התנועה הלאומית הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנועה הלאומית הפלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים הפועלים למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג הלאומיות ושיטת השלטון המבוססת על מדינות לאום הם רעיונות שמקורם באירופה של העת החדשה והם הגיעו למזרח התיכון בשלב מאוחר יחסית. עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה שלטה האימפריה העות'מאנית בחלק ניכר מהמזרח התיכון, ושלטונה נחשב בעיני תושבי האזור כלגיטימי, כיוון שהשלטון העות'מאני היה מוסלמי והתחשב בדיני האסלאם. שני אירועים סימנו את סופו של המשטר הישן במזרח התיכון, והכשירו את הקרקע להתפתחות תנועות לאומיות ערביות, ביניהן התנועה הלאומית הפלסטינית:

  1. המהפכה הלאומית בטורקיה שהחלה ב-1908 במרד שהובילה מפלגת הטורקים הצעירים נגד הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. המהפכה הסתיימה בהקמת רפובליקה טורקית חילונית ב-1923.
  2. ניסיונותיה של בריטניה לחולל מרד של הערבים במזרח התיכון כנגד השלטון העות'מאני הטורקי, כדי להחליש את האימפריה הטורקית שבה נלחמה בריטניה. הניסיונות להצית מרד עולים ממכתבי חוסיין-מקמהון, שבהם מועלה רעיון הקמת מדינת לאום ערבית בהנהגת השריף חוסיין ממכה, שליט חג'אז.

אף כי רעיון הקמת מדינה ערבית גדולה בהנהגת השריף חוסיין מעולם לא קרם עור וגידים, עצם העלאת הרעיון הפכה את הלאומיות הערבית למושג לגיטימי ואף מרכזי בחשיבה הפוליטית באזור.

התחלת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית בהתפצלות מן התנועה הלאומית הערבית, שהחלה להתפתח עם מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908. תנועה לאומית מיוחדת לערביי ארץ ישראל, כיחידה נפרדת מערביי סוריה, החלה בסוף מלחמת העולם הראשונה - מיום שארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה.[1] המועד המדויק שבו החלה להתפתח התנועה הלאומית הפלסטינית שנוי במחלוקת, אולם הסברה הרווחת היא שתחילתה לא לפני הכינוס של ערביי ארץ ישראל שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק (שבעקבותיו הוקמה תנועת העצמאות שתמכה בפייסל). ישנן גם סברות אחרות, כגון זו המוצגת על ידי הפלסטינים באמנה הלאומית הפלסטינית ובהזדמנויות אחרות, על פיה תחילת התנועה הלאומית שלהם בהצהרת בלפור (1917). הטענה למועד זה נועדה לסייע לפלסטינים להציג הקבלה עם הציונות, אשר לגרסתם החלה לפעול בארץ ישראל בתאריך זה.

יעודה הראשון והעיקרי של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל היה המלחמה בתנועה הציונית. ראשיתה של מלחמה זו הייתה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בעיתונות ובכרוניקה של תקופה זו מצויים סימנים ראשונים למלחמה של הערבים בהתישבות הציונית, הכוללים לא מעט מקרים של מחאה והתנגדות של עסקנים ערבים כלפי התישבות זו. אולם יעוד זה הגיע למלוא התפתחותו רק לאחר שהתנועה הציונית הוכרה בעולם המדיני הבינלאומי, ולאחר שהקמת הבית הלאומי של היהודים נקבעה כמטרת המדיניות של המעצמות בארץ ישראל ונכללה בכתבי היסוד של ממשלת המנדט הבריטי. יעודה העיקרי השני של הלאומיות הערבית בארץ ישראל בתחילתה היה השאיפה להקמת מדינה פלסטינית-ערבית עצמאית בתוך מסגרת של "אחדות ערבית". אולם יעוד זה הגיע להתפתחות מלאה מאוחר יותר, כיוון שבשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקשו רוב המדינאים הפלסטינים לספח את הארץ למדינה הסורית הגדולה, ורק אחר כך, כשחלוקת המזרח התיכון לאזורים ומדינות הפכה לעובדה, התחילו להכיר בהפרדתה של הארץ ובייחודה כגוף פוליטי בפני עצמו.[2]

למדיניותו הפרגמטית והמתונה של פייסל בן חוסיין כלפי הציונות, הייתה התנגדות פלסטינית חריפה מהרגע הראשון. כבר באפריל 1918, כאשר הודיע המושל הצבאי הבריטי של מחוז ירושלים לאספה של נכבדים ערבים על מדיניותה של ממשלת בריטניה, שביסודה הצהרת בלפור, מחו על כך כמה מהנכבדים וכאמל אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, עזב את האספה לאות מחאה. בפברואר 1919, כחודש לאחר חתימת הסכם ויצמן-פייסל, נתכנסה ביפו הפגישה הארצית הראשונה של נציגי "האגודה המוסלמית-הנוצרית", שהחליטה בין השאר על התנגדות מוחלטת לציונות ולהצהרת בלפור.[3]

שלא כמו תנועות לאומיות אחרות, שפעילותן הייתה מול הכוח קולוניאליסטי השולט בשטחן, הרי התנועה הלאומית הפלסטינית, כתגובת נגד לציונות, התגבשה כנגד שני כוחות שונים, הראשון היה התנועה הציונית וההתיישבות בארץ, והשני - השלטון המנדטורי, כנגדו כוון המרד הערבי הגדול (1936-1939), והוא שהיה מושא התביעות הלאומיות.

ועידות לאומיות והוועד הפועל הערבי 1934-1919[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקונגרס הערבי-פלסטיני, הוועד הפועל הערבי
משלחת של ראשי הציבור הערבי בארץ ישראל שיצאה ללונדון במחאה על אירועי 1929: ראע'ב נשאשיבי, אמין אל-חוסייני ומוסא כאט'ם אל-חוסייני.

ארגון התנועה הלאומית החל בשמונה כנסים שנערכו בשנים 1934-1919. ביוני-יולי 1919 נתכנסה בדמשק הועידה הערבית-הסורית, שהשתתפו בה גם עסקנים פלסטינים. ועידה זו נחשבת לוועידה הערבית הפלסטינית הראשונה, אולם גם ועידה זו קיבלה החלטות על הקמת מדינה סורית עצמאית בסוריה הגדולה (הכוללת גם את ארץ ישראל, עבר הירדן והלבנון), כמו גם על התנגדות מוחלטת לציונות. החלטות אלו היו הראשונות בשרשרת של החלטות נגד הבית הלאומי היהודי והעלייה היהודית, שנתקבלו בוועידות הבאות והתגבשו בסופו של דבר ל"אמנה הלאומית" ("אל-מית'אק אל-קומי") של ערביי פלסטין, שדרשה את הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקעות ערביות ליהודים, והקמה מידית של מדינה ערבית-פלסטינית עצמאית.[3]

בפברואר-מרץ 1920 נפתחה בדמשק הוועידה הערבית השנייה, שגם בה השתתפו עסקנים פלסטיניים, והיא נחשבת גם לשנייה במניין הוועידות הערביות הפלסטיניות. בתקופה זו, מרכז התנועה הלאומית הפלסטינית היה עדיין בדמשק. גם העיתון הערבי הפוליטי הראשון שנוסד בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1919 (בעריכת עארף אל-עארף), נקרא "סוריה הדרומית" ("סוריה אל-ג'נוביה"). גם בוועידה השנייה הוחלט על סיפוח פלסטין למדינה הסורית ("הגדולה"). אולם בצד פעילות זו בסוריה, נערכה פעילות ראשונה בארץ ישראל: ביום פתיחת הוועידה השנייה, ב-27 בפברואר 1920, ארגן מוסא כאט'ם אל-חוסייני הפגנת רחוב גדולה בירושלים, כתגובה על הודעת הגנרל לואי ג'ין בולס על המדיניות הצבאית הבריטית בארץ ישראל, ובראשית אפריל 1920 ניצלו העסקנים הצעירים הערבים את חגיגות נבי מוסא לשם עריכת הפרעות הראשונות ביהודים (פרעות תר"פ), ושניים מראשי המארגנים, אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, נידונו למאסר. בסוף מאי 1920, נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית", שלקחה את הנהגת התנועה הלאומית בשלביה הראשונים, ובראשה עמדו: עארף אל-עארף, רפיק אל-תמימי, עיזאת דראוזה, מועין אל-מאדי, אמין אל-חוסייני, אבראהים עבד אל-האדי וסלים עבד-אל-רחמן. תקופה זו, בה קיוו המנהיגים הפלסטינים לספח את פלסטין לסוריה, הסתיימה בעקבות שלושה מאורעות שאירעו ב-1920: אישור המנדט הצרפתי על סוריה והמנדט הבריטי על ארץ ישראל בועידת סן רמו באפריל, גירוש המלך פייסל מסוריה ביולי, והחלפת השלטון הצבאי בארץ ישראל למינהל צבאי ובואו של הנציב העליון הראשון בתחילת אותו חודש. המציאות החדשה נתחזקה על ידי שני אירועים נוספים: הפרדת עבר הירדן מארץ ישראל המערבית והקמתו כמדינה בראשות עבדאללה, והספר הלבן הראשון ב-1922. אולם יחד עם זאת, חלום הסיפוח לסוריה הגדולה לא נגוז לגמרי עדיין, ובשנים 1923-1920 פעלו המנהיגים הפלסטינים ומשלחותיהם לחוץ לארץ תוך שיתוף עם מנהיגי סוריה הלאומית ושליחיהם: הם קיימו משלחת סורית-פלסטינית משותפת בז'נבה בראשות מנהיגים סורים ובאוגוסט 1921 כינסו בה ועידה סורית-פלסטינית משותפת.[4]

בדצמבר 1920 נערכה בחיפה הוועידה הערבית הפלסטינית השלישית. ועידה זו הייתה הראשונה שנתכנסה בארץ ישראל, ובה עלה למנהיגות הראשית מוסא כאט'ם אל-חוסייני, שעד מותו בשנת 1934 עמד בראש הלאומיות הפלסטינית הקיצונית. בוועידה זו נבחר לראשונה מוסד מנהל קבוע לתנועה הלאומית הפלסטינית - הוועד הפועל הערבי בראשותו של אל-חוסייני. הוועד הפועל הופיע כמוסד המייצג היחיד, המוסמך והמוסכם של ערביי פלסטין ועמד בראש התנועה הלאומית. לוועד הפועל היה חלק רב בהסתה לפרעות תרפ"א.[5]

ביוני-יולי 1921 נערכה בירושלים הוועידה הרביעית, שהחליטה על שיגור משלחת מטעם הוועד הפועל לאירופה, בראשות אל-חוסייני. משלחת זו ביקרה בבירות שונות באירופה. היא השתתפה בוועידה הסורית-פלסטינית בז'נבה ובילתה עד קיץ 1922 בלונדון, במשא ומתן עם משרד המושבות הבריטי (שהיה אחראי על המנדט בארץ ישראל) והגשת תזכירים ומחאות. אולם מאמציה לבטל את הצהרת בלפור והמנדט, ולהשיג עצמאות לארץ ישראל הערבית, נכשלו.[6]

בינואר 1922, כחלק מהקמת ההנהלה העצמית שבריטניה הייתה מעונינת בה, הקימה ממשלת המנדט את המועצה המוסלמית העליונה, וכך ניתן לעסקנים הקיצוניים ששלטו בוועד הפועל, מעמד רשמי כמנהלי מוסד עדתי הקשור לממשלה. בכל שנות קיומם, שקדו שני המוסדות הללו על שיתוף פעולה הדוק. בשניהם שלטה משפחת אל-חוסייני והעסקנים המקורבים אליה, מה שגרם לכך שהאופוזיציה הפלסטינית הייתה מכוונת כנגד שני המוסדות כאחד, וזאת למרות שבמהותם היו נבדלים זה מזה: האחד מוסד פוליטי לאומי לא עדתי, ואילו השני עדתי-דתי חצי-ממשלתי.[6]

באוגוסט 1922, נערכה בשכם הוועידה החמישית. באותו חודש פורסמה הצעה להקמת מועצה מחוקקת בארץ ישראל. בספטמבר פורסמה הצעת המועצה המחוקקת כחלק מהצעת חוקה לארץ ישראל. בפברואר 1923 נערכו בחירות למועצה, אך אלו הוחרמו על ידי רוב הערבים ובמאי הן בוטלו. באותו חודש נעשה נסיון למנות "ועדה מייעצת" מתוך נציגי הציבור בארץ ישראל, אולם גם הוא נכשל עקב התפטרות רוב הנציגים הערבים.[7] באוקטובר 1922 יצאה המשלחת הערבית השנייה לועידת לוזאן וללונדון.[8]

ביוני 1923, נערכה ביפו הוועידה השישית, שהייתה מוקדשת לדיון על ההסכם שרצה חוסיין בן עלי, מלך חג'אז, לעשות עם בריטניה, בו לפי השמועה וויתר על ארץ ישראל. באותה ועידה נבחרה המשלחת השלישית, שתפקידה היה לנסות להניא את שליחי המלך חוסיין בלונדון מחתימה על הסכם שיוציא את פלסטין מכלל הארצות הערביות. ועידה זו הייתה האחרונה למשך חמש שנים.[8]

באוקטובר 1923 הציעו הבריטים להקים "סוכנות ערבית" בדומה לסוכנות היהודית, אולם כמו ניסיונותיהם להקים מועצה מחוקקת או ועדה מייעצת של כלל אוכלוסיית ארץ ישראל, כמו גם הצעתם זו נתקלה בהתנגדות פלסטינית מוחלטת. התנגדות תקיפה זו הייתה לכל הצעה שביססה את חוקת ארץ ישראל על הכרה בהצהרת בלפור, ושלא כללה הקמת מדינה פלסטינית באופן מיידי וביטול כל ההתחייבויות שניתנו ליהודים. על מדיניות זו נמתחה ביקורת מצד ערבים רבים, אולם גם האופוזיציה לא השלימה עם הצהרת בלפור, אלא גרסה שיש לקחת את מה שניתן ולהמשיך לדרוש, בניגוד לעמדת הקיצוניים שגרסו הכל או לא כלום.[8]

פילוג למחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מיולי-אוגוסט 1922 החלה להתגבש האופוזיציה, שהתארגנה בשלוש צורות: הקמת אגודות ומועדונים, הקמת "המפלגה הלאומית" (בראשות השייח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי מרמלה) ונסיון להקים "מפלגות חקלאיות" מקומיות של פלאחים, בעלות אופי בלתי-פוליטי. כל אלה הופנו נגד המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי, וזאת למרות שאחדים מראשי האופוזיציה המשיכו להשתתף בוועד הפועל.[8] עד שנת 1928 לא נתקיימו ועידות לאומיות וחיוניותה של התנועה הלאומית שככה במקצת, וזאת משום שהמשא ומתן עם הבריטים לא הביא לתוצאות רצויות והארץ תחת שלטון המנדט התנהלה כסדרה. בימי כהונתו של הנציב הלורד פלומר (1928-1925), החלו השלטונות הבריטיים לגלות תקיפות כלפי הסתה וקיצוניות, מה שהביא את האוכלוסיה הפלסטינית להרגיש שהממשלה אינה עומדת מאחורי המנהיגות הקיצונית. במשך חמש השנים הללו, ניסו עסקני הוועד הפועל לכנס את הוועידה השביעית, אולם נכשלו בשל חוסר אחדות.[8]

באותן שנים, התגבשו בציבור הפלסטיני שני מחנות גדולים:[9]

התפלגות הציבור הפלסטיני לשני המחנות לא חלה לרוב לפי בחירה חופשית של הפרט, על פי שיקולים פוליטיים-ענייניים, אלא בעיקר לפי השתייכות מסורתית של המשפחות הערביות, בעיקר בכפרים, שכל אחת מהן קשורה אל משפחות מיוחסות או תקיפות מסוימות שבערים הראשיות, וכך כמעט בכל כפר מצויה הייתה חמולה "חוסיינית" וחמולה "נשאשיבית". המאבק בין שני המחנות התנהל בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 בחריפות רבה. הפילוג העמוק מנע כל הופעה מאוחדת ומלחמה משותפת.[9]

ביוני 1928 התקיימה בירושלים[10] הוועידה הערבית השביעית, שהתאפיינה בקרע וניגודים בין הסיעות. הוועד הפועל הוסיף אמנם להתקיים עד 1934/5, אולם היה מוסד סיעתי שאינו מוכר כנציג כל הסיעות, והשלטונות הבריטיים הכירו בו משום שלא יכלו לוותר על מוסד ערבי-פלסטיני מייצג.[9]

בדצמבר 1931 כינס חאג' אמין אל-חוסייני ועידה כל-איסלאמית עולמית (אנ') בירושלים, שבה השתתפו 145 צירים מ-22 מדינות. המשלחת הגדולה ביותר היתה הפלסטינית המארחת, שכללה כ-50 איש, כולם מקרב תומכי החוסיינים, ובכללם מייסדי מפלגת אסתקלאל. האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית: "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית" (מאתמר אל-אמה אל-אסלאמיה אל-פלסטיניה), שנפתחה ב-11 בדצמבר בהשתתפות כאלף איש. לוועידה נבחרה מועצה מנהלת שהיה בה ייצוג לנפות הארץ, והיא סירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני.[11]

הוועידות הלאומיות שלחו משלחות ללונדון, בעיקר למשרד המושבות, ולחבר הלאומים. שורת הכנסים הופסקה עם מותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני ב-1934, בשל סכסוכים על זהות יורשו. עם מותו, החלו החוגים השונים להתארגן בצורת מפלגות, והוועד הפועל הערבי התפורר.[12]

עם התעצמות העלייה היהודית, התחוללו מאורעות אוקטובר 1933. בספטמבר 1934 החלה התארגנות כנופיית שייח' עז א-דין אל-קסאם. בנובמבר 1935 נערך "קרב יעבד", בו הושמדה הכנופייה, מה שהביא להפגנה לאומנית בשעת הלוויתו של השייח'.[13]

מוסדות לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 ייסדו המחנה החוסייני והוועד הפועל הערבי בחיפה את "אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית".[14] ביוני 1930 נוסד "הבנק הערבי".[15] ביולי 1933 נערכה "התערוכה הערבית הלאומית", כנגד "יריד המזרח" הציוני. באוגוסט הודיעה הממשלה על הגנתה על "ערבים מנושלים", על פיתוח החקלאות הערבית ועל החוק ל"הגנת האריס". באפריל 1934 נערכה תערוכה ערבית שנייה. ב-1935 נוסד "הבנק הערבי החקלאי" על ידי אחמד חילמי עבד אל-באקי, כחברה-בת ל"בנק הערבי".[13]

קופת האומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנות ה-20 הבשילה בחוגים ערביים ההכרה כי התנועה הלאומית לא תצליח במלחמתה במפעל הציוני, אם לא תמנע מכירת קרקעות של ערבים ליהודים, כאשר המועצה המוסלמית העליונה נתבקשה לקנות קרקעות שהיו בסכנת מכירה ולעשות אותן הקדש (בערבית: "וקף"). אולם הנסיונות לרתום את המועצה לא צלחו ורק ב-1932 הרכיב הוועד הפועל הערבי ועדה מיוחדת שהכריזה על יסוד חברה "להצלת קרקעות" בשם "קופת האומה הערבית" ("צנדוק אל-אומה אל-ערביה"). בדצמבר 1932 החלה הפצת מניות, שמרביתן נקנו על ידי המועצה המוסלמית העליונה, אולם הענין שוב שקע. ב-1935 הוא נתעורר מחדש והחלה תעמולה רחבה לטובת גאולת הקרקעות, כאשר חכמי-דת מוסלמים כתבו פתוות (פסקי הלכה) מיוחדות המנדות מן את המוסלמי שמוכר קרקע ליהודי. ב-26 ביולי 1935 נרשמה "קופת האומה" כחברה חוקית. ב-1936 הקופה הפסיקה לפעול, אך חידשה את פעולותיה ב-1943.[16] באותו הזמן נוסדו ועדות עסקנים בערים, שהחלו באיסוף תרומות במגוון דרכים: הפצת תוים ובולים ברחובות, תליית קופסאות בחנויות ועריכת כינוסים מיוחדים בערים ובכפרים. ראש קופת האומה היה אחמד חילמי עבד אל-באקי, מנהל "בנק האומה הערבית". הקופה לא הצליחה אמנם ברכישת קרקעות, אולם הצליחה להפריע למכירת קרקעות ליהודים, בין היתר על ידי תביעות משפטיות, לחץ ציבורי והוקעת המוכרים והמתווכים, ואיומים עליהם. הצלחתה העיקרית הייתה השלטת אוירה ציבורית בקהל הפלסטיני. ב-1945 פרצה מחלוקת ציבורית ונוצר פילוג בין מחנה קופת האומה ובנק האומה שמאחוריה לבין מתנגדיה, בראשם מוסא אל-עלמי, החוסיינים ו"הבנק הערבי". נגד הקופה הופנו טענות רבות, לגבי היעדר פרסום מאזנים ודין וחשבון, היעדרה של הנהלה ארצית מסודרת, והעובדה שכולה נתונה לרשות מנהלה וידידיו. הקופה גם גרמה לכך שמדי יום היו מגיעות אליה עשרות פניות של ערבים המתחננים שתקנה את הקרקע שלהם, כביכול כי היא בסכנת נפילה בידי יהודים. [17]

המפעל הקונסטרוקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך הפולמוס עם קופת האומה, קמה תוכניתו של מוסא אל-עלמי, "המפעל הקונסטרוקטיבי" ("אל-משרוע אל-אנשאי") למניעת מכירת קרקעות ליהודים, שפורסמה באוגוסט 1945, ונתמכה על ידי החוסיינים. התוכנית שללה את ערכה של קניית קרקעות והעדיפה במקומה את פיתוחן: על ידי העלאת הרמה החקלאית, הכלכלית והמקצועית של הפלאח והכפר הערבי, תימנע מכירת אדמתו. התוכנית נועדה לייסד חברה שתיתן הלוואות, תייסד בתי ספר ותעניק הדרכה חקלאית-מקצועית בחינם, בתמורה להתחייבות משפטית שהכפרים לא ימכרו את אדמתם ליהודים. אולם גם תכנית זו עוררה ויכוח חריף, מאחר שרק כ-15% מן האדמות שנמכרו ליהודים, נמכרו על ידי הפלאחים - השאר נמכרו על ידי בעלי אחוזות. בפברואר 1946 נוסדה חברה רשמתי לביצוע המפעל, אולם בקיץ אותה שנה התוכנית ירדה מהפרק ומנהלה התפטר.[18]

מפלגות 1948-1932[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הערבי העליון 1936. שורה קדמית (משמאל לימין): ראע'ב נשאשיבי, אמין אל-חוסייני, אחמד חילמי פשה, עבד אל-לטיף א-סלאח, אלפרד רוק. שורה אחורית: ג'מאל אל-חוסייני, חוסיין אל-ח'אלידי, יעקוב אל-ע'וסיין, פואד סאבא.

החל מתחילת שנות השלושים החלו לקום בארץ ישראל מפלגות ערביות לאומיות:

  • מפלגת אל-איסתקלאל - מפלגה פאן-ערבית. הוקמה ב-4 באוגוסט 1932 כסניף פלסטיני של מפלגת איסתקלאל הכל-ערבית, שהייתה יותר חוג המשמש חוט שדרה למפלגות השונות. המפלגה הוקמה על ידי עווני עבד אל-האדי ואיתו, בין היתר, מועין אל-מאדי, עיזאת דראוזה סובחי אל-חד'רא וד"ר סלים סלאמה.[19] תנועה זו יזמה מאוחר יותר את פרוץ המרד הערבי הגדול. לאחר מכן פסקה להתקיים כמפלגה מאורגנת והמשיכה להתקיים כחוג פעיל של עסקנים, כשבידיה "קופת האומה" להצלת קרקעות ומאחוריה בנק האומה הערבית. המנהיגים הראשיים של החוג בשנות ה-40: עבד אל-האדי, חד'רא ורשיד אל-חאג' אבראהים.[20]
  • מפלגת ועידת הנוער (או "קונגרס הנוער", "מואתמר א-שבאב") - נתארגנה בדצמבר 1932, בחר לעצמו ועד פועל ובספטמבר 1933 הועמד בראשו העסקן יעקוב ע'וסיין. הקונגרס קיים שני כינוסים בלבד, ב-1932 ובמאי 1935, אך המשיך להתקיים ללא ועידות נוספות. החברות בו לא שללה חברות במפלגות אחרות, וכמה מחברי הוועד המרכזי שלו היו חברים במקביל במפלגה החוסיינית.[21] למפלגה לא היה בסיס בכפרים ולא היו בה אישים בולטים.[20]
  • מפלגת ההגנה הלאומית ("חיזב א-דיפאע אל-וטני") - מפלגת האופוזיציה, שנתארגנה בדצמבר 1934, בראשות ראע'ב נשאשיבי. בין המייסדים הנוספים: יעקוב פראג' (הנוצרי), חסן צדקי דג'אני, עבד אל-רחמן אל-תאג'י, עאסם א-סעיד (ראש עיריית יפו), חאג' נימר אל-נאבולסי, סלימאן טוקאן (ראש עיריית שכם), מוסטפה אל-ח'יירי (ראש עיריית רמלה) ודאוד אל-עיסה (מבעלי העיתון "פלסטין").[21] מפלגה זו, שנסמכה על ההשפעה של משפחת נשאשיבי, התאפיינה באינטרסים מקומיים (מוניציפליים וכלכליים) ובפחות התעניינות פאן-ערבית, כמו גם בנכונותה לשיתוף פעולה עם השלטונות.[22] מפלגה זו לא הצליחה לצבור כוח משמעותי ואנשיה הצטרפו לוועד הערבי העליון עם הקמתו. עם זאת, המפלגה המשיכה להתקיים ואף הודיעה על קבלת הספר הלבן השלישי (1939). עם הירידה בפעילותו הציבורית של ראע'ב נשאשיבי ושל מחנה נשאשיבי בכלל, הפך סלימאן טוקאן לראש המפלגה בפועל.[20]
  • המפלגה הערבית הפלסטינית ("אל-חיזב אל-ערבי אל-פלסטיני") - התארגנות חוגי החוסיינים בצורת מפלגה ב-27 במרץ 1935, אולם גם עתה טענו כי אין הם "מפלגה" אלא מייצגי "העם" הערבי הפלסטיני על כל שכבותיו. בראש המפלגה הועמד ג'מאל אל-חוסייני, ולא המופתי אמין אל-חוסייני, שרצה להשאיר עצמו במעמד של מנהיג דתי על-מפלגתי. בין שאר מייסדי המפלגה: אלפרד רוק (נוצרי מיפו), שייח' מוחמד עלי אל-ג'עברי (ראש עיריית חברון) ויוסף דיא דג'אני (יפו).[21] במאי 1944 חידש המחנה החוסייני את ארגונו כמפלגה פוליטית ומאז הפך פעיל מאד ונחשב לחזק ביותר. מנהיגיו הראשיים בשנת 1946 היו: ג'מאל אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, פריד ענבתאוי, רפיק אל-תמימי, כאמל דג'אני, יוסף צהיון, מוסא סוראני ותופיק סאלח. מוסא אל-עלמי היה מקורב למפלגה אך לא חבר בה באופן רשמי. המפלגה ראתה באמין אל-חוסייני הגולה כמנהיג הראשי.[20]
  • מפלגת הרפורמה ("חיזב אל-איצלאח") - נוסדה ביוני 1935 על ידי ראש עיריית ירושלים, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי. בין שאר המייסדים: פחמי חוסייני (ראש עיריית עזה), חוסני ח'ליפה (ראש עיריית עכו) ועיסה בנדכ (בית לחם).[21] במהלך שנות ה-40 הפסיקה להתקיים.[20]
  • מפלגת הגוש הלאומי ("אל-כותלה אל-וטניה") - המפלגה נוסדה באוקטובר 1935 בשכם על ידי עבד אל-לטיף צלאח, לשעבר חבר המועצה המוסלמית העליונה. בין המייסדים היה עבדאללה מוח'לס, מוותיקי האופוזיציה ומאוחר יותר מנהל ארצי של הווקף.[23] זה היה חוג לא גדול, ללא בסיס בכפרים, ופרט למנהיג, לא היו במפלגה אישים חשובים.[20]
  • באוגוסט 1935 הוקמה תנועת הרפורמה הערבית על ידי חוסיין פאקרי אל קאדי. תנועה זו דרשה עצמאות מיידית, שיפור החינוך וביטול ההכרה בבית הלאומי היהודי. התנועה לא הצליחה להתרומם כתנועה ארצית אלא רק בירושלים, ונסגרה ב־1937.[דרוש מקור]

כל שש המפלגות הללו לא הוקמו על ידי בחירות, אלא בדרכים שהיו מקובלות בציבור הערבי: פגישות של עסקנים ומשכילים עירוניים, לרוב ללא אספות מסודרות עם הצבעות ובחירת מוסדות מרכזיים. השם "מפלגה" היה חידוש, מתוך רצון להופיע בצורות ארגון מודרניות, אולם מהות הארגון והנהגתו נשארה בעלת הצביון העסקני-משפחתי המקובל. שתי המפלגות הגדולות, ה"חוסיינית" וה"נשאשיבית", הסתמכו בעיקר על התמיכה המסורתית של משפחות כפריות, ואילו המפלגות הקטנות נותרו חבורות קטנות של משכילים ועסקנים עירוניים, ומשום כך נגררו תמיד אחרי אחד המחנות הגדולים. מעבר לכמה קווי אופי מיוחדים, לא היו בדרך כלל הבדלי דעות רעיוניים בין המפלגות, וכל מפלגה קבעה לעצמה מדי פעם את עמדתה בעניין בעיות השעה.[22]

ב-1943 קמה הליגה לשחרור לאומי, ארגונם הפוליטי של הקומוניסטים ואוהדיהם. עמדו בראשם: אמיל תומא, בולוס פרח, מוח'לס עמרו ואמיל חביבי.[20]

הוועד הערבי העליון 1948-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוועד הערבי העליון
אמין אל חוסייני נפגש עם אדולף היטלר, 1941

המרד הערבי הגדול 1939-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המרד הערבי כנגד הבריטים באפריל 1936, הוכרזה שביתה, הוקמו "וועדות לאומיות" וב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון, שהפך לגורם המשמעותי ביותר בתנועה הלאומית הפלסטינית עד 1949. לוועד הזה מינו עצמם ראשי ששת המפלגות, ובראשם חאג' אמין אל חוסייני. עם הקמת הוועד, התחייבו המפלגות השונות להפסיק כל פעולה נפרדת ולמעשה חדלו להתקיים מאותו יום ואילך. מחיר האחדות הלאומית הפלסטינית היה כפיפותם של מנהיגי החוגים והסיעות למרותם של החוסיינים. כך הצליחו אלה להשתלט על הציבור הערבי למשך מספר שנים.[24]

המרד הערבי הצליח לאחד את התנועה הלאומית הפלסטינית לזמן קצר, אולם רצח של מאות משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים), והתייחסות מזלזלת מצד החמושים לאוכלוסייה האזרחית - תרמו להידרדרות מצבה של התנועה הלאומית. לאחר שבסוף יוני 1937 נעשה נסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, עזבו בתחילת יולי ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית, את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[25] הבריטים עודדו יריבויות בין הפלגים השונים, וכתוצאה מכל אלה אף הוקמו "כנופיות השלום", שהתנגדו לכנופיות הטרור של המרד והעמיקו עוד יותר את הפילוג בתוך התנועה.

לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידה כל-ערבית למען פלסטין, שנערכה בבלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937. ב-26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים. ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. הוצאו פקודות מאסר נגד חבריו ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל. אמין אל-חוסייני פוטר ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, והצליח להימלט ללבנון.[25]

דיכוי המרד (החל מ-1938 וביתר שאת ב-1939) גרם לתנועה נזק משמעותי ביותר. בתקופה זו הצליחה, אמנם, התנועה הלאומית הפלסטינית לזכות בהישג משמעותי עם קבלת הספר הלבן השלישי (1939) על ידי ממשלת בריטניה, אך מרבית המפלגות הערביות דחו את הספר כפתרון בלתי מספק היות שלא אסר כליל את העלייה היהודית.

מלחמת העולם השנייה 1945-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהגולים חזר לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה, ובהם יעקוב ע'וסיין, עווני עבד אל-האדי וחוסיין ח'אלידי. אולם רבים עברו בשנת 1939/40 לעיראק, שם שיתפו פעולה עם יוזמי ומארגני מרד רשיד עלי (1941). בשעת המרד היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים. החשובים שבהם: אמין אל-חוסייני, ג'מאל אל-חוסייני, אמין אל-תמימי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, ומפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה (פח'רי נשאשיבי נרצח בנובמבר 1941 בבגדאד על ידי פלסטיני[26]). לאחר כישלון המרד, ברחו אמין אל-חוסייני, עבד אל-ראזק וחסן סלאמה ועוד רבים אחרים לגרמניה (עליהם נוספו בין היתר רשיד עאלי אל-כילאני ופאוזי קאוקג'י) ושהו בתחום מדינות הציר עד לסוף מלחמת העולם השנייה. ג'מאל אל-חוסייני נאסר בדרכו על ידי הבריטים והושם במעצר ברודזיה. ביוני 1946 ברח אמין אל-חוסייני למצרים.[27]

במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפה התנועה הלאומית הפלסטינית פעולה עם מדינות הציר והכריזה ג'יהאד על בנות הברית כתוצאה מהבטחה שאמין אל חוסייני קיבל מאדולף היטלר שבה נאמר שגרמניה תשמיד את הייסוד היהודי הקיים בארץ ישראל לאחר הניצחון הגרמני במלחמה, המנהיגות הפלסטינית סייעה לגרמנים בגיוס מוסלמים לוואפן אס אס ונערך מבצע צבאי פלסטיני-גרמני בארץ ישראל - מבצע אטלס. עובדה זו גרמה להידרדרות יחסיה עם בריטניה, אשר פנתה לשיתוף פעולה עם היישוב במהלך התקופה המכונה מאתיים ימי חרדה.

הליגה הערבית 1947-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שודרג מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הקמת הליגה הערבית ב-1945. מימוש שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים הוכר כחלק מיסודות הליגה, דבר שאף הביא לשיקומו של הוועד הערבי העליון.

ב-20 בנובמבר 1945 הוקם הוועד הערבי העליון מחדש, בעזרת התערבותה הישירה של הליגה הערבית, ללא יושב ראש (ג'מאל אל-חוסייני, שעדיין לא שב), והנשיאות שלו נשארה פנויה לחאג' אמין אל-חוסייני. הרכבו היה ברובו מחוג החוסיינים.[28] אולם הכוחות ה"צעירים" והמשכילים, הבלתי-מפלגתיים, ארגוני הפועלים והקומוניסטים לא שותפו בוועד העליון ולא הכירו בו. הם דרשו בחירות דמוקרטיות לוועד חדש ואף כמה מחברי הוועד עצמם לא השתתפו בישיבותיו (ח'אלידי, נשאשיבי, עלמי וסלאח). מלבד זאת, מאחר שהמפעלים האופרטיביים היחידים של הפלסטינים - משרדי התעמולה ו"המפעל הקונסטרוקטיבי" ו"קופת האומה" (שמטרתם "הצלת קרקעות"), לא היו כפופים לוועד, נותר הוועד גוף ללא סמכות וכוח ביצוע.[28]

בסוף ינואר 1946 הותר לג'מאל אל-חוסייני לשוב לארץ ישראל, ומיד עם שובו בפברואר לקח לידיו את המנהיגות הראשית במפלגה החוסיינית ובוועד הערבי העליון.[27] בחודש מרץ נתפרק הוועד וג'מאל אל-חוסייני מינה על דעת עצמו ועד עליון חדש ומורחב, על ידי צירוף מספר רב של תומכיו. אלא שמנהיגי חמש המפלגות האחרות לא נענו להזמנה והודיעו כי אינם מכירים בוועד החדש, ומאוחר יותר הקימו ועד נגדי בשם "החזית הערבית העליונה". בחודש יוני פיזרה הליגה הערבית את הוועד הערבי העליון ואת החזית הערבית העליונה ומינתה "ועד-פועל עליון" לערביי פלסטין ובו 4 חברים: ג'מאל אל-חוסייני (ממלא מקום הנשיא), חוסיין אל-חאלידי (מזכיר), אחמד חלמי ואמיל אל-ע'ורי, , ובראשם נשיא שאין מזכירים את שמו בגלוי: חאג' אמין אל-חוסייני. בכך סמכה הליגה את ידיה על המנהיגות של החוסיינים.[28][29][30]

בינואר 1947 שוב שונה הרכב הוועד, תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי ארץ ישראל ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים. באותו חודש הוזמן הוועד על ידי ממשלת בריטניה לוועידה בלונדון על בעיית פלסטין. במאי 1947 הוחלט באו"ם כי הוא ייצג את ערביי ארץ ישראל כלפי האו"ם.

הנכבה 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנכבה
פליטים פלסטינים עוזבים את הגליל, אוקטובר-נובמבר 1948

לקראת מלחמת העצמאות של ישראל הלכה הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית והתפוררה, בעיקר בשל "בחישה" של מדינות ערב השכנות, שכל אחת מהן שאפה לספח אליה ככל הניתן משטחי המנדט. במיוחד התבלטה ירדן, אשר הציבה לעצמה מטרה לספח את כל השטחים שיתפנו על ידי המנדט. מצב זה, יחד עם תלות ניכרת של ההנהגה (ובמיוחד הוועד הערבי העליון) במדינות ערב, גרם לאי-יכולת של הפלסטינים לנהל תנועה לאומית מאוחדת.

פעילותה העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית בתקופה זו התמקדה בהכנה להשתלטות על שטחי המנדט לאחר התפנות הבריטים. כמעט כל פלגי התנועה דחו דחייה מוחלטת את הצעת החלוקה כאשר ההחלטה הפורמלית על כך התקבלה על ידי הוועד הערבי העליון ביום קבלת ההחלטה באו"ם.

התפתחות אירועי המלחמה, ביניהם ריבוי הפליטים, הקריאות של ההנהגה לסייע לפלישה על ידי פינוי השטח, שיתוף פעולה של כפרים רבים עם הכוחות היהודיים, ובמיוחד בריחתן של האליטות - המיטו מכה קשה מאוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. למרות ניסיונות מסוימים, שהמרכזי בהם היה הקמת ממשלת כל פלסטין בעזה בספטמבר 1948, התמוטטו כל מרכזי הכוח של התנועה הלאומית הפלסטינית, ולמעשה היא חדלה להיות תנועה מאורגנת.

בין הנכבה למלחמת ששת הימים 1967-1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מאירועי מלחמת העצמאות של ישראל, ובעקבותיהם הטלת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, ממשל צבאי מצרי ברצועת עזה, וכן כתוצאה ממדיניות ירדן בגדה המערבית שדיכאה את הניסיונות של התנועה להתארגן באזור השליטה שלה, לא הצליחה התנועה להשתקם בתוך ארץ ישראל. פעילותה עברה לאזורים אחרים בעולם הערבי.

ביוזמת הליגה הערבית הוכרזה ב-22 בספטמבר 1948 בעיר עזה (באותו זמן תחת שליטה מצרית) ממשלת כל פלסטין, כניסיון לתת מענה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות בישות פוליטית עצמאית שאינה תלויה בממשלת עבר הירדן או כפופה אליה, וזאת כתגובת נגד להחלטתו של עבדאללה מלך ירדן לספח את שטחי הגדה המערבית לממלכתו ולהעניק אזרחות ירדנית לתושביה הפלסטינים, צעד שנתפס כמנוגד לשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית. עם הקמתה, בראש הממשלה עמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, ושר החוץ היה ג'מאל אל-חוסייני. לנשיא מונה חאג' אמין אל-חוסייני. מלבד שש מדינות ערביות, הממשלה הפלסטינית והמדינה שהיא הכריזה עליה לא קיבלו הכרה בעולם. בסוף 1948 פונתה ממשלת כל פלסטין מרצועת עזה עקב התקדמות הצבא הישראלי ומעולם לא הורשתה לחזור מקהיר למרות שעזה נפלה תחת שליטה צבאית מצרית. ב-1959 חדלה ממשלת כל פלסטין להתקיים, על-פי החלטתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר שהחליט לפרקה.

בסוף שנות החמישים החלה להתגבש תנועת הפת"ח באוניברסיטת קהיר, ומאוחר יותר במפרץ הפרסי. גם ארגונים אחרים החלו להתארגן בתקופה זו במפרץ הפרסי ובאוניברסיטאות קהיר (שם טופחו על ידי המשטר). לימים יהיו ארגונים אלה חברים ב"ארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף), אשר נוסד בשנת 1964. ב-28 במאי 1964 בקונגרס הפלסטיני הראשון שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים, מונה אחמד שוקיירי כיושב ראש הראשון של אש"ף. בקונגרס נקבע הנוסח הראשון של האמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף. לאחר מלחמת ששת הימים, נתכנסה המועצה הפלסטינית בקהיר בימים 17-10 ביולי 1968 ועדכנה את נוסח האמנה.

החל מתחילת שנות השישים עלתה השפעת התנועה הפאן-ערבית ואיתה הנאצריזם. תנועה זו גרמה לשתי תופעות מנוגדות:

  1. חזרה של התנועה הלאומית הפלסטינית לתוך תנועת האם שלה - תנועת הלאומיות הערבית, דבר שהתבטא בהקמת אש"ף על ידי מדינות ערב.
  2. מאבק על זכות ההחלטה העצמאית של הפלסטינים, דרך שהובל בעיקר על ידי ארגון הפת"ח.

בין מלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה 1987-1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבוסה שנחלו צבאות ערב במלחמת ששת הימים גרמה לתפנית בהתייחסות של התנועה הלאומית הפלסטינית. עד למלחמה, הרעיון המרכזי היה היעזרות בצבאות ערב על מנת להכניע את ישראל. גישה זו נכשלה, ובתוך זמן קצר פינתה את מקומה לגישה של המאבק המזוין: מלחמה ללא פשרות בישראל על מנת להשיג את מטרותיה של התנועה, שעיקרם - חיסול מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה. גישה זו קיבלה עידוד מהצלחתה של אלג'יריה להשתחרר משלטון צרפת בדרך של מרד.

את המהפך מסמלת ההשתלטות של ארגוני הטרור ובראשם הפת"ח על אש"ף ב-1968-1969. השתלטות זו הציבה את יאסר ערפאת כמנהיג הבלתי מעורער של התנועה, מעמד שבו החזיק עד למותו ב-2004.

שחרור ערביי ישראל מן הממשל הצבאי ב-1966, והתחדשות התקשורת ביניהם לבין קרוביהם בשטחים, גרמו להצטרפות של חלקם לתנועה.

במהלך תקופה זו הפך אש"ף לנציג הכמעט יחיד של התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך שהוא דוחק לקרן זווית את הגורמים המעטים שהתנגדו לו. בשנים אלה ניסה אש"ף להשתלט תחילה על הגדה המערבית (1967-1968), אחר-כך על ירדן (גורש משם בספטמבר השחור ב-1970), ולבסוף על לבנון (משם גורש בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עד 1983). במהלך ניסיונות אלו הסתכסך אש"ף עם מרבית מדינות ערב.

מצד שני, התנועה הלאומית הפלסטינית צברה כוח לא מועט בדמותה כאש"ף בשנים אלו, תוך שהיא זוכה להכרה מצד מדינות ערב, ולאחר קבלת תוכנית השלבים גם מצד חלק ממדינות המערב.

תוצאות מלחמת יום הכיפורים התקבלו בעולם הערבי כניצחון גדול (לעומת תבוסת מלחמת ששת הימים), ולאחריה אימץ את אש"ף את תוכנית השלבים ב-1974. אימוץ התוכנית ביטא את ההכרה של רבים בתנועה הלאומית הפלסטינית בעובדה שאין אפשרות להשיג בכוח ובצורה מיידית את כניעתה המוחלטת של ישראל, ולכן יש לנקוט בגישה הדרגתית.

כתוצאה מהסכם השלום בין ישראל ומצרים זכתה התנועה הלאומית הפלסטינית, לראשונה, להכרה חלקית של ישראל. בהסכם השלום סוכם על מתן אוטונומיה חזקה (אולם ללא יחסי חוץ וצבא) לפלסטינים בשטחים, ונפתחו שיחות האוטונומיה שנמשכו עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. למרות זאת, דחו פלגי התנועה את הצעת האוטונומיה, והמשיכו להכריז כי המטרה היחידה היא חיסול ישראל.

האינתיפאדה הראשונה 1993-1987[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה הראשונה
כרזה פלסטינית מתקופת האינתיפאדה הראשונה, המתארת רגל של חייל צה"ל הדורכת על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, ונפצעת ממסמרים, 1990

פרוץ האינתיפאדה הראשונה גרם לשינוי בתנועה הלאומית הפלסטינית. לראשונה מאז הנכבה, חזר מרכז הכובד של התנועה לתוך ארץ ישראל. העובדה כי האינתיפאדה פרצה מ"השטח" ולא עקב החלטה מלמעלה הייתה כזריקת עידוד עבור התנועה.

ההשפעות העיקריות של האינתיפאדה בטווח המיידי היו:

  1. עליית כוחם של ערביי השטחים, עד כדי יצירת הבחנה בתנועה בין "הפנים" (השטחים וישראל) והחוץ (הפליטים וגולי אש"ף)
  2. התחזקות דרמטית של התנועה האסלאמית (בעיקר החמאס), שהפכה להיות המתחרה העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך שהיא מאמצת חלק מעיקריה)
  3. מעבר של ההנהגה לידי הצעירים, במיוחד אסירים משוחררים בתוך השטחים

במקביל, החל תהליך התמוטטות של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית עקב התפרקות ברית המועצות. להתפתחות זו היו שתי השפעות:

  1. היחלשות הגורמים הקומוניסטיים, שעד אותה תקופה היו בעלי חשיבות גדולה באש"ף
  2. הפסקת הזרמת הנשק הסובייטי לאש"ף

בתקופת האינתיפאדה הוכרזה מדינה פלסטינית על ידי אש"ף, דבר שיחד עם ההכרה בהחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון הביא להכרה בינלאומית רחבה בשאיפותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית.

לעומת זאת תמיכתם של הפלסטינים בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (מתוך תקווה שילחם עבורם בישראל), הביאה לירידת מעמדה הבינלאומי של התנועה ואף לעוינות כלפי הפלסטינים במדינות המפרץ (דבר שהתבטא בגירושם של רבים מהם).

הסכמי אוסלו 2000-1993[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הלאומית הפלסטינית קיבלה הכרה עולמית משמעותית בועידת מדריד, שבה השתתפה משלחת פלסטינית (אשר, בשל לחצי ישראל, הייתה מאוחדת פורמלית עם המשלחת הירדנית). במקביל להכרה זו, התחזקו בתנועה הקולות הפרגמטיים שקראו להשלים (ולו רק זמנית) עם קיומה של מדינת ישראל.

תוצאת תהליכים אלו, בצירוף היחלשות אש"ף לאחר מלחמת המפרץ וההשפעה של האינתיפדה הראשונה על דעת הקהל הישראלית, הייתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה היו הכרה בפועל של התנועה הלאומית הפלסטינית והציונות זו בקיומה של זו, דבר שהתבטא בחילופי המכתבים בין יצחק רבין ויאסר ערפאת לקראת אישור ההסכמים. למרות ההסכמים, חלק נכבד מאנשי התנועה הלאומית הפלסטינית סירב להכיר בישראל, ואף חלק מאלו שהכירו בה רשמית - דיברו על הכרה זו כחלק מתוכנית השלבים החותרת להכחדתה בסופה.

דגל הרשות הפלסטינית

כפועל יוצא של הסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבלה התנועה הלאומית הפלסטינית לניהולה שטח בהסכמה בינלאומית. בשלב זה נדמה היה כי התנועה הלאומית הפלסטינית קרובה מתמיד להגשמת מטרותיה, אך המציאות בפועל הייתה שונה. הסכמי אוסלו היו הסכמי ביניים שבהם נדחו מרבית המחלוקות עם ישראל לשלב מאוחר יותר של הסכמי הקבע. כאשר הגיעה העת לדון בהסכמי הקבע (החל מ-1996), החל כל צד להאשים את רעהו בהפרות חמורות של ההסכמים, דבר שהביא להתרחקות מהשגת המטרות של התנועה.

עצירת "תהליך אוסלו" עם עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון בישראל ופרוץ מהומות מנהרת הכותל, תרמו רבות לעוינות ההדדית. כתוצאה, התחזקו הגורמים הרדיקליים בתנועה הלאומית הפלסטינית (חזיתות הסירוב) ומחוצה לה.

במהלך הדיונים בפסגת קמפ דייוויד באוגוסט 2000 דרשה ממשלת ברק מיאסר ערפאת לציין בהסכם השלום העתידי כי מולאו דרישותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ערפאת סירב ובכך תרם רבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. התפתחות נוספת שיש המייחסים לה השפעה רבה על הערכת המצב של ראשי אש"ף, הייתה נסיגת צה"ל מלבנון (ב-2000). נסיגה חד-צדדית זו הותירה אצל פלסטינים רבים תחושה שאפשר להכניע את ישראל בכוח. במקביל, גדל בתקופה זו הסיוע לפלסטינים מאיראן דרך החזבאללה.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה פרצה בעיקר בשל תחושת הפלסטינים שאין ביכולתה של תנועתם הלאומית להשיג את מטרותיה. אף על פי שהסיבות המדויקות שנויות במחלוקת, הערכה זו מוסכמת הן על הפלסטינים והן על הישראלים.

האינתיפאדה השנייה הביאה לשדרוג נוסף במעמדה הכולל של התנועה הלאומית הפלסטינית, בצד היחלשותם הניכרת של אלו שהיו נושאי דגלה של התנועה עד אז (אש"ף, וביתר שאת הרשות הפלסטינית). בעוד ששאיפתה של התנועה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה זכתה להכרה כלל-עולמית (כולל ישראל), הרי שפיגועי 11 בספטמבר ופיגועי ההתאבדות הרבים בישראל הביאו לאובדן האמון העולמי בתנועה. בו-בזמן נתפשו התנועות הלאומיות (בניגוד לאסלאמיות) כמקושרות עם שחיתות הרשות הפלסטינית, ועם ההידרדרות במצב הכלכלי במהלך האינתיפאדה, דבר שהביא להיחלשותן. בהמשך, גרם מותו בסוף 2004 של המנהיג הבלתי מעורער של התנועה יאסר ערפאת לתחושת חוסר מנהיגות. השתלטות חמאס על רצועת עזה בתחילת 2007 גרמה להתחזקות נוספת של הגורמים האסלאמיים הפלסטיניים תוך שהם מאמצים ביתר שאת את החלקים הלאומיים בתורתם.

מטרות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות התנועה השתנו עם השנים, בעיקר בעקבות הקמת מדינת ישראל.

בזמן המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפסקת העלייה היהודית
  • איסור קניית קרקעות על ידי יהודים
  • כינון ממשלה דמוקרטית

לאחר מלחמת העולם השנייה התחלפו דרישות אלה, בהדרגה, בדרישה להקים מדינה פלסטינית עצמאית, בדומה למדינות ערב שהוקמו באותה עת.

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקמת מדינה פלסטינית עצמאית
  • חיסולה של מדינת ישראל
  • זכות השיבה

לאחר הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: השינוי בעמדות התנועה הלאומית הפלסטינית התחולל באופן הדרגתי מסוף שנות ה-80, אולם הוא לא התקבל בכל הפלגים של התנועה. אש"ף שומר על ערפול בנוגע למשמעות המעשית של זכות השיבה לאור הכרתו במדינת ישראל.

ארגונים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 12: התנועה הערבית הלאומית, עמ' 240.
  2. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 269.
  3. ^ 3.0 3.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 273-272.
  4. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 277-276.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 278.
  6. ^ 6.0 6.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 279.
  7. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 430.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 282-280.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 283-282.
  10. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 431.
  11. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 43.
  12. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 289.
  13. ^ 13.0 13.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 433.
  14. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 16, עמ' 365-364.
  15. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 432.
  16. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 16, עמ' 352.
  17. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 16, עמ' 356-354.
  18. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 16, עמ' 359-357.
  19. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 289.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 15: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 347-346.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 290.
  22. ^ 22.0 22.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 292.
  23. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 292-290.
  24. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 298-297.
  25. ^ 25.0 25.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
  26. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, לוח תאריכים, עמ' 436.
  27. ^ 27.0 27.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 317-315.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 328-325.
  29. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 15: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 347.
  30. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 439.