הצדעה רומית
המונח הצדעה רומית (באיטלקית: Saluto Romano) מתייחס למחווה גופנית שבה הזרוע הימנית מושטת קדימה כשהיא ישרה, כף היד פונה כלפי מטה והאצבעות צמודות.[1] למרות שמה והקישור המקובל שלה לתרבות של רומא העתיקה, מחקרים מודרניים מצביעים על כך שמדובר במונח שגוי (Misnomer), שכן אין שום עדות באמנות או בספרות הרומית להצדעה כזו כנוהג חברתי או צבאי סטנדרטי.[1] המחווה אומצה במאה ה-20 על ידי הפשיזם האיטלקי, הנאציזם (כ"הצדעה הגרמנית") ותנועות ימין קיצוני אחרות, כסמל לעוצמה, משמעת וקשר היסטורי (מדומיין ברובו) לעבר המפואר של האימפריה הרומית.[1]
ההצדעה הרומית היא דוגמה מובהקת ל"המצאת מסורת" שבה מחווה אמנותית מודרנית (במקור מהמאה ה-18) נוכסה על ידי אידאולוגיות פוליטיות והוצגה כמסורת עתיקת יומין. למרות חוסר האותנטיות ההיסטורית שלה, עוצמתה החזותית והקשר שלה לעבר האימפריאלי הפכו אותה לאחד הסמלים הטעונים והמשפיעים ביותר בתולדות המאה ה-20.[2]
מקורות המחווה בעת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד לתפיסה הרווחת, אין בנמצא יצירת אמנות רומית אחת – בין אם בפיסול, במטבעות או בציור – המציגה הצדעה זהה לזו המוכרת מהפשיזם והנאציזם.[1] אמנם קיימות באמנות הרומית מחוות של זרוע ימנית מורמת, אך תפקידן היה שונה מהותית.
ייצוגים חזותיים באמנות הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחוות היד המורמת באמנות הרומית הופיעו לרוב בהקשרים של אדלוקוטיו (Adlocutio - פנייה של מפקד לחייליו), אדוונטוס (Adventus - הגעת הקיסר לעיר) או פרופקטיו (Profectio - יציאה למערכה).[3]
- עמוד טראיאנוס: בתבליטים על העמוד ניתן לראות סצנות שבהן הקהל מרים ידיים לעבר הקיסר, אך הידיים לרוב כפופות במרפק, כפות הידיים פונות פנימה והאצבעות אינן צמודות.[4]
- פסל מרקוס אורליוס: בפסל הרכיבה המפורסם בקפיטול, הקיסר מושיט את ידו הימנית קדימה, אך הזרוע אינה מורמת מעל גובה הכתף והמחווה משדרת סמכותיות רגועה וחסד קיסרי ולא הצדעה צבאית נוקשה.[5] חוקרים מציינים כי מחוות אלו סימלו את הדקסטרה אלטה (Dextra elata - היד הימנית המורמת) כביטוי לעוצמה שלטונית וכוחו של הקוסמוקראטור (שליט העולם).[6]
עדויות בספרות הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספרות הרומית אינה מכירה במושג של "הצדעה רומית" במובנה המודרני. במפגשים צבאיים או אזרחיים, הרומאים נהגו ללחוץ ידיים או להשתמש במחוות ידיים שונות להבעת אמון (Fides).[7] המושג סופינה מאנוס (Supinae manus) התייחס להרמת כפות הידיים לשמיים בזמן תפילה, כאשר כפות הידיים פונות כלפי מעלה ולא כלפי מטה כבהצדעה הפשיסטית.[8]
יצירתו של ז'אק-לואי דויד והמצאת המחווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקור החזותי המשמעותי ביותר להצדעה הרומית המודרנית הוא ציורו של ז'אק-לואי דויד, "שבועת ההוראטים" (1784).[9] הציור, שנחשב ליצירת מופת נאו-קלאסית, מציג שלושה אחים הנשבעים לאביהם להגן על רומא עד מוות.
השפעת "שבועת ההוראטים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרכז הציור מוצג האב המחזיק שלוש חרבות, ושלושת בניו מושיטים את ידיהם לעברו בשבועה.[10] למרות שדויד התכוון לייצג "רוח רומית" של פטריוטיזם והקרבה עצמית (Virtus), הסצנה עצמה היא פרי דמיונו של האמן ואינה מבוססת על מקור היסטורי של ההיסטוריון ליביוס או דיוניסיוס מהליקרנסוס.[11] המחוות בציור – זרועות מושטות קדימה עם כפות ידיים פונות מטה – הפכו לאבטיפוס הוויזואלי של מה שנתפס מאוחר יותר כהצדעה הרומית.[12]
דויד השתמש במחוות דומות גם ביצירות אחרות, כמו "שבועת מגרש הטניס" (1791), שם הוא העתיק את האייקונוגרפיה של ההוראטים למציאות המהפכה הצרפתית, כדי לסמל אחדות ונחישות של העם.[13]
המחווה בארצות הברית והצדעת בלאמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף המאה ה-19, המחווה של זרוע מושטת קדימה קיבלה תפקיד פוליטי בארצות הברית דרך "הצדעת בלאמי" (Bellamy Salute). הצדעה זו ליוותה את שבועת הנאמנות לדגל, שהונהגה בשנת 1892.[14]
במקור, השבועה כללה הרמת היד למצח בהצדעה צבאית, ולאחר מכן הושטת היד לעבר הדגל כשהיא ישרה וכף היד פונה מעלה.[15] עם הזמן, כף היד החלה לפנות מטה, ובכך נוצרה זהות חזותית להצדעה ה"רומית".[16] בשל הדמיון להצדעה הנאצית, בוטלה הושטת היד בשנת 1942 והוחלפה בהנחת היד על הלב.[17]
הקולנוע המוקדם וגבריאלה ד'אנונציו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקולנוע המוקדם שיחק תפקיד מכריע בקיבוע המחווה כ"רומית" בתודעה הציבורית. סרטים אפיים כגון "נרו" (1909) ו"קוו ואדיס" (1913) הציגו את הקיסרים והחיילים הרומאים כשהם משתמשים בהצדעה זו.[18]
הסרט "כביריה" (1914)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט האיטלקי "כביריה" (Cabiria), בבימויו של ג'ובאני פסטרונה ובהשתתפותו של המשורר גבריאלה ד'אנונציו, נחשב לנקודת המפנה.[19] ד'אנונציו, שכתב את הכתוביות לסרט, הטמיע בו אייקונוגרפיה נאו-קלאסית עשירה שכללה הצדעות רומיות רבות.[20]
תקופת פיומה (1919)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1919, כאשר ד'אנונציו עמד בראש כוח שכבש את העיר פיומה, הוא הפך את המחווה הקולנועית לטקס פוליטי ומלחמתי.[21] ד'אנונציו, שראה עצמו כ"קונסול" וכממשיכו של יוליוס קיסר, הנהיג את ההצדעה הרומית בקרב "לגיונריו" כדי להעניק לתנועתו נופך של הדר עתיק ומשמעת.[22] ג'וזפה אנטוניו בורגזה ציין כי ד'אנונציו בחר את המחווה באופן אקראי ממוזיאונים ומהקולנוע, מתוך אמונה שהיא "גברית ונוקשה" יותר מלחיצת היד הבורגנית.[23]
האימוץ על ידי התנועה הפשיסטית והנאצית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניטו מוסוליני, שהושפע עמוקות מד'אנונציו, אימץ את ההצדעה הרומית כסימן ההיכר של המפלגה הפשיסטית (PNF).
המחווה ככלי של "רומאיות" (Romanità)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבור מוסוליני, ההצדעה הייתה חלק מתוכנית רחבה של "רומאיות" (Romanità) – ניסיון לעצב "אדם חדש" המבוסס על ערכי המשמעת והעוצמה של רומא העתיקה.[24] המחווה נתפסה כהיגיינית יותר (ללא מגע יד) ומהירה יותר, המבטאת את הדינמיות של הפשיזם.[25] בשנת 1923 הונהגה חגיגת "יום הולדתה של רומא" ב-21 באפריל, במהלכו נערכו מצעדים צבאיים ששיאם היה הצדעה המונית למוסוליני ("הדוצ'ה").[26]
ההצדעה הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדולף היטלר אימץ את המחווה בהשראת מוסוליני כבר בשנות ה-20 המוקדמות.[27] הנאצים ניסו להעניק לה שורשים "גרמאניים", אך היטלר עצמו הודה בשיחות סגורות כי מדובר בחיקוי של המודל האיטלקי.[28] המחווה הפכה ל"הצדעה הגרמנית" (Deutscher Gruß) והייתה לכלי מרכזי בפולחן האישיות של ה"פיהרר", כפי שניתן לראות בסרט התעמולה של לני ריפנשטאהל, "ניצחון הרצון" (1935).[29]
ההצדעה בקולנוע לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר נפילת המשטרים הטוטליטריים, ההצדעה הרומית הפכה בהוליווד לסימן היכר של "אימפריות רשע".[30] בסרט "קוו ואדיס" (1951), הקיסר נרו מוצג כדמות המזכירה את היטלר, וההצדעה הרומית משמשת בסרט כדי להדגיש את האופי הטוטליטרי והאכזרי של משטרו.[31] גם בסרטים מאוחרים יותר כמו "גלדיאטור" (2000), המחווה מופיעה כדי לייצר אווירה של עוצמה שלטונית, אם כי לרוב ללא הקישור הפוליטי הישיר לנאציזם.[32]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Boime, Albert (1987). Art in an Age of Revolution, 1750-1800. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-2260-6332-4.
- Giardina, Andrea; Vauchez, André (2016). Il mito di Roma: Da Carlo Magno a Mussolini. Bari: Editori Laterza. ISBN 978-8-8581-2486-4.
- Winkler, Martin M. (2009). The Roman Salute: Cinema, History, Ideology. Columbus: The Ohio State University Press. ISBN 978-0-8142-0864-9.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 Winkler 2009, p. 560.
- ↑ Winkler 2009, p. 181.
- ↑ Winkler 2009, p. 591.
- ↑ Winkler 2009, p. 587.
- ↑ Winkler 2009, p. 616.
- ↑ Winkler 2009, p. 593.
- ↑ Winkler 2009, p. 598.
- ↑ Winkler 2009, p. 600.
- ↑ Winkler 2009, p. 632.
- ↑ Winkler 2009, p. 637.
- ↑ Winkler 2009, p. 635.
- ↑ Winkler 2009, p. 638.
- ↑ Boime 1987, p. 430.
- ↑ Winkler 2009, p. 671.
- ↑ Winkler 2009, p. 675.
- ↑ Winkler 2009, p. 679.
- ↑ Winkler 2009, p. 680.
- ↑ Winkler 2009, p. 723.
- ↑ Winkler 2009, p. 741.
- ↑ Winkler 2009, p. 753.
- ↑ Winkler 2009, p. 762.
- ↑ Winkler 2009, p. 766.
- ↑ Winkler 2009, p. 771.
- ↑ Giardina & Vauchez 2016, p. 350.
- ↑ Winkler 2009, p. 805.
- ↑ Giardina & Vauchez 2016, p. 368.
- ↑ Winkler 2009, p. 126.
- ↑ Winkler 2009, p. 125.
- ↑ Winkler 2009, p. 820.
- ↑ Winkler 2009, p. 844.
- ↑ Winkler 2009, p. 847.
- ↑ Winkler 2009, p. 165.
