יאן הוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יאן הוס
Jan Hus

1 ביולי 1372 - 6 ביולי 1415 (בגיל 43)
Hus1430cropped.jpg
האיור המוקדם ביותר הידוע של הוס, מתוך תנ"ך מרטיניצקה, 1430.
מקום לידה הוסינץ, ממלכת בוהמיה, האימפריה הרומית הקדושה
מקום פטירה קונסטנץ, בישופות קונסטנץ, האימפריה הרומית הקדושה
מקום קבורה אפרו הושלך לריין
השכלה אוניברסיטת קארל בפראג
שנות הפעילות 1401 - 1415
חתימה Jan Hus podpis.JPG

יאן הוּ‏ס (צ'כית: Jan Hus, לטינית: Johannes Huss‏; 1 ביולי 13726 ביולי 1415) היה תאולוג ומתקן דתי בוהמי. מגדולי הוגיה של התנועה ההוסיטית, שנקראה על שמו, וממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. בהשפעת ג'ון ויקליף קרא לתיקונים נרחבים בארחות הכנסייה הקתולית, שדחתה את הצעותיו והביאה לנידויו ב-1411. ב-1415 הועלה על המוקד במהלך ועידת קונסטנץ, אך יורשיו ההוסיטים הוסיפו להפיץ את רעיונותיו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע בוודאות על נעורי הוס. הוא נולד בכפר הוסינץ, סמוך לעיר פרכטיצה, 75 קילומטר מדרום-מערב לפראג. משפחתו הייתה כפרית וענייה, דוברת-צ'כית. שם אביו היה כנראה מיכאל, והוס העיד על אמו שהייתה אדוקה מאוד אך לא מסר עוד פרטים. מלבדו היו להוריו שני בנים, הירונימוס ובנדיקטוס. ככל הנראה קיצר בכוונה את שמו הרשמי, "יאן איש הוסינץ", ל"הוס" שמשמעו גם אווז. כילד החל ללמוד אצל הנזירים בכנסייה בפרכטיצה בה שימש כנער מקהלה, ואחר כך בבית-הספר המקומי. אז פנה לקריירה כנסייתית. מאוחר יותר כתב שמניעו היה הרצון בחיים נוחים, ולשם כך עמל להצטיין בלימודיו.

בסביבות 1387 נסע לפראג להשלמת חינוכו. הוא התקיים בדוחק והשתכר משירת מזמורים בתפילה. ב-1390 נרשם לפקולטה לאמנויות באוניברסיטת העיר בסיוע פטרונו, כריסטיאן איש פרכטיצה, וקיבל תואר בוגר ב-1393. הוא המשיך מיד ללימודי מוסמך, במהלכם התעמק במחשבת הפילוסופים הנערצים על בני תקופתו: אריסטו, תומאס אקווינס, ויליאם איש אוקאם ואחרים. בנוסף קרא רבות בחיבוריו של ג'ון ויקליף, שביקורתו הקשה על השחיתות בכנסייה וקריאתו לה להתנתק משררתה ועושרה היו אהודים בבוהמיה מאז שמלומדים בני הארץ החלו ללמוד באוקספורד לאחר 1382, שנת נישואי ריצ'רד השני מלך אנגליה לאנה, אחות המלך וצלאב הרביעי. רעיונותיו הרדיקליים יותר של ויקליף, כשימת הדגש על המקרא לבדו תחת מסורת הכנסייה והתנגדות לאורח החיים הנזירי, חלחלו אף הם בהדרגה.

בימי לימודיו של הוס צף ועלה המתח בתוך בוהמיה. למן המאה ה-12 יישבו הקיסרים מספר גדול של גרמנים בארץ, כדי שיפתחו את הכלכלה. הם היוו שכבת עלית ששלטה בין היתר גם בממסד הדתי. בעוד שביקורת קשה על שחיתות הכנסייה רווחה בכל אירופה, הקיטוב בין כמורה כפרית וענייה דוברת-צ'כית לגרמנים במשרות הבכירות הוסיף לה עוקץ חריף. התודעה המקומית התחזקה בימי שלטונו של קרל הרביעי, שהפך את פראג לבירת אמנות ותרבות. הקיסר, קתולי אדוק שסלד ממה שתפש כהפקרות הכנסייה, הניח את התשתית לרפורמה הבוהמית כשהזמין ב-1363 את הנזיר האוגוסטיני קונרד מוולדהאוזן לעיר. הלה תקף בחריפות את הפרזות הכמרים בדרשותיו ושימש דוגמה לשני תלמידיו המקומיים, יאן מיליץ' ומתיאס איש יאנוב. האחרון, לצד קריאה לסלק את שרידי הקדושים מן הכנסיות ולערוך מיסה לפשוטי העם מדי יום, קרא לתרגם את התנ"ך לצ'כית וראה בו את הסמכות העליונה. אוהדיהם של הרפורמטורים מיהרו לאמץ את בשורתו של ויקליף, בעוד שהסטודנטים והכמרים הגרמנים בפראג דחו אותה, וניסיונות ממסדיים לדכא אותם נכשלו. ב-1378, במה שראו כאישור סופי לנכונות טיעוניהם, נבחרו בתוך פחות מחודשיים שני אפיפיורים מתחרים שנידו איש את רעהו. על רקע זה התעצבה תפישתו של הוס.

ב-1396 השלים את לימודי המוסמך והחל להרצות באוניברסיטה. בשנתיים הראשונות עסק באריסטו; יצא לו מוניטין של דובר רהוט, וקהל סטודנטים גדול נהר לשמוע אותו. הוא עלה בסולם הדרגות האקדמי, והופקד על חינוך תלמידי הבוגר ולאחר מכן, המוסמך. מ-1398 הקדיש את שיעוריו לוויקליף. ב-1400 (כנראה ב-3 באפריל) נסמך לכמורה והחל ללמוד לדוקטורט בפקולטה לתאולוגיה, אותו לא השלים. הוא נשא את דרשתו הראשונה בכנסיית מיכאל הקדוש בערך ב-1400. ב-15 באוקטובר 1401 בחרו בו עמיתיו לדיקאן הפקולטה לאמנויות. באותה תקופה החל לעסוק לעומק בפילוסופיה הוויקליפית והצטרף למעגל הקטן סביב מפיצה הראשי בפראג, הפרופסור סטניסלב איש זנוימה.

לפי זכרונותיו, בערך בתקופה זו לפני וסביב הסמכתו לכמורה, עבר מהפך דתי. הוס טען כי קודם היה איש קריירה ששאף לחיי עושר בחיק הכנסייה, אך דעותיו השתנו כליל והוא אימץ בלב ובנפש את האידאלים של חוג הרפורמטורים.

ב-14 במרץ 1402 ניתן לו התפקיד ממנו בנה את השפעתו, והוא מונה למטיף בקפלת התמימים הקדושים בית-לחם – כנסייה בת 3,000 מקומות, שנותרה בחזקת קפלה כי לא נערכה בה מיסה. מייסדיה, שהיו מקורבים לתנועת התיקונים, השלימו אותה ב-1394 במטרה שיטיפו בה בצ'כית עבור המון העם. בעשר השנים הבאות נשא הוס קרוב ל-3,500 דרשות בשפה המקומית, אותן הכין בלטינית. הוא נדרש לדבר פעמיים ביום בחגים; נאום רגיל מנה 3,000 מילה בממוצע, ונאום חגיגי כלל 8,000. הוס משך קהל גדול מכל שכבות האוכלוסייה, ודרשותיו נעשו חריפות וביקורתיות יותר ויותר עם השנים. הוא נהנה גם ממעמד בממסד: ב-1405 נקרא על ידי הארכיבישוף להשתתף בחקירת כת בברנדנבורג, והוא נבחר לשאת את הדרשה בסינוד פראג ב-1405 וב-1407.

ב-1403 נחשף שוב המתח בין הגרמנים לצ'כים באוניברסיטת פראג. הנזיר הדומיניקני יוהאן היבנר תבע מארכיבישוף העיר, סְבּינְקוֹ לֶפּוּס (זְבּינְייֵק זאייֶץ) דה הַזְמְבּורְקָה, לאסור דיון בארבעים וחמישה נושאים, או תזות, בהגותו של ויקליף. כמחציתן גונו כבר באנגליה ב-1382, והיבנר ביקש שגם היתר יוכרזו ככפירה. הוס אומנם נקט עמדה מתונה יותר מהוויקליפים המובהקים, שהגנו עליהן בשלמותן, וטען בעיקר שהוצאו מהקשרן. הוא התעמת עם היבנר בדיון פומבי ב-1404 והאשים אותו בסילוף הדברים ובהתקפה לא-מוצדקת על תאולוג שמעולם לא הוכרז רשמית ככופר. הדיון נמשך עוד שנים, והוכרע בלחץ האפיפיור ברומא גרגוריוס השנים עשר. ב-1407 זומנו לוותיקן זנוימה ויאן פאלץ', שני תומכיו המובהקים של ההוגה האנגלי, ואולצו לחזור בהם. כאשר שבו לפראג, הפכו למבקריו החריפים, והשינוי אפשר לארכיבישוף להיעתר להיבנר ב-1408. המחנה הוויקליפי הסכים להצהיר, בניסוח חמקני, שלא יגונן על התזות "בפרשנותן הכפרנית והמוטעה." הזמבורקה, שנטה קודם בעד הרפורמטורים, חשש מהתנופה שצברו מתנגדיהם בוותיקן והחל לנטות נגדם. ב-1408 כתב לו הוס שעליו להמשיך בקו נגד השחיתות וצבירת העושר, ולהפנות עורף ליועציו.

באותן שנים התמיד הוס בעיסוקיו האקדמיים: בינואר 1406 השלים פרשנות מקפת לשבע מהאפיסטולות הקנוניות, וב-1407 הוציא ביאור על תהלים ק"ט-קי"ח. בערך באותה תקופה יצא בעילום שם החיבור "Orthographia Bohemica" (על סדרי הכתיב הצ'כי), בו הוצעה לראשונה מערכת אחידה ומפושטת לאיות השפה, שהתבססה על שימוש רב בדיאקריטים. על פי רוב מייחסים את הספר להוס.

הקרע באפיפיורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, תמך המלך וצלאב בניסיון של קבוצת חשמנים לגשר על הקרע באפיפיורות בין גרגוריוס השנים עשר והאנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר. המלומדים הגרמנים, שרובם ציפו להמשיך בקריירה שלהם בארצות מולדתם שהיו נאמנות לגרגוריוס, תמכו באחרון. בתגובה, הוציא המלך ב-18 בינואר 1409 צו בקוטנה הורה צו שחיסל את זכויות היתר של הגרמנים באוניברסיטת פראג והעניק רוב קולות לבוהמים, שנותרו נייטרליים ברובם, בענייניה. בין רוב הסטודנטים ואנשי הסגל (לפי הערכות שונות, עד 80%) עזבו את המוסד, שמעמדו האקדמי נפגע מאוד. הדבר חיזק את מעמד הוויקיליפיטים, שנותרו רוב. ב-17 באוקטובר אותה שנה נבחר הוס לרקטור; הקולות שניתנו לו הגיעו גם ממחנה מתנגדי הרפורמה, לאחר שבנאומו הדגיש את הצורך בעליונות דוברי הצ'כית בארצם, עוד עניין שצידד בו. בינתיים, הוסיף לקרוא בדרשותיו הפופולריות לתיקונים בכנסייה ולתיקון השחיתות. הדבר קומם עליו את בעלי העניין בסדר הקיים יותר ויותר, והארכיבישוף החל לגלות עוינות כלפיו.

הוס ומרבית הבוהמים מיהרו להצהיר אמונים לאפיפיור השלישי החדש שנבחר ב-1409, אלכסנדר החמישי. הזמבורקה נותר נאמן לגרגוריוס במשך כמה חודשים של היסוסים, אך לבסוף הכפיף עצמו לאלכסנדר בספטמבר. הארכיבישוף ספג מספר השפלות בנדון בשל תמיכת וצלאב באויבי גרגוריוס, בתקופה שבה הוס והרפורמטורים צידדו במלך ללא עוררין. הדבר חיזק את המתח בינו לבינם. הוא פנה לאלכסנדר בבקשה לדכא את הוויקליפים. ב-20 בדצמבר 1409 הוציא האפיפיור החדש בולה שהחרימה של כל כתבי ויקליף, גינתה את תורתו ואסרה על הטפתה החופשית. לאחר פרסום הבולה פנה הוס לאפיפיור, אך לשווא. ב-9 במרץ 1410 נשרפו 200 מספריו ומכתבי היד יקרי הערך של ויקליף, והוס וחסידיו הוחרמו. מהלך זה חולל מהומה גדולה בבוהמיה, שהגיעה במקומות מסוימים לכדי התפרעויות המוניות.

ב-1410 אלכסנדר החמישי מת והוחלף על ידי יוחנן העשרים ושלושה.

הממשלה ניצבה בשלב זה לצדו של הוס, וכוחם של חסידיו הלך וגדל מיום ליום. הוא המשיך להטיף בכנסיית בית–לחם, ודרשותיו הפכו לחריפות יותר ויותר בביקורתן על הכנסייה. האנטי-אפיפיור החדש, יוחנן העשרים ושלושה, הוציא בפברואר 1411 בולה להוצאת צו נידוי כלפי פראג ולגירושו של הוס מהכנסייה, אך כל זאת ללא הועיל.

אחרי מותו של הארכיבישוף דה הזמבורקה ב-1411 התגבר העימות הדתי בבוהמיה ועלה לשלב חדש שבו החל עימות סביב האינדולגנציות, שהיו כתבי מחילה שנמכרו לחוטאים תמורת תשלום. בשנת 1411 הכריז האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה על "מסע צלב" נגד המלך לדיסלב מנאפולי, שתמך ביריבו הפוליטי, האפיפיור הנבחר שברומא, גרגוריוס השנים עשר. גם בפראג הטיפו למען מאבק זה, ומוכרי האינדולגנציות קראו לאנשים ללכת לכנסיות ולרכוש כתבי מחילה למימון המאבק. הוס, בעקבות וייקליף, יצא כנגד המסחר המושחת בכתבי מחילה, אך לא הצליח לגייס את אנשי האוניברסיטה לצדו. בשנת 1412 התנהל עימות פומבי בנושא, שבו הציג הוס את ניתוחו ודעותיו בנושא כתבי המחילה (Quaestio magistri Johannis Hus de indulgentiis), שהועתק למעשה מהפרק האחרון ב"האקלסטיקה" של וייקליף, ואת המסה שלו "המחילה על אשמה ועונש" (de absolutione a pena et culpa). לפי וייקליף והוס, לאף אפיפיור או בישוף אין זכות להרים חרב בשם הכנסייה, ותפקידם של אנשי הדת הוא לנהוג כמצוות הנצרות ולהתפלל בעד אויביהם ולברך את מקלליהם. מחילה נוצרית נקנית באמצעות חרטה הבאה מן הלב, ולא באמצעות כסף. מומחי התאולוגיה של הפקולטה השיבו להוס, אך בלא הצלחה. מספר ימים אחר כך שרף המון את הבולות האפיפיוריות שהוצאו נגד הוס, וקרא לעם לציית להוס ולא לנוכלים רודפי הבצע והנואפים של הכנסייה. שלושה אנשים מהמעמדות הנמוכים שהפריעו למטיפים מהכנסייה בעת דרשותיהם וכינו את כתבי המחילה שהכנסייה סוחרת בהם 'מרמה', הוצאו להורג וראשיהם נערפו, והם הפכו למרטירים הראשונים של הכנסייה ההוסיטית. הפקולטה לתאולוגיה באוניברסיטה דרשה מהוס להעביר את נאומיו ואת תורותיו לדיקן האוניברסיטה לבחינה, אך הוא סירב. הפקולטה גינתה את ארבעים וחמישה הסעיפים שהציג הוס פעם נוספת, והוסיפה תזות כפירה אחרות שמקורן היה ברעיונותיו של הוס. המלך אסר על הוראת סעיפים אלו בפקולטה, אך הוס והאוניברסיטה כאחד לא קיבלו את הגינוי בהליך מזורז שכזה, ודרשו הוכחה כי לסעיפים אלו אין יסוד בכתובים.

סטיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהומות בפראג חוללו שערורייה קשה בכנסייה הקתולית, ושליחי האפיפיור והארכיבישוף החדש אלביק ניסו לשכנע את הוס לחזור בו מהתנגדותו לבולות, אך לשווא. גם המלך נכשל בניסיונו לפייס בין הצדדים. במקביל, הגיעו שליחי הכמורה של פראג לרומא והעלו את טענותיהם בפני האפיפיור, וזה הורה לקרדינל של כנסיית סנט אנג'לו לפעול נגד הוס בנחרצות וללא רחמים. הקרדינל הטיל עליו את חרם הכנסייה הגדול, וקבע כי יש לעוצרו ולהביאו בפני הארכיבישוף, ולהחריב את הכנסייה שלו. הצעדים הקשים שננקטו נגד הוס וחסידיו, צעדי הנגד של ההוסיטים, והפניות של הוס אל האפיפיור להטיל, כביכול, על ישו הנוצרי לשמש כשופט העליון במקרהו, רק העצימו את סערת הרוחות, והובילו את המלך לדרוש מהוס לעזוב את פראג. אך בניגוד לציפיות, הסערה לא דעכה עם עזיבתו.

המלך, שדאב על שערוריית הכפירה שנקשרה בשם מדינתו ועל המהומות שהתחוללו, ניסה לפייס פעם נוספת בין הצדדים והכריז על קיום סינוד בצ'סקי ברוד ב-2 בפברואר 1412. בסופו של דבר התקיים הסינוד בארמון הארכיבישוף בפראג, מה שהוציא מכלל חשבון את השתתפותו של הוס עצמו במהלך. הועלו הצעות שונות, אך הוס עמד על דרישותיו, ובמיוחד על כך שלבוהמיה תינתן חירות דומה לזו שניתנה לארצות אחרות בתחום הדתי, וכי אישור או גינוי יבוצעו רק בהסכמת המלך. אנשי האוניברסיטה, לעומתו, תבעו המשך ציות מוחלט לרומא. ברקע דברים אלו עמדה השאלה האם בוהמיה חזקה מספיק לעמוד בפני מתקפות רומא ובמתקפות אפשריות של מלכים במרכז אירופה, שששו לעוט על ההזדמנות לכבוש את בוהמיה באמתלה של הגנה על הדת. הסינוד לא הגיע לתוצאות כלשהן, אך המלך הורה לו להמשיך בעבודתו ולנסות להגיע בכל זאת לפשרה.

הדוקטורים (מומחים לתאולוגיה) של האוניברסיטה תבעו מהוס ומחסידיו לאשר את התפישה האורתודוקסית, שלפיה האפיפיור הוא ראש הכנסייה ואילו הקרדינלים הם גופה, ויש לציית לכל תקנות הכנסייה. ההוסיטים ניסו להתקרב במידת האפשר לעמדתם, והוסיפו לסעיף את המלים "כפי שכל נוצרי מאמין חייב". סטניסלב זה-זנוימה, ידידו של הוס לאורך שנים ועתה אויבו, ועמו שטפּן פָּאלֶץ', עזבו במחאה את ההתכנסות, והם הוגלו על ידי המלך, יחד עם שני דוברים אחרים.

הוס, שגורש מפראג ושהה אז אצל מגניו בקוז'י הראדק הסמוכה לאוסטריה, העלה על הכתב את טענותיו, שהושפעו כתמיד במידה רבה מווייקליף, ואלו הוקראו בכנסיית בית–לחם בפראג. שם השיבו להם זה-זנוימה ופאלץ' במסות נגדיות. לאחר גירושם של מתנגדיו העזים ביותר, תפסו חסידי הוס את מרכז הזירה. הוס המשיך לכתוב את מסותיו ונשא דרשות בקוז'י הראדק, וההוסיזם הבוהמי החל לחלחל למדינות השכנות, הונגריה, קרואטיה ואוסטריה. האפיפיורות, במקביל, לא נותרה אדישה נוכח הסכנה הגוברת לסמכותה, ובינואר 1413 התכנסה ברומא מועצה שבה גונו כתבי וייקליף פעם נוספת, והוצאה הוראה לשרפם.

ועידת קונסטנץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה, ערה לנזקים החמורים שעורר הקרע המתמשך בכנסייה ולדרישות הרבות לרפורמה, נועדה לוועידה כללית ב-1 בנובמבר 1414. זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אחיו למחצה של ואצלב הרביעי והיורש לכתר בבוהמיה, היה להוט לנקות את הממלכה מכתם הכפירה.

גם הוס שאף לשים קץ לדיונים, והסכים ברצון לבקשתו של זיגמונד ללכת לקונסטנץ, מקום הוועידה. מן הדרשות שנשא עמו, ניכר כי סבר שיוכל לשאת את דבריו בפני הנאספים ולהטות אותם לעמדתו. זיגמונד הבטיח לו מעבר בטוח בממלכתו. הכללים היו אמורים להשתנות עם בואם של אנשי האפיפיור, אך זיגמונד נמנע ככל הנראה מהבהרת עניין זה להוס.

הוס, שהיה מודע לכך שייתכן שהוועידה תחרוץ את גורלו, כתב את צוואתו ויצא ב-11 באוקטובר לדרכו. ב-3 בנובמבר הוא הגיע לקונסטנץ, ולמחרת נתלתה על שערי הכנסייה הודעה המבשרת על העימות הפומבי בין מיכל מנמצ'קהו ברודו והוס הכופר.

תחילה היה הוס חופשי והשתכן בביתה של אלמנה, אך לאחר מספר שבועות הצליחו יריביו להביא למאסרו בעקבות שמועה שהפיצו כאילו הוא מתכוון להימלט. הוא הובא בתחילה למעצר בביתו של קאנון, ואחר כך, ב-8 בדצמבר, נכלא במרתפי המנזר הדומיניקני. זיגמונד, נטען, כעס תחילה מאוד על כליאתו של הוס ועל הפרת הבטחת המעבר הבטוח בתחומי ממלכתו שנתן להוס, ואף איים לסלק את הבישופים, אך כשנרמז לו שהדבר יביא לפיזור הוועידה, התאים עצמו לנסיבות וזנח את הוס, בן חסותו.

כבר ב-4 בדצמבר מינה האפיפיור ועדה של שלושה בישופים לקיום חקירה מקדימה נגד הוס. בפני הוועדה נשמעו עדי התביעה, אך להוס לא ניתן להשתמש בטוען להגנתו. מצבו החמיר לאחר השערורייה של יוחנן העשרים ושלושה, שבעקבותיה נאלץ לעזוב את קונסטנץ כדי להימנע מהצורך לוותר על הכס נוכח ההאשמות שהופנו כלפיו. הוס, שהיה עד אז שבויו של האפיפיור אך יכול היה לקיים קשר עם חבריו, הועבר עתה לידי ארכיבישוף קונסטנץ ונכלא במצודתו, גוטליבן שעל הריין. הוא היה כלוא בה שבעים ושלושה ימים, מבודד מחבריו, כבול בשלשלאות ביום ובלילה, רעב וחולה.

משפטו של הוס והעלאתו על המוקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאן הוס מועלה על המוקד בוועידת קונסטנץ, 6 ביולי 1415

ב-5 ביוני 1415 הובא הוס למשפט, ולצורך כך הועבר שוב למרתפי המנזר הפרנציסקני שבקונסטנץ. הוא הכיר בכך שהכתבים נגד זה-זנוימה ופאלץ' הם כתביו, והכריז כי יהיה מוכן לחזור בו מדבריו אם יוכח לו שטעה. הוא הודה בהערצתו את וייקליף ואמר כי משאלתו היא שנשמתו תגיע לאותו מקום שבו שוכנת זו של וייקליף, אך הכחיש שהגן על תורת וייקליף בנוגע לסעודה האחרונה, היינו, ארבעים וחמישה הסעיפים, והסביר שהתנגד רק לחיפזון שבו סעיפים אלה גונו. המלך דחק בו למסור את עצמו לרחמי הוועידה, משום שאינו רוצה להגן על כופר.

בישיבת המשפט האחרונה, ב-8 ביוני, נקראו שלושים ותשע קביעות שלו, 26 מהמסה על הכנסייה ו-13 מדברים שכתב נגד זה-זנוימה ופאלץ'. הקיסר קיבל הסברים בנוגע לסכנה הנובעת מקביעות אלו לכוחו שלו כמלך כדי להסיתו נגד הוס, והוס הכריז כי הוא מוכן להודות בטעויותיו אם ישתכנע שאכן יסודן בטעות. כל שאיפתו, אמר, הייתה לזכות במשפט הוגן ובזמן נוסף שבו יוכל להסביר את השקפותיו ואת הסיבות להן. אם הסיבות שלו והטקסט התנ"כי אינם מספקים, הוא ישמח אם יורו לו מהי הדרך הנכונה. הכרזה זו נחשבה בעיני שוביו ככניעה ללא תנאי מצד הוס, והוא נדרש עתה להכריז כי טעה בכל התזות שלו, לוותר על ההטפה להן בעתיד, לחזור בו מהן ולהכריז כי ההפך מהן הוא הנכון. הוס הבין עתה אל נכון כי פסה כל תקווה שלו לחיים, והכריז כי לא יחזור בו מתורות שלהן לא הטיף, וכי הוא מוכן רק למשוך ידו מתורות שהוועידה רואה אותן כשגויות. הוא סירב אז, וגם אחר כך, לחזור בו מהתורה לה הטיף.

חודש אחרי כן, ב-6 ביולי, הוכרז על גינויו ועל הרשעתו של הוס באופן פומבי. הוא הולבש בבגדי כמורה ונדרש לחזור בו מחטאיו. משסירב, נלקחו ממנו בגדי הכמורה שלו והכנסייה ניערה חוצנה ממנו והעבירה אותו להוצאה להורג בידי הרשות החילונית. כובע נייר גבוה שנשא את הכתובת "מנהיג הכופרים" נחבש על ראשו של הוס, והוא נלקח תחת משמר כבד אל המוקד. כאשר הוצת המוקד, נטען מאוחר יותר, ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס, ועל כן אמר את משפטו המפורסם: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas!"), משפט שמשתמשים בו גם כיום לציון תמימות הגובלת בטיפשות. אחרי מותו הושלך אפרו לריין.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל בדמותו של הוס במרכז כיכר העיר העתיקה של פראג

דעותיו, כתביו ודרשותיו הסוחפות של הוס חוללו מהפכה בכנסייה הבוהמית והיו למבשרי מהפכה משמעותית עוד יותר העתידה לבוא כמאה שנים אחר כך. מאבקם של חסידי הוס הביא ליצירת התנועה המוראבית והאחים הצ'כים, והמאבק של הבוהמים בכנסייה הקתולית הביא בסופו של דבר, בשנת 1436, להענקת מידה של אוטונומיה לכנסייה המוראבית, אליה ניתן להתייחס כתנועה הפרוטסטנטית הראשונה.

הוס והתנועה שהקים העלו את כל הנקודות שיעמדו במרכז המהפכה הפרוטסטנטית, מאה שנים אחר כך: התבססות על התנ"ך כמקור הסמכות האולטימטיבי; התנגדות לפולחנים פוליתאיסטיים שחדרו לנצרות, כמו פולחן הקדושים והצלמים, צומות, ימי חג מיותרים, תפילות המתים, כתבי המחילה, הסקרמנטים של הקונפירמציה ומשיחת החולים; קבלת אנשים שלא נשבעו לפרישות כמטיפים וכמשרתים בקודש, ובראש ובראשונה דחיית הטרנסובסטנציאציה, הרעיון שהיין והלחם במיסה הופכים, בפועל ממש, בברכת הכומר, לדמו ולבשרו של ישו.

ברובד עמוק וממשי יותר היה העימות בין הוס לאפיפיורות ויכוח לא על דוקטרינות, אלא על מקור הכוח והסמכות בנצרות ועל מעמדו של הפרט בתוכה. הוס וההוסיטים היו הראשונים שדחו את הרעיון שהאפיפיור וההיררכיה הכנסייתית מושלים בחיי הדת מכוח סמכות אלוהית, ודחו את הרעיון שנדרש תיווך של כומר בעל הסמכה אלוהית כדי לתווך בין האדם לבורא. האדם, הפרט, דובר השפה המקומית, הועמד על ידי הוס במרכז, והוא, באמונתו הטהורה, יוצר קשר ישיר עם בוראו. התפיסה הפוליתאיסטית של הנצרות הקתולית, המחייבת את תיווכו של כהן הבקי ברזים סודיים, ושרק באמצעותו ניתן לתווך ולספק את החסד ואת המחילה האלוהיים, זכתה לערעור ראשון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Thomas A. Fudge, Jan Hus: Religious Reform and Social Revolution in Bohemia, I.B Tauris, 2010.
  • František Šmahel, A Companion to Jan Hus, Brill, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]