הקיור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקיור
The Cure live 2004.jpg
מוקד פעילות קרולי, אנגליה
שנות פעילות 1976 - היום
סוגה רוק גותי
רוק אלטרנטיבי
פוסט פאנק
הגל החדש
חברת תקליטים Fiction Records (בריטניה)
Geffen Records (ארצות הברית)
Allmusic mn0000137390
www.thecure.com
חברים

רוברט סמית' - שירה, גיטרות, מילים (1976-היום)
סיימון גאלפ - בס (1976-1978, 1983-1993, 2005-היום)

ריבוס גברלס - גיטרה (2012-היום)
ג'ייסון קופר - תופים וכלי הקשה (1995-היום)
רוג'ר אודונל - קלידים (1987-1990, 1995-2005, 2011-היום)
חברים לשעבר

פורל תומפסון - גיטרה (1979-1982, 1984-1992, 2005-2010)
לורנס תולהרסט - קלידים, תופים וכלי הקשה (1976-1987)
מייקל דמפסי - בס (1976-1979)
מת'יו הארטלי - קלידים (1979-1983)
פיל ת'ורנלי - בס וגיטרה (1984)
אנדי אנדרסון - תופים וכלי הקשה (1984)
בוריס וויליאמס - תופים וכלי הקשה (1984-1994)
פרי באמונט - גיטרה, קלידים (1990-2005)

להקת הקיור היא להקת רוק בריטית. הלהקה הוקמה בשנת 1976 בקרולי שבבריטניה על ידי רוברט סמית', לורנס תולהרסט (לול) ומייקל דמפסי.

בתחילה הלהקה הצעירה נקראה "Easy Cure" על שם אחד השירים שלה, אך לאחר שהוחתמה על ידי חברת התקליטים Hansa שינתה את שמה במהרה לשם קליט יותר, The Cure. מאז הלהקה פעילה עם שינויים רבים בהרכבה כאשר היחיד ששמר על מקומו מאז הקמתה הוא רוברט סמית', מנהיג הלהקה.

במהלך השנים עברה הלהקה בין סגנונות מוזיקליים שונים, כגון רוק גותי, רוק אלטרנטיבי ופוסט פאנק. הלהקה ידועה גם בזכות הווידאו קליפים המקוריים והצבעוניים שלה.

הקיור השפיעו רבות על המוזיקה של שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, וכיום אותותיה ניכרים בלהקות צעירות מרחבי העולם (הברייברי, הקילרס וכדומה).

סינגל הבכורה שלהם "Killing an Arab" שיצא בשנת 1978 ואלבום הבכורה "Three Imaginary Boy" שיצא שנה לאחר מכן, היו נקודות ציון חשובות בהתפתחות תנועות הפוסט-פאנק והגל החדש שהתפתחו בעקבות סצנת הפאנק רוק בבריטניה.

במהלך שנות השמונים המוקדמות הסגנון המוזיקלי של הלהקה (בועט ומיוסר) כמו גם המראה הייחודי של הסולן רוברט סמית', היו משמעותיים מאוד ביצירת הסגנון המתהווה הנקרא רוק גותי.

לאחר פרסום אלבומם "Pornography" בשנת 1982, עתיד הלהקה לא היה ברור. סמית' היה להוט להמשיך הלאה ולצאת מהסגנון הקודר והעגום שרכשה לעצמה הלהקה, ורצה להכניס סגנון פופי יותר למוזיקה שלהם. מספר שירים באותה תקופה סייעו לקדם את הלהקה מבחינה מסחרית והצלחתם תרמה רבות לפופולאריות של הלהקה: "Let's Go to Bed" (1982), "Just Like Heaven" (1987), "Lovesong" (1989), "Friday I'm in Love" (1992)".

ההערכה היא שנכון לשנת 2014 הלהקה מכרה בערך 27 מיליון תקליטים, הוציאה שלושה עשר אלבומי אולפן, עשרה אלבומים ומעל לשלושים סינגלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה ושנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי הלהקה היו קבוצת חברים שלמדו ביחד בבית ספר בעיר קרולי שבבריטניה[1]. הופעתם הראשונה כלהקה הייתה במסגרת הופעת סוף שנה בית-ספרית בשנת 1973. בלהקה היו חברים רוברט סמית' כקלידן, מייקל "מיק" דמפסי כגיטריסט, לורנס "לול" טולהרסט כמתופף, מרק קיסנו כגיטריסט מוביל, ואלן היל כבסיסט[2]. בינואר 1976 קיסנו ייסד להקת רוק של חמישה חברים בבית הספר המקיף של סנט ווילפריד, בה ניגן סמית' על גיטרה ודמפסי על גיטרה בס, יחד עם עוד שני חברים נוספים מבית הספר[3]. הם קראו לעצמם בשם "מאליס" וביצעו שירים של דייויד בואי, ג'ימי הנדריקס ואלכס הארווי באולם כנסייה מקומי[4]. באפריל 1976 קיסנו ושני חבריו מבית הספר עזבו את הלהקה, וללהקה הצטרפו טולהרסט כמתופף, מרטין קריאסי כזמר ופורל טומפסון כגיטריסט[5]. בינואר 1977 בעקבות עזיבתו של מרטין קריאסי את הלהקה ובעקבות ההשפעה ההולכת וגוברת של מוזיקת רוק פאנק, חבריה הנותרים של להקת "מאליס" נעשו ידועים בשם "Easy Cure" בעקבות שם של אחד השירים של הלהקה שנכתב על ידי המתופף[6]. במהלך מרץ 1977 שכרה להקת "Easy Cure" סולן אחר ולאחר מכן פיטרה אותו ושכרה במקומו זמר בשם פיטר אוטול (לא השחקן הידוע בשם זה). הופעת הבכורה של הרכב זה התרחשה באפריל 1977 באולם בעיר קרולי. בחודש מאי של אותה שנה הלהקה ביצעה גם את ההופעה החיה הראשונה בפאב מקומי בעיר, ובעקבות אותה הופעה באו לאחר מכן הופעות רבות אחרות באותו מקום. באותו זמן הלהקה גם ביצעה והקליטה שיר שנשלח להשתתף בתחרות כשרונות מקומית, וזכה במקום הראשון. לאחר הזכייה הלהקה חתמה על חוזה הקלטה עם חברת התקליטים הגרמנית Ariola-Hansa[7]. בספטמבר של אותה שנה עזב פיטר אוטול את הלהקה על מנת לנסוע לישראל ולהתנדב בקיבוץ. שתי הלהקות, גם "מאליס" וגם "Easy Cure" בחנו מספר זמרים שונים במהלך התקופה בה פעלו, עד שלבסוף בספטמבר 1977 לקח על עצמו רוברט סמית' את תפקיד הסולן. הקלטות הסטודיו הראשונות של הלהקה בהרכב זה התבצעו בלונדון באוקטובר-נובמבר 1977 [8].

בעקבות הזכייה בתחרות הכשרונות המקומית והחתימה על חוזה ההקלטה עם חברת התקליטים הגרמנית, קיבלה להקת "Easy Cure" חוזה הקלטה. למרות שהלהקה הקליטה שירים עבור חברת התקליטים, אף אחד מהשירים שהוקלטו אז לא שוחרר לציבור[9].

במהלך 1977-1978 הלהקה המשיכה להופיע בקביעות באזור המגורים שלהם. בפברואר 1978 הם הצטרפו להופעה של להקת Horley מהעיר Lockjaw,שהבסיסט שלה היה סיימון גאלופ[10].

חברת התקליטים Ariola-Hansa לא הייתה מרוצה מהשירים שהוקלטו על ידי הלהקה ולא רצתה לשחרר את השיר "Killing an Arab" להשמעה. חברת התקליטים הציעה שהלהקה תבצע במקום זה גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. חברי הלהקה סירבו, ובחודש מרץ 1978 הסתיים החוזה עם חברת התקליטים הגרמנית[11]. מאוחר יותר סיפר סמית':"היינו צעירים מאוד. הם פשוט חשבו שהם יכולים להפוך אותנו ללהקת נוער. הם בעצם רצו שנעשו גרסות כיסוי, אבל אנחנו עמדנו בסירובנו[12]."

למרות שמבחינה רשמית להקת "Easy Cure" מעולם לא שיחררה אף שיר, ניתן היה למצוא בוטלגים של הקלטות מוקדמות של הלהקה במשך מספר שנים[13], ובשנת 2004 יצאה לאור מהדורה מיוחדת של אלבום הבכורה של להקת הקיור משנת 1979, "Three Imaginary Boy", שכללה תקליטור בונוס נדיר שכלל מספר הקלטות דמו של להקת "Easy Cure" והקלטות של הופעות חיות מהשנים 1977 ו 1978. חברי הלהקה היו:

  • רוברט סמית'- גיטרות ושירה
  • מייקל "מיק" דמפסי - גיטרה בס
  • פורל טומפסון - גיטרה מובילה
  • לורנס "לול" טולהרסט - תופים
  • גארי גרובס - תופים
  • פיטר אוטול - שירה

באפריל 1978 ביצעה להקת "Easy Cure" את הופעתה האחרונה[14]. ואז עזב פורל טומפסון הגיטריסט את ההרכב, מאחר וסגנון הנגינה שלו בגיטרה לא עלה בקנה אחד עם ההעדפה הגוברת של סמית' לכתיבת שירים מינימליסטיים[15]. סמית' החליט לקרוא לשלישייה הנותרת בשם "הקיור".

באותו החודש הלהקה נכנסה להקלטות באולפן והפיצה את ההקלטות לכ 12 חברות תקליטים גדולות. בספטמבר 1978 הוחתמה הלהקה על ידי חברת התקליטים Fiction. מאחר וחברת תקליטים זו עברה שינויים הוציאה בינתיים הלהקה את הסינגל "Killing an Arab" תחת חברת התקליטים Small Wonder.

הסינגל הזה זכה לשבחים רבים ובו בזמן עורר מחלוקת: בעוד שהשם הפרובוקטיבי של השיר עורר האשמות גזעניות, בפועל השיר מבוסס על הרומן הצרפתי האקזיסטנציאליסטי של אלברט קאמי, "הזר"[16].הלהקה הוציאה סטיקר שהכחיש את הקונוטציות הגזעניות של השיר. במאמר במגזין המוזיקה NME נכתב על הלהקה שהיא כמו נשימה של אוויר פרברי רענן (...) שמעניין אם יצליח להישמר[17].

אלבום הבכורה של הלהקה, "Three Imaginary Boy", ראה אור במאי 1979. מאחר והלהקה לא הייתה מנוסה בהקלטות אולפן, חברים מחברת התקליטים לקחו את השליטה על ההקלטות. חברי הלהקה, ובמיוחד סמית', היו לא מרוצים מהאלבום הזה. בראיון שנתן בשנת 1987 הודה סמית': "הרבה מזה היה מאוד שיטחי -אפילו ממש לא אהבתי את זה בזמנו. היו ביקורות שטענו שהאלבום קליל מידי, ואני חושב שחלק מהביקורת היה מוצדק. אפילו אחרי שעשינו אותו, אני רציתי לעשות משהו שיהיה בו יותר חומר"[18]. הסינגל השני של הלהקה, "Boys Don't Cry", ראה אור בחודש יוני באותה השנה. הקיור היו אז להקת חימום ללהקת "סוזי והבנשיז" במהלך מסע הופעות של הלהקה הזו לקידום אלבום חדש שהוציאו באותה תקופה (Join Hands) באנגליה, צפון אירלנד, סקוטלנד וולש. במהלך הסיור החל לבצע סמית' תפקיד כפול, גם כסולן בלהקתו וגם כגיטריסט בסוזי והבנשיז לאחר עזיבתו של אחד מחברי להקה זו. לניסיון הזה הייתה השפעה חזקה על סמית': "על הבמה באותו ערב ראשון עם "הבנשיז", נסחפתי והבנתי כמה זה משמעותי עבורי, ביצוע של מוזיקה מהסוג הזה. זה היה כל כך שונה מהדברים שניגנו עם הקיור. לפני זה, רציתי להיות כמו ה Buzzcocks או אלביס קוסטלו; הביטלס בסגנון פאנק. להיות אחד מחברי להקת סוזי והבנשיז ממש גרם לי לשינוי גישה במה שעשיתי[19]".

הסינגל השלישי של הלהקה, "לקפוץ מרכבת של מישהו אחר", שוחרר במהלך אוקטובר 1977. מיד לאחר מכן, דמפסי שוחרר מהלהקה בעקבות היחס הצונן שהפגין לחומרים אותם כתב סמית' לאלבום המתהווה. דמפסי הצטרף ללהקת ה Associates בעוד שסיימון גאלופ (גיטרה בס) ומתיו הארלי (קלידים)מלהקת הthe Magspies הצטרפו לקיור. ב 8 בדצמבר 1979 הקיור הופיעו בפעם הראשונה בשידור טלוויזיוני חי בפריז וביצעו שלושה שירים שלהם.

תחילת השלב הגותי (1982-1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חוסר השליטה היצירתית של הלהקה באלבום הראשון, סמית' החליט להיות מעורב ולהשפיע יותר בהקלטות לאלבום השני של הלהקה, "17 שניות" אותו הפיק סמית' ביחד עם מייק הדג'ס. האלבום יצא לאור בשנת 1980 והגיע למקום ה 20 במצעד הסינגלים הבריטי. סינגל מאלבום זה בשם "יער", הפך להיות הלהיט הראשון של הלהקה ברחבי בריטניה והגיע למקום ה 30 במצעד הסינגלים הבריטי[20]. באלבום זה היה שינוי דרסטי מהצליל המוזיקלי שאיפיין את הלהקה עד אז, שתואר על ידי מייק הדג'ס כ"מוזר, אווירתי ושונה מאוד מ "Three Imaginary Boy". ביקורת על הסינגל "17 שניות" במגזין NME טענה כי "עבור להקה צעירה כמו הקיור, זה נראה כמעט דימיוני שהם הצליחו לכסות שטח רחב כל כך בזמן כה קצר"[21]. באותה שנה האלבום "Three Imaginary Boy" נארז מחדש עבור השוק האמריקני בשם Boys Don't Cry, וכלל גרפיקה חדשה ורשימת השמעה שונה. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בינלאומי על מנת לקדם את שני האלבומים האלו, כאשר בסופו עזב מתיו הארלי (הקלידן) את הלהקה. הוא צוטט אז אומר: "הלהקה הלכה לכיוון של מוזיקה אובדנית, קודרת - מסוג הדברים שלא עניינו אותי כלל".

הלהקה התאחדה שוב עם הדג'ס על מנת להפיק את האלבום השלישי בשנת 1981 Faith, שהעמיק את הסגנון הקודר של אלבומה השני של הלהקה, "17 שניות". האלבום טיפס עד למקום ה 14 במצעד הסינגלים הבריטי[22]. בסוף שנת 1981 הלהקה הוציאה את האלבום "Charlotte Sometimes". באותה נקודת זמן, לסגנון המוזיקלי הקודר היה אפקט משמעותי על הסגנון של הלהקה. הבקשות של הקהל לבצע שירים ישנים יותר של הלהקה נתקלו בסירוב מצד הלהקה במהלך הופעות חיות, ולעיתים סמית' היה שקוע כל כך בפרסונה שהוא הציג על הבמה, עד כדי כך שהוא נצפה יורד מהבמה בדמעות בסיום הופעה.

בשנת 1982 הלהקה הקליטה והוציאה לאור את האלבום "פורנוגרפיה" האלבום השלישי והאחרון של השלישייה שכונתה "המשולש המדוכדך", אשר ביסס את מעמדה של הקיור כמוזיקאים בעלי שיעור קומה בז'אנר המתהווה של הרוק הגותי[23].

סמית' אמר כי במהלך ההקלטות הוא "חווה לחץ נפשי. אבל לא היה לזה שום קשר ללהקה. זה היה קשור לגיל בו הייתי, לדברים אותם חוויתי, להיותי מי שאני. אני חושב שהגעתי לתקופה הגרועה ביותר שלי אז. בדיעבד ובהתחשב בדעות של אחרים על מה שהלך שם אז, הייתי אדם מפלצתי למדי באותה התקופה"[24]. גאלופ תיאר את האלבום הזה במילים אלו: "הניהיליזם השתלט שם [...] שרנו "זה לא משנה אם נמות כולנו" וזה בדיוק היה מה שחשבנו באותה תקופה". פרי היה מודאג שאין באלבום הזה שיר שיש לו פוטנציאל להפוך ללהיט ברדיו, והנחה את סמית' ואת פיל טורנליי לעבד את השיר "The Hanging Garden" ולשחררו כסינגל. למרות החששות לגבי הצליל הלא-מסחרי של האלבום, "פורנוגרפיה" הפך את הלהקה למובילה בבריטניה והביא אותה למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי[25]. לאחר שחרורו של אלבום זה יצאה הלהקה למסע הופעות במהלכו שיחררה את גישת ה"אנטי-דימוי" ואימצה לראשונה את המראה המזוהה עם הלהקה של תסרוקות גדולות וגבוהות ואודם בצבעים עזים. במסע הופעות זה אירעו גם מספר אירועים שבעקבותיהם עזב סיימון גאלופ את הלהקה בסיומו של המסע. גאלופ וסמית לא דיברו זה עם זה כשנה וחצי לאחר עזיבתו של גאלופ

שנים ראשונות של הצלחה מסחרית (1986-1983)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עזיבת גאלופ את הלהקה ושיתוף הפעולה של סמית' על להקת סוזי והבנשיז, נפוצו שמועות על התפרקותה של להקת הקיור. בדצמבר 1982 אמר סמית' בראיון למגזין המוזיקה מלודי מייקר: "האם הקיור באמת עדיין קיימת? אני מוצא את עצמי מהרהר בשאלה הזו בעצמי [...] זה הגיע לנקודה בה אני לא משתוקק לעבוד עוד בפורמט הזה. מה שלא יהיה, זה לא יהיה אני, לורנס וסיימון ביחד עוד. אני יודע את זה"[26].

פרי היה מודאג מהמצב בו הייתה הלהקה המובילה של חברת התקליטים שלו, והחל להשתכנע שהפיתרון היחידי עבור להקת הקיור הוא להמציא את עצמה מחדש מבחינת סגנון מוזיקלי. פרי הצליח לשכנע את סמית' וטולהרסט ברעיון הזה. פרי: "הרעיון מצא חן בעיניי רוברט כי ממילא הוא רצה להרוס את הלהקה". כעת כאשר ניגן טולהרסט בקלידים במקום בכלי הקשה, בסוף שנת 1982 שחרר הצמד את הסינגל "Let's Go to Bed". בעוד שסמית' כתב את השיר הזה כשיר חד פעמי ו"טיפשי" עבור העיתונות, השיר הפך ללהיט שולי ברחבי בריטניה והגיע למקום 44 ברשימות ההשמעה[27], בעוד שבאוסטרליה וניו זילנד הוא נכנס לרשימות המצעדים של 20 השירים הגדולים. בעקבותיו הגיעו בשנת 1983 שני שירים שהצליחו: השיר מבוסס הסינתיסייזר "The Walk" שהגיע למקום ה 12 במצעדים, ו "The Love Cats" שהפך להיות הלהיט הראשון של הלהקה שהגיע לעשירייה הראשונה במצעדים וטיפס עד למקום השביעי[28]. הלהקה פרסמה את הסינגלים האלו ועוד כמה שירים באלבום אוסף בשם "Japanese Whispers", שיועד על ידי סמית' עבור השוק היפני בלבד, אך בסופו של דבר חברת התקליטים החליטה להפיצו ברחבי העולם. באותה שנה סמית' המשיך גם להופיע עם להקת סוזי והבנשיז כגיטריסט במהלך סיור ההופעות שלהם שליווה את אלבום ההופעה החיה ואת אלבום האולפן שהוציאה הלהקה.

בשנת 1984 הוציאה להקת הקיור את האלבום שנחשב פסיכדלי The Top, בו סמית' ניגן בכל הכלים מלבד כלי הקשה, בהם ניגן אנדי אנדרסון וסקסופון שניגן פורל טומפסון. האלבום הפך ללהיט בבריטניה ונכנס לעשרת הגדולים, והיה אלבום האולפן הראשון של הלהקה שנכנס לבילבורד 200 בארצות הברית והגיע למקום השמונים[29][30]. ביקורות שיבחו את האלבום. לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי עם תומפסון, אנדרסון והמפיק שהפך לבסיסט פיל טורנליי. אלבום ההופעות החיות של הלהקה, Concert, שיצא בשנת 1984 כלל הקלטות מסיבוב הופעות זה. לקראת סיומו של מסע ההופעות פוטר אנדרסון לאחר שהשחית חדר במלון והוחלף בבוריס וויליאמס, וטורנליי עזב בעקבות הלחץ שנגרם לו במהלך סיבוב ההופעות. מקומו של הבסיסט לא נשאר פנוי למשך הרבה זמן, כשאחד מחברי הצוות הטכני הציע איחוד בין הלהקה לבין חבר העבר סיימון גאלופ, שניגן כעת בלהקה בשם Fools Dance. סמית' התפייס עם גאלופ ומיד לאחר מכן ביקש ממנו להצטרף ללהקה, והיה נלהב מאוד בעקבות האיחוד הצפוי[31].

בשנת 1985 ההרכב החדש: סמית', גאלופ, טולהרסט, טומפסון וויליאמס, הוציאו את האלבום The Head on the Door אלבום שהצליח לחבר בין ההיבטים האופטימיים והפסימיים של המוזיקה במרחב בו נעה לפני כן המוזיקה של הלהקה. האלבום הגיע למקום השביעי בבריטניה ובארצות הברית למקום ה 59 [32][33], הצלחה שאת חלקה ניתן לשייך להצלחה העולמית של שני הסינגלים: "In Between Days" ו "Close to Me". בעקבות האלבום ומסע ההופעות הבינלאומי, בשנת 1986 הלהקה פרסמה את אוסף הסינגלים Standing on a Beach, בשלושה פורמטים שונים . האוסף הגיע לרשימת 50 הגדולים בארצות הברית[34], ופירסם מחדש שלושה סינגלים קיימים: "Boys Don't Cry" בביצוע חדש, "Let's Go to Bed" ומאוחר יותר "Charlotte Sometimes". האוסף לווה בקלטת וידאו ובלייזר דיסק בשם "Staring at the Sea", בהם היו קליפים לכל אחד מהשירים באוסף. הקיור הופיעו כדי לקדם את האוסף הזה והוציאו גם קלטת וידאו של הופעה חיה שצולמה בדרום צרפת. במהלך תקופה זו הלהקה הפכה להיות מאוד פופולארית באירופה (במיוחד בצרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) והפופולאריות שלה בארצות הברית הלכה ועלתה.

Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me והצלחה בינלאומית (1993-1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 הוציאה הלהקה את האלבום Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me, שהגיע למקום השישי בבריטניה ולעשרת הגדולים במספר מדינות[35] והיה הכניסה הראשונה של הלהקה ל 40 הגדולים בארצות הברית (מקום 35)[36][37][38], ושיקף את הפופולאריות הרחבה של הלהקה שהלכה וגדלה.

הסינגל השלישי מתוך האלבום הזה, "Just Like Heaven", היה הסינגל המצליח ביותר של הלהקהבארצות הברית[39]. מהאלבום הזה נוצרו עוד שלושה סינגלים ולאחר יציאתו יצאה הלהקה למסע הופעות מוצלח. במהלך השלב האירופאי של מסע ההופעות, צריכת האלכוהול המסיבית של טולהרסט השפיעה על יכולתו להופיע, ורוג'ר אודונל, קלידן להקת the Psychedelic Furs, נקרא לעתים קרובות להחליפו.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1979 - Three Imaginary Boys
  • 1980 - Seventeen Seconds
  • 1981 - Faith
  • 1982 - Pornography
  • 1984 - The Top
  • 1985 - The Head on the Door
  • 1987 - Kiss Me Kiss Me Kiss Me
  • 1989 - Disintegration
  • 1992 - Wish
  • 1996 - Wild Mood Swings
  • 2000 - Bloodflowers
  • 2004 - The Cure
  • 2008 - Dream 4:13

DVD/וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Staring at the Sea - The Images
  • The Cure in Orange
  • Picture Show
  • The Cure Play Out
  • The Cure: MTV Unplugged
  • Show
  • Galore
  • Greatest Hits
  • The Cure: Trilogy
  • The Cure: Festival 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Greg Metzer (21 במאי 2008). Rock Band Name Origins. McFarland. עמ' 60. 
  2. ^ Jeff Apter (5 בנובמבר 2009). Never Enough: The Story of The Cure. Omnibus Press. עמ' 26. 
  3. ^ Ten Imaginary Years, by L. Barbarian, Steve Sutherland and Robert Smith (1988) Zomba Books ISBN 0-946391-87-4
  4. ^ The Cure, A History in Spiral Scratch Magazine by Rachel Doran, April 1992
  5. ^ Barbarian, Sutherland, Smith (1988)
  6. ^ Apter, Jeff (2006). Never Enough: The Story of The Cure. Omnibus Press. ISBN 1-84449-827-1. 
  7. ^ Ten Imaginary Years, by L. Barbarian, Steve Sutherland and Robert Smith (1988) Zomba Books ISBN 0-946391-87-4
  8. ^ A History of The Cure in Melody Maker Magazine by Steve Sutherland (1990)
  9. ^ Frost, Deborah (1 באוקטובר 1987). "Taking The Cure with Robert". Creem. 
  10. ^ Anomolie Magazine between 1990 and 1992 featured an extensively researched and compiled list of known concert dates by Malice, Easy Cure and The Cure, compiled by Dominique Sureaud, Thierry Michaux, Dimitri Ramage. The same dates (and others) have since been archived online [1]. See also Barbarian, Sutherland, Smith (1988) and The Cure: A Visual Documentary, by Dave Thompson and Jo-Ann Greene (1988) Omnibus Press ISBN 0-7119-1387-0
  11. ^ Sutherland (1990) and Barbarian, Sutherland, Smith (1988)
  12. ^ Frost, Deborah (1 באוקטובר 1987). "Taking The Cure with Robert". Creem. 
  13. ^ For example: "Everyone familiar with bootlegs of a skinny 18-year-old Robert Smith and a band called the Easy Cure will recognize the sound" - Nitushe Abebe in The Cure: Three Imaginary Boys (Deluxe Edition) review, Pitchfork Media (14 December 2004); "almost from the start the band was sought out by hardcore fans and tapers, making them one of the most well-documented groups inside or outside the studio around (...) No less than five songs from the band's earliest punk days appear here, back when it was still the Easy Cure; though a couple are amusingly juvenile ("See the Children" is especially goofy), it's still a neat peek into where the band was coming from in the first place." - Ned Raggett reviews a bootleg compilation in Allmusic
  14. ^ Anomolie, Sureaud, Michaux, Ramage (1990-'92)
  15. ^ Sutherland (1990)
  16. ^ Hull, Robot A. (ינואר 1982). "The Cure: ...Happily Ever After". Creem. 
  17. ^ Thrills, Adrian (16 בדצמבר 1978). "Ain't No Blues for the Summertime Cure". NME. 
  18. ^ Sweeting, Adam (יולי 1987). "The Cure – Curiouser and Curiouser". Spin.  |accessdate= requires |url= (עזרה)
  19. ^ Paytress, Mark (2003). Siouxsie & the Banshees: The Authorised Biography. Sanctuary Publishing. עמ' 96. 
  20. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  21. ^ Kent, Nick (26 באפריל 1980). "Why Science Can't Find Cure for Vagueness". NME. 
  22. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  23. ^ Reynolds, Simon (2005). Rip It Up and Start Again: Postpunk 1978–1984. Faber and Faber. עמ' 358. ISBN 0-14-303672-6. 
  24. ^ Sweeting, Adam (יולי 1987). "The Cure – Curiouser and Curiouser". Spin.  |accessdate= requires |url= (עזרה)
  25. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  26. ^ Sutherland, Steve (18 בדצמבר 1982). "The Incurables". Melody Maker. 
  27. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  28. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  29. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  30. ^ [[[:תבנית:BillboardURLbyName]] "The Cure – Chart History | Billboard"]. Billboard. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013. 
  31. ^ Sutherland, Steve (17 באוגוסט 1985). "A Suitable Case for Treatment". Melody Maker. 
  32. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  33. ^ [[[:תבנית:BillboardURLbyName]] "The Cure – Chart History | Billboard"]. Billboard. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013. 
  34. ^ [[[:תבנית:BillboardURLbyName]] "The Cure – Chart History | Billboard"]. Billboard. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013. 
  35. ^ "dutchcharts.nl – The Cure – Kiss Me Kiss Me Kiss Me". dutchcharts.nl. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013. 
  36. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (מהדורה 19th). HIT Entertainment. עמ' 130. ISBN 1-904994-10-5. 
  37. ^ [[[:תבנית:BillboardURLbyName]] "The Cure – Chart History | Billboard"]. Billboard. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013. 
  38. ^ "RIAA – Gold & Platinum Searchable Database – June 25, 2013". RIAA. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013. 
  39. ^ [[[:תבנית:BillboardURLbyName]] "The Cure – Chart History | Billboard"]. Billboard. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2013.