין בכלל, מטעם סופרים יהודאים שהזדהו עם בית דוד.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איש משבט לוי הגר בהר אפרים, לקח פילגש מבית לחם יהודה. האישה מרדה בו, וברחה אל בית אביה שבבית לחם, שם שהתה במשך 4 חודשים[1]. לאחר מכן, הגיע אליה האיש לשכנע אותה לחזור. לאחר שהות של כמה ימים בביתו של אביה, שניסה להשאיר אותם עוד ועוד שם (ייתכן שחשש מהסכנות שבדרך, חשש שאכן התאמת), יצאו האיש, פילגשו ונערו לעת ערב על דרך ההר צפונה לכיוון עירם. כשהגיעה שעת החשכה, היו הם ליד יבוס, היא ירושלים, שעוד הייתה עיר יבוסית. האיש סירב לעצת נערו ללון ביבוס, בנימוק ש"לא מבני ישראל הנה" (שופטים, י"ט, ט'-י"ב), והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין - גבעה או רמה.

הם המשיכו ברכיבתם, והשמש שקעה כאשר היו ליד גבעה, שם ישבו ברחוב וחיכו, לשווא, שיהיה מי שיאסוף אותם ללון בביתו. רק איש זקן שבמקור מהר אפרים, שהגיע מהשדה, הסכים להכניסם הביתה, להאכילם ולהשקותם. בעודם בסעודה, הקיפו את הבית אנשי העיר, ודרשו להוציא את האיש החוצה במטרה לאונסו או להתעלל בו. המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, ויעץ שבמקום זאת, הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. על אף סירובו של ההמון, הוציא האורח את פילגשו בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה. לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית. כאשר קם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. הוא אמר לה לקום וכשראה שאינה מגיבה (ככל הנראה מתה כבר), לקח אותה לביתו. שם ביתר את גופתה לשנים עשר נתחים, ושילחם לכל חלקי הארץ.

ביתור גופת הפילגש, ציור מימי הביניים

העם, מזועזע קשות, נקהל כאיש אחד אל העיר מצפה, שם ביקשו מאנשי שבט בנימין להסגיר לידיהם את האנשים שעשו את המעשה כדי להענישם בעונש מוות. לאחר שאנשי בנימין סירבו, הם הכריזו מלחמה על שבט בנימין המוגדרים כגיבורי מלחמה, בהכריזם שמי שלא יעלה למלחמה יומת, וגם נשבעו, שלא לתת מבנותיהם לבנימין לנשים. המלחמה התנהלה בשלוש מערכות. בשתיים הראשונות הפסידו בני-ישראל למרות העדיפות המספרית הגדולה (400,000 לעומת 26,700 לוחמים), ולמרות עידוד של האורים ותומים ששאלו בהם האם לעלות למלחמה, ובכל אחד מהימים נהרגו עשרות אלפי לוחמים מישראל (22,000 ביום הראשון ו-18,000 ביום השני). רק במערכה האחרונה ניצחו ישראל את בני בנימין, על ידי הצבת מארב בדומה לתכסיס ששימש את יהושע במלחמת העי. בניצחון זה הכו כמעט את כל בני בנימין, ושרפו באש את עריהם. רק שש מאות איש מבני בנימין נותרו בחיים.

בני בנימין חוטפים את בנות ישראל המחוללות בכרמים בשילה, בהתאם להסכמה שהושגה עם יתר השבטים, איור מתוך תנ"ך מורגן

לאחר הניצחון, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל - שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין. עקב כך, נקטו שני צעדים: ראשית, החליטו לממש את השבועה להרוג את מי שלא השתתף במלחמה. כך, יצאו למלחמה על אנשי יבש גלעד, הרגו באנשיהם ולקחו ארבע מאות בתולות בשביל אנשי בנימין. בכך פתרו חלק מהבעיה. אולם פתרון זה לא הספיק, מכיוון שהיו שש מאות מבני בנימין והיו ארבע מאות בתולות, וחסרו מאתיים לשאר הגברים. על כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו מחוללות בנות העיר בכרמים (ט"ו באב, על פי המסורת), כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון.

בפרשנות הרבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רוב הפרשנים, הסיפור בא לבטא כי התקופה בה לא הייתה מלוכה בישראל הייתה רעה מאוד: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא כה). מעטים מן הפרשנים המודרניים, דווקא רואים בסיפור מעשה חיובי, המתאר את אחדות ישראל במלחמתו בעוול. לשיטתם, המילים "אין מלך בישראל" הושתלו בסיפור מאוחר יותר, ואין הן משקפות את כוונתו המקורית של הסיפור [דרוש מקור].

פרשנות נוספת מסבירה שהסיפור הזה נכתב ושובץ בסוף ספר שופטים כדי להראות לנו מהו הסיפור האחרון של תקופת 'אין מלך בישראל', ועלינו להשוותו לסיפור הראשון של תקופת 'יש מלך בישראל' - הלוא הוא סיפור מלחמת שאול בנחש העמוני. בסיפור ההוא נחלצו כל ישראל לסייע לאנשי יבש גלעד, לעומת סיפור פילגש בגבעה ששם הלכו והשמידו את העיר ההיא. הרעיון המבוטא מפרשנות זו הוא השוואה בין המוסר שתקופת המלכים נותנת לחיים ולהיסטוריה לעומת השפל המוסרי והברבריות של תקופת השופטים.

הלוי מוצא את פילגשו המתה בפתח הבית, 1839

סיפור זה זהה בפרטים רבים (אף סגנוניים) לסיפור סדום ומהווה סיפור ראי שלו. אורחים המגיעים ללון בבית מארח לאחר הזמנתו, המארח המתאזרח בעיר כאשר מוצאו ממקום אחר, אנשי העיר המנסים לתקוף את האורחים מינית, ניסיונו של בעל הבית להגן על אורחיו בהצעת בנותיו, דחיית ההצעה בידי התוקפים, ובסופו של דבר השמדתם של האנשים הרעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם. הדמיון לסיפור סדום, מהווה תוכחה של הכותב.

טבלת השוואה בין שני הסיפורים:

סיפור סדום (בראשית יט) סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט)
וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.
וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת
וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ.
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת
וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא
הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

למרות ההשוואה הנחזית בין הסיפורים, מבאר הרמב"ן[2] את ההבדלים המהותיים בין הסיפורים, וכותב: "ודע והבן כי עניין פילגש בגבעה (שופטים יט): אף על פי שהוא נדמה לעניין הזה איננו כמוהו לרוע" ומנמק את ההבדלים:

  • מטרת בני בנימין לא הייתה נגד הכנסת אורחים המתקיימת בעירם, כאנשי סדום, אלא היו מתאווים לחטוא במשכב זכר, ובדיעבד הסתפקו במשכב עם הפילגש.
  • האיש הזקן שביקש להוציא את בתו ואת הפילגש, סמך על כך שבני העיר לא יפגעו בבתו, וכאשר הוציא את הפילגש אין מדובר באשת איש.
  • בסיפור זה, לא היה מדובר בכל אנשי העיר שצבאו על הבית, אלא ב"אנשי בני בליעל" (שם יט כב), שהיוו מיעוט בעיר, אך היו שרים ותקיפים, כמו שאמר האיש (שם כ ה): ויקומו עלי בעלי הגבעה, וזו הסיבה שלא מיחו האחרים בידם.
  • אנשי העיר שאנסו את הפילגש, לא התכוונו להרוג אותה, אלא היא מתה מרוב הביאות.

הרמב"ן מרחיב לבאר על פי דרכו את השתלשלות האירוע, את הנחיות האורים ותומים, ואת האבדות הרבות במלחמה שהגיעו בעקבותיהן, שהיו תוכניתו של אלוהים, להיפרע מכל המעורבים שלא נהגו כשורה.

האיש ופילגשו מוצאים הכנסת אורחים בגבעה, 1644

למרות שהסיפור מופיע בסוף ספר שופטים, מוזכר בו[3] הכהן הגדול פינחס בן אלעזר כחי עדיין. ההסבר המקובל הוא שהסיפור אכן התרחש בראשית ימי השופטים, אך נכתב בסופו כי בתחילה מרוכזים סיפורי השופטים ומלחמות ישראל, ולקראת סוף הספר ישנו ריכוז של סיפורים פנים-ישראליים שהתרחשו בתקופת השופטים אך לא בהקשר של שופט מסוים, והמוטיב החוזר בהם הוא "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", ובהם סיפור פילגש בגבעה. הריכוז הזה של סיפורים העוסקים בנושא אחד הביא למסקנה כי מבחינה כרונולוגית לא התרחשו המעשים דווקא בסוף תקופת השופטים, וכי הסיפור מופיע בסוף הספר על פי סדר ענייני ולא סדר כרונולוגי.[4]

לפי המסורת, הכרזת המלחמה על בנימין נערכה בכ"ג בשבט, ובתאריך זה נוהגת תענית צדיקים לרוצים להחמיר על עצמם.[5].

במחקר הביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור פילגש בגבעה יש הקבלות למהפכת סדום ועמורה, וכן למשיחת שאול למלך: כמו במלחמה נגד נחש העמוני, גם בשופטים י"ט-כ"א מכונסים שבטי ישראל באמצעות פיזור נתחי גופה בגבולם, והעיר יבש גלעד ממלאת תפקיד חשוב. סמליות אחרת מתבטאת במיקומים, כשהלוי הנזכר זוכה ליחס מיטיב בבית לחם (עיר הולדתו של דוד), מעדיף שלא ללון ביבוס (בירתו של דוד) ומבכר על פניה את גבעה, בירתו של שאול, שם הוא כמעט וחווה מעשה סדום ופילגשו נאנסת ונהרגת. יבש גלעד, מוקד נוסף המזוהה עם שאול, מוצגת אף היא כמשתמטת מהמלחמה. נקודת השקה נוספת לשאר התנ"ך היא תיאורו של הלוי בעל הפילגש עצמו, המגיע מאפרים ושוקל לחנות ברמה, הדומה בכל הפרטים האלו לאלקנה אבי שמואל.[6]

לאור אפיון הסיפור כעוין לשבט בנימין בכלל ולשאול בפרט, ישנה הסכמה נרחבת על כך שמעשה פילגש בגבעה הוא תעמולה המכוונת נגד שאול ישירות או נגד שבט בנימין (שזכרו של המלך, או לפחות מסורת מיתולוגית בעניינו, היו מקור לגיטימציה שלטונית עבור השבט), שנכתבה או נערכה על ידי סופרים יהודאים שפעלו מטעם המלך דוד עצמו, ביתו, או לפחות בשם המסורת בעניינם שהקנתה לגיטימציה שלטונית ליהודה. בטקסט נמצאו עריכות כבדות: למשל, פרק י"ט נחשב לחלק הקדום שלו; חוקרי מקרא רבים סוברים שסיפורי הבתולות בשילה וכיבוש יבש גלעד חוברו יחד לאחד ממקורות קדומים יותר.[7] שאלת מועד חיבורה, או ליתר דיוק עריכתה הסופית, של הפרשיה, היא מושא להשערות שונות. אף שיש דעות המקדימות אותה לשאול ודוד ממש, ורואות בהם דמויות קונקרטיות, השערה אחרת היא שהסיפור משקף ניסיון למזג בין המסורות הספרותיות של יהודה ובנימין לאחר הסיפוח של נחלת השבט לממלכה הדרומית עם הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל במאה השמינית לפנה"ס, אולי בימי המלך מנשה; בידי בנימין היה נרטיב ארכני שבו תואר כבעל מעמד מועדף בישראל, לא רק בהקשרו של שאול, והיהודאים ביקשו להבליע אותו אל תוך ההיסטוריה המקראית שלהם תוך המעטת חשיבותו של השבט. לבסוף, בשופטים י"ט-כ"א מופיעות מילים מאוחרות כמו "העדה" ו"הקהל", ובספרי עזרא ונחמיה מוזכר קיומם של שבטי בנימין ויהודה ומכאן שגם אז הייתה להם זהות נפרדת במידה כלשהי; עובדות אלו הביאו חוקרים נוספים לסברה שהעריכה הסופית, לפחות, בוצעה בימי שיבת ציון, וייתכן ששיקפה גם יריבות בין שתי הקבוצות בתקופה זו דווקא.

הדמיון בין הלוי לאלקנה הוצג על ידי שרה מילשטיין, יחד עם רכיבים אחרים בטקסט, כראיה לכך שהסיפור המקראי במעשה הפילגש ובשמואל א' פרק א' מעיד על הטיה ושכתוב הדרגתיים של נרטיבים ישנים אודות שאול המלך. סיפורים אלו הציגו אותו באור חיובי, והיו ידועים במרחב הישראלי הקדום מכדי שסופרי יהודה יוכלו למחקם סתם. תחת זאת, הם שינו אותם באיטיות. סיפור לידתו של שאול לאלקנה ולחנה (אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי... וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ ליהוה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוה) הפך לסיפור לידתו של שמואל, וכנגד סיפור המלחמה בנחש נוצר מעשה הפילגש כתעמולה כמעט-פארודית, הנוטלת את כל רכיביו (הלוי שקול לשאול ועוד) אך מציגה אותם באור שלילי.[6] גם פרופ' יאירה אמית, בהתבססה על הדמיון הרב בפרטים שבין פרשת פילגש בגבעה לחייו של שאול המלך, מציעה פרשנות לפיה הסיפור "הושתל" בספר שופטים על מנת להכין את הקורא למפלת בית שאול המובאת בהמשך הספר, ותפקידה לעצב דעה קדומה נגד שאול.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רייך, רחל, מעשה "פילגש בגבעה" - ניתוח ספרותי, הוצאת ראובן מס, 2016.
  • שנהר, עליזה, אהובות ושנואות - נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה. חיפה: פרדס, 2011, עמ' 213–240.
  • רייך, רחל, האשה אשר נתתה עמדי-נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, תל אביב: הילל בן חיים, 2005, עמ' 119–127.
  • מדן, יעקב, "מה חרי האף הגדול הזה: עיון בפרשת פילגש בגבעה", מגדים נ, תשס"ט, עמ' 79 - 133.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אך על פי מצודת ציון, שנה וארבעה חודשים. "יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" וימים בתנ"ך ללא מספר - שנה, כמו "תשב הנער (כתיב, קריא: הנערה) איתנו ימים או עשור" (בראשית כה, נה)
  2. ^ בפירושו על התורה בראשית פרק יט פסוק ח
  3. ^ שופטים, כ', כ"ח
  4. ^ אכן, ישנן גם דעות שהסיפור כן התרחש אחרי הסיפורים הקודמים בספר, דהיינו, אחר ימי שמשון (ראו דיון בדבר בפירוש רבי יצחק אברבנאל לתחילת פרק יז בספר שופטים).
  5. ^ ספר התודעה לחודש טבת
  6. ^ 6.0 6.1 Sara J. Milstein, Tracking the Master Scribe: Revision through Introduction in Biblical and Mesopotamian Literature. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 174-207.
  7. ^ להסכמה גם של חוקרים המסייגים זאת, כמו צבי ברטלר, ראו:‏ Katherine Southwood, Marriage by Capture in the Book of Judges: An Anthropological Approach. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2017. עמ' 6-10. לעריכות: עמ' 30 שם.
  8. ^ פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים יט- כא), מחברת: יאירה אמית, טבת-אדר ב' תשנ"ב