וורן פארל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וורן פארל
Warren Farrell
Warren Farrell photo.jpg
לידה 26 ביוני 1943 (בן 76)
קווינס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקר מדע המדינה, מחבר, סופר, סוציולוג, פוליטיקאי, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, Montclair State University עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות מיתוס הכוח הזכרי עריכת הנתון בוויקינתונים
warrenfarrell.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וורן תומאס פארלאנגלית: Warren Thomas Farrell; נולד ב-26 ביוני 1943) הוא מחנך אמריקאי, אקטיביסט, ומחברם של שבעה ספרים בסוגיות של גברים, אבהות, נשים ומגדר.

פארל התפרסם בשנות השבעים, כשהגן על מטרות הגל השני של הפמיניזם, והיה חבר במועצת המנהלים בניו יורק של ארגון נשים לאומי (NOW). אם כי כיום הוא נחשב בדרך כלל לאביה האינטלקטואלי של תנועת הגברים. פארל דוגל בכך ש"אין צורך בתנועת נשים המאשימה גברים, ולא בתנועת גברים המאשימה נשים, אלא בתנועה לשחרור מגדרי, שתשחרר את שני המינים מהתפקידים הנוקשים של העבר, אל התפקידים הגמישים יותר של העתיד."[1]

ספריו מכסים כעשרה תחומים: היסטוריה, משפטים, סוציולוגיה ופוליטיקה (מיתוס הכוח הזכרי); תקשורת זוגית (נשים לא יכולות לשמוע מה שגברים לא אומרים, האיחוד בין אב לבנו); סוגיות כלכליות ומקצועיות (למה גברים מרוויחים יותר); פסיכולוגיה ומשמורת ילדים (האיחוד בין אב לבנו); ותהליכי סוציאליזציה ופסיכולוגיה.  (למה גברים הם כפי שהם, הגבר המשוחרר) כל ספריו קשורים למחקרים בנושאי גברים, נשים, וספרו הבא צפוי לצאת ב-2017 ושמו: משבר הנערים.[2]

חיים מוקדמים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארל נולד ב-1943. הוא הבכור מבין שלושה, אביו היה רואה חשבון ואימו עקרת בית.[3] הוא גדל בניו ג'רזי. פארל למד בתיכון בית הספר האמריקאי של האג שנה ראשונה ושנייה, ואז סיים את לימודיו בתיכון מידלנד פארק  בניו ג'רזי ב-1961, שבו הוא היה נשיא מועצת התלמידים.

וורן פארל קיבל B.A. מאוניברסיטת מונטקלייר סטייט במדעי החברה ב-1965. כסטודנט, פארל היה סגן הנשיא הארצי של ארגון החינוך הלאומי לסטודנטים, מה שהוביל להזמנתו על ידי הנשיא לינדון ב. ג'ונסון לבית הלבן, לכנס על חינוך.[4]

בשנת 1966 הוא קיבל תואר שני מאוניברסיטת קליפורניה במדעי המדינה ובשנת 1974 דוקטורט באותו תחום לימוד מאוניברסיטת ניו-יורק. בזמן שהשלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת ניו יורק, הוא כיהן כעוזר הנשיא של אוניברסיטת ניו יורק.[5]

כמרצה במוסדות אקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארל לימד קורסים באוניברסיטאות שונות ובחמישה תחומים (פסיכולוגיה; לימודי נשים; סוציולוגיה; מדעי המדינה; מגדר וסוגיות בהורות) בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו; בית הספר המקצועי לפסיכולוגיה בקליפורניה; במחלקת לימודי נשים בסן דייגו; בברוקלין קולג'; באוניברסיטת ג'ורג'טאון; האוניברסיטה האמריקאית, ובאוניברסיטת ראטגרס.[6]

יסודות פמיניסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגל השני של הפמיניזם התפתח בשנות השישים המאוחרות, תמיכתו של פארל הובילה את הארגון הלאומי למען נשים בעיר ניו יורק לבקש ממנו ליצור קבוצת גברים. התגובות לקבוצה זו הובילו בסופו של דבר לכך שיצר כ-300 קבוצות נוספות לגברים ונשים, והפך להיות הגבר היחיד שנבחר שלוש פעמים למועצת המנהלים של הארגון הלאומי לנשים בניו יורק (1971-74).[7] ב-1974, פארל עזב את הארגון ואת ההוראה באוניברסיטת ראטגרס כאשר אשתו הפכה לעוזרת פרלמנטרית בכירה בבית הלבן והוא עבר איתה לוושינגטון. מאוחר יותר הם התגרשו.

ד"ר וורן פארל עורך "תחרות יופי לגברים" בתוכניתו של מייק דאגלס, עם אלן אלדה, בילי דייוויס ג'וניור ומרילין מאקו, משנת 1976.

במהלך תקופת הפעילות הפמיניסטית שלו, כתב פארל מאמרי דעה לניו-יורק טיימס, והופיע לעיתים קרובות בתוכנית טודיי שואו ופיל דונהיו. הוא גם הופיע במגזין פיפל, Parade ובתקשורת הבינלאומית. זה, וגם קבוצות הגברים והנשים שלו, שבאחת מהן השתתף ג'ון לנון, היוו השראה לכתיבת הספר, הגבר המשוחרר. הגבר המשוחרר נכתב מתוך נקודת מבט פמיניסטית, ומציג משפחה וסידורי עבודה אלטרנטיביים, שיכלו לאפשר בקלות רבה יותר לנשים גם לעבוד, ולגברים גם לטפל בילדים. בספרו הגבר המשוחרר, פארל החל ביצירת מושגים מקבילים לחוויה הגברית, במקביל לאלו של החוויה הנשית. לדוגמה: לחוויה הנשית כאובייקט מין, פארל טבע את המושג המקביל: אובייקט הצלחה, לחוויה הגברית.[8]

כדובר, פארל היה ידוע ביצירת השתתפות הקהל בחוויות של היפוך תפקידים, כדי לאפשר לשני המינים "לצעוד מייל בנעלי המין השני." ההתנסויות המפורסמות ביותר שלו היו: "תחרות יופי לגברים" ו"היפוך תפקידים בדייט" לנשים.[9] בתחרות היופי לגברים, כל הגברים מוזמנים לחוות את "תחרות היופי של היומיום שאף אישה לא יכולה להימלט ממנה." ב"היפוך תפקידים בדייט", כל אישה עודדה "להסתכן בכמה מתוך 150 הסיכונים לדחייה שגברים לרוב חווים משלב קשר העין ועד לסקס."[10]

שילוב סוגיות גברים לתוך סוגיות מגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון ב-1997, פארל הצהיר כי:

"הכל הלך טוב עד אמצע שנות השבעים, כאשר ארגון הנשים הלאומי יצא נגד חזקת המשמורת המשותפת.
לא יכולתי להאמין שהאנשים שחשבתי שהם חלוצים בשוויון, אומרים שנשים צריכות לקבל את אפשרות הבחירה הראשונה
להיות עם או בלי הילדים — ושלילדים אין זכויות שוות לאבא שלהם."[11]

בטרם כתב עוד בנושאי גברים והעצמה, פארל בילה שנים בחקר גילוי עריות, כולל הדרכים בהן האנשים שביצעו גילוי עריות הצדיקו את מעשיהם, והפוטנציאל (השנוי במחלוקת) להשפעה חיובית על חיי המשפחה. ב-2015 במאמר במגזין אמא ג'ונס, כתבה מריה בלייק סיכום של הממצאים וציטטה אותו בנושא: "בראיון מ-1977 לפנטהאוז, פארל הסביר כי חלק מהאנשים שביצעו גילוי עריות ראו את מעשיהם כ"חלק מסגנון חיים פתוח וחושני של המשפחה, שבו סקס הוא תוצר של חום וחיבה." המגזין גם ציטט אותו כאומר ש"ליטוף מיני" של ילדים, הוא ביטוי אכפתי ואוהב שעוזר להם לפתח מיניות בריאה." רעיונות אלה איימו על המוניטין שלו; כפי שהמגזין דיווח. פארל טוען, לעומת זאת, כי הוא אמר למגזין: "בדרך כלל, ליטוף של ילדים הוא ביטוי אכפתי ואוהב" ולא כפי שנכתב בפועל, ושהמגזין חיבר את הרעיונות שלו לאלה של מושאי המחקר שלו. פארל טוען עוד: "השאלה היא, איך גבר או אישה מצדיקים קיום גילוי עריות? ודיווחתי איך אנשים הצדיקו זאת. ברוב המקרים המאמר הבהיר זאת, אבל במקרים מסוימים מה שהאנשים שראיינתי אמרו, התערבב עם מה שאני אמרתי." לנוכח תגובה ציבורית אפשרית העשויה לפגוע במוניטין, בשל התכנים הרגישים של הספר וממצאיו, פארל החליט לבסוף שלא לפרסם את הספר.[12]

למה גברים הם כמו שהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד מספריו של פארל מכיל הקדמה אישית, המתארת את הפרספקטיבה שלו על איך ההיבטים של התודעה הציבורית, וההתפתחות האישית שלו, הובילו אל הספר. עד לאמצע שנות השמונים, פארל כתב שגם תרגילי היפוך התפקידים, וגם קבוצות הנשים והגברים שערך, אפשרו לו לשמוע את הכעס המתגבר של נשים כלפי גברים, וגם ללמוד על תחושות הגברים על כך שהם מוצגים באופן שגוי.[13] הוא כתב את הספר למה גברים הם כמו שהם[14] כדי לענות על שאלות של נשים על גברים, בדרך שהוא קיווה שתתקבל כנכונה גם עבור גברים.

הוא הבחין בין מה שהוא האמין שהן הפנטזיות והצרכים העיקריים של כל מין, וקבע כי "שני המינים התאהבו בבני המין השני, אשר היו הכי פחות מסוגלים לאהוב: נשים התאהבו בגברים מצליחים; וגברים התאהבו בנשים צעירות ויפות."[15] לטענתו נשים הרגישו מאוכזבות כי, "התכונות הנדרשות כדי להצליח בעבודה, הן לעיתים קרובות מנוגדות לתכונות שצריך כדי להצליח באהבה." כמו כן הוא טוען שגברים מרגיש מאוכזבים כי, "אישה צעירה ויפה במיוחד (או במושג שטבע: ידוענית גנטית, ובמקור: Genetic celebrity) לעיתים קרובות לומדת יותר על קבלה, ולא על נתינה, בעוד נשים מבוגרות יותר, או פחות מושכות, לעיתים קרובות לומדות יותר על נתינה ועשייה למען אחרים, מה שמתאים יותר לאהבה".[16] באופן חלקי בשל תמיכתה של אופרה ווינפרי, הפך כשיצא הספר: למה גברים הם כפי שהם לספרו הנמכר ביותר.[17]

מיתוס הכוח הזכרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-90 המוקדמות, פארל כתב כי אי ההבנות לגבי גברים העמיקו והפכו להיות מסוכנות להישרדותן של משפחות ושל האהבה.[18] התוצאה הייתה ספרו: מיתוס הכוח הזכרי.[19]

בספר מיתוס הכוח הזכרי, פארל הציע לראשונה מבט מעמיק לקווי המתאר שלו לתזה שהוא שזר עבור ספריו הבאים: כדי שגברים ונשים יעשו קפיצה אבולוציונית מהתמקדות בהישרדות, להתמקדות באיזון בין הישרדות והגשמה, מה שיהיה בסופו של דבר הכרחי זו לא תנועה למען נשים או תנועה למען גברים, אלא "תנועת מעבר מגדרית". הוא הגדיר את המעבר המיגדרי כתנועה שמטפחת את המעבר מתפקידי העבר הנוקשים שלנו לתפקידים הגמישים יותר של העתיד.[20]

כפי שרומזת כותרת הספר, 'מיתוס הכוח הזכרי' מערער את האמונה שלגברים היה את הכוח, בחלקו על ידי קריאת תיגר על ההגדרה עצמה של כוח. פארל הגדיר כוח כ"שליטה על אדם על חייו שלו." הוא כתב ש: "בעבר, לאף מין לא היה כוח; לשני המינים היו תפקידים: תפקיד הנשים היה לגדל ילדים; תפקיד הגברים היה לגדל כסף."[21]

פארל תיעד כיצד באופן חוצה תרבויות, תחושות חוסר האונים של גברים היו כרוכות בדרכים בהן הרגישו כיצד הם מתוכנתים חברתית, אפילו כבנים צעירים, להיות "המין שניתן להקריב." (במקור: "The Disposable Sex")[22] הוא טען כי כל חברה ששרדה, עשתה זאת על ידי הכשרת הבנים שלה להיות ניתנים להקרבה, במלחמה, ובעבודה. הפרדוקס של הגבריות, הוא הציע, היא שאותה הכשרה מסורתית שיצרה חברה בריאה, יצרה בנים וגברים לא בריאים.[23]

המיתוס של הכוח הזכרי, אותגר בלהט על ידי נשות אקדמיה פמיניסטיות, אשר ביקורתן הייתה כי גברים מרוויחים יותר כסף, ושכסף שווה כוח. פארל הסכים כי גברים מרוויחים יותר כסף, ושכסף הוא סוג אחד של כוח. עם זאת, פארל גם הוסיף כי "גברים לעיתים קרובות חשים מחויבות להרוויח כסף שמישהו אחר מוציא, בזמן שהם מתים קודם, ותחושת המחויבות איננה כוח."[24] נקודת המבט הזו פותחה באופן מלא יותר בספרו של פארל: למה גברים מרוויחים יותר.

פארל טוען כי גברים הטרוסקסואלים מותנים להאמין שהם יכולים לקבל אהבה, וחיבה מנשים רק על ידי הרווחת כסף. אמונה זו מובילה לבעיות פסיכולוגיות עבור שני המינים; על פי פארל, "החולשה של גברים היא החזות החיצונית של כוח; והכוח של נשים היא החזות החיצונית של חולשה."[25]

אולי ההצהרה השנויה ביותר במחלוקת של פארל בספרו מיתוס הכוח הזכרי היא ההכחשה כי החברה האמריקאית פטריארכלית ויוצרת חוקים לטובת גברים על חשבון נשים. פארל טוען כי זוהי פשטנות יתר המתעלמת בין היתר מהעובדה שרק גברים, ולא נשים, נדרשים להירשם למאגר הגיוס לצבא בארצות הברית; או שגברים לוקחים על עצמם יותר עבודות מסוכנות ומהווים 93% ממקרי המוות במקומות עבודה.[26]

טיעונים כגון אלה הובילו את מיתוס הכוח הזכרי להיות הספר שזכה למרבית הביקורות החיוביות והתשבחות, כמו גם לספרו השנוי ביותר במחלוקת. בתחום הלימודים האקדמי של לימודי הגברים, הספר נחשב לקלאסיקה.[27] כתב העת האקדמי הבינ"ל, ניו מייל סטאדיס, למשל, פרסם ראיונות עומק עם ד"ר פארל על ספרו בשני גליונות ב-2012 .[28] בתנועה לזכויות גברים, מיתוס הכוח הזכרי מכונה לעיתים התנ"ך של התנועה. ביקורת במגזין מאמא ג'ונס האשימה כי הספר מקדם שינאת נשים. סוזן פאלודי טוענת כי לדעתה פארל חזר בו מעמדותיו המקוריות כחלק מגל הנגד לפמיניזם.[29]

נשים לא יכולות לשמוע מה שגברים לא אומרים, והאיחוד בין אב לבנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העלייה במקרי גירושין בשנות ה-80 וה90 פארל החל לכתוב בעיקר על שתי בעיות: דלותה של התקשורת הזוגית[30] ואובדן הילדים את אביהם, בעקבות החלטות משפטיות על משמורת ילדים.[31]

בספרו: נשים לא יכולות לשמוע את מה שגברים לא אומרים,[32] פארל טוען כי זוגות נכשלים לעיתים קרובות בתקשורת זוגית מחוץ לחדר הטיפולים, כאשר האדם שמקבל ביקורת אינו יודע כיצד לאפשר לעצמו או לצד השני להרגיש בטוח. פארל פיתח שיטה שנקראת "טבילה קולנועית" כדי לצור את תחושת הביטחון, ואת האמפתיה בין בני הזוג, ולהתגבר על מה שהוא טוען שהוא נטייה אנושית ביולוגית להגיב באופן מתגונן לביקורת אישית.[33][34]

כדי להתייחס לאובדן הילדים של אביהם במקרים בהן זה מתרחש עקב החלטות בית משפט על משמורת ילדים, פארל כתב את הספר: האיחוד בין אב לבנו,[35] מטא-אנליזה של מחקרים המנבאים מה הוא סידור המשפחה האופטימלי עבור ילדים במקרים של גרושין. ממצאי האיחוד בין אב לבנו כוללים 26 דרכים המשפרות את מצבם של ילדים לאחר גירושין כאשר מתקיימים שלושה תנאים הקובעים: הורות משותפת מלאה (או משמורת משותפת מלאה); קירבה הורית רבה; והיעדר השמצות הוריות הדדיות.[36] המחקר שערך עבור האיחוד בין אב לבנו סיפק את הבסיס לכך שהופיע, לעיתים קרובות, בעשור הראשון של המאה ה-21 כעד מומחה במשפטי גרושין הנוגעים למשמורת ילדים. במשפטים אלו תמך באיזון הנדרש בין זכויות האם לזכויות האב, כדי לצור מצב משפחתי אופטימלי לאחר הגרושין במשפחה.

מדוע גברים מרוויחים יותר?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה המאה ה-21, פארל חש כי הוא בחן מחדש כל סוגיית גברים-נשים מרכזית מלבד פערי השכר. (כלומר, גברים כקבוצה נוטים להרוויח יותר כסף מאשר נשים כקבוצה).[37] בספרו: "למה גברים מרוויחים יותר: האמת המדהימה מאחורי פערי השכר, ומה נשים יכולות לעשות לגבי זה"[38] הוא מתעד 25 הבדלים בין נשים לגברים הנוגעים לבחירות שונות שהם עושים בעבודה ובחיים. הוא טוען שבחירות שונות אלו מסבירות את רוב, או את כל פערי השכר בצורה מדויקת יותר מאשר הטענות הנפוצות לכך שיש אפליה נגד נשים.

המשותף לבחירות הגברים היה הרצון להרוויח יותר כסף, בעוד בחירות הנשים נתנו עדיפות לחיים מאוזנים יותר.[39] 25 ההבדלים האלו איפשרו לפארל להציע לנשים 25 דרכים לשכר גבוה יותר, כשכל אחד מהם מלווה במחיר או פשרה.[40] הפשרות כללו עבודה של יותר שעות, ולאורך יותר שנים; לקיחת עבודות טכניות יותר, או מסוכנות יותר; מעבר דירה לקרבת מקום העבודה, או לחו"ל, או עבודת לילה או שכרוכה בנסיעות לילה, ועוד.[41] כמות השבחים הניכרת שהתקבלה, הפכה את הספר למה גברים מרוויחים יותר לספר בעל חשיבות לקריאה בנושא קריירה לנשים.[42]

חלק מהממצאים של פארל בספר למה גברים מרוויחים יותר כוללים את ניתוח נתוני הלשכה לסטטיסטיקה המאשרים כי נשים שלא נישאו והן ללא ילדים, מרוויחות 13% יותר מאשר עמיתיהן הגברים, וכי פערי השכר המגדריים מתקיימים בעיקר כשמדובר בגברים נשואים עם ילדים שמרוויחים יותר בשל לקיחת אחריות ומחויבויות רבים יותר במקום העבודה. הנושאים השזורים לאורך הספר למה גברים מרוויחים יותר מדגישים את החשיבות של האיזון, והמקח ומימכר המתקיימים בין שכר גבוה לאיכות חיים גבוהה; וש"הכביש המוביל לשכר גבוה יותר, הוא כביש אגרה."

"פרדוקס התשלום" (ה"תשלום" הוא הכוח שאנו מוותרים עליו, כדי לקבל את כוח התשלום); ומאחר שגברים מרוויחים יותר, ולנשים יש חיים מאוזנים יותר, לגברים יש יותר מה ללמוד מנשים, מאשר נשים מגברים.[43]

האם הפמיניזם מפלה נגד גברים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האחרון של פארל, האם פמיניזם מפלה נגד גברים? (ISBN 978-0195312836), שפורסם על ידי אוניברסיטת אוקספורד ב-2008, הוא ספר המכיל דיאלוג עם הסופר הפמיניסט ג'יימס סטרבה. פארל הרגיש כי תוכניות לימודי המגדר באוניברסיטאות לעיתים רחוקות שילבו את המין הגברי בהן, מעבר לביטויי דמוניזציה של המין הגברי. הספר היה ניסוי של פארל, הנועד לבחון האם פרספקטיבה חיובית על גברים, תורשה להשתלב ברשימת הספרים בתוכניות לימודי המגדר, אפילו אם יהיו בה סתירות לפמיניזם.[44] פארל וסטרבה דנו ב-13 נושאים, מנושאים של זכויות אבות וילדיהם, ועד ל"משבר הבנים".

קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של וורן פארל, אשר פורסמו בשש עשרה שפות,[45] מושכים התעניינות בינלאומית, וזוכים גם לשבח וגם לביקורת, מהימין ומהשמאל הפוליטיים, וגם מגופים פמיניסטים ואנטי-פמיניסטים. ספרו מיתוס הכוח הזכרי, זכה למירב התשבחות והביקורת. לדוגמה, ב-2012, כאשר דיבר על ספרו העתידי: משבר הבנים, באוניברסיטה של טורונטו,[46] פארל נתקל במחאה שאורגנה על ידי פמיניסטיות ממפלגת הפועלים הסוציאליסטית שקראו לעברו "מתרץ אונס".[47] קריאה שאמורה הייתה להיות מבוססת על פרק בשם "הפוליטיקה של האונס" בספר מיתוס הכוח הזכרי. פארל טוען כי הפרק הוא תוכנית אב למניעת אונס.[48]

ביקורת מוקדמת במדור ביקורת הספרים בניו-יורק טיימס, מאת לארי מק'מרטרי וג'ון לאונרד כולל לגלוג בשימוש הנייטרלי בשפה בספר: הגבר המשוחרר.[49] לאחרונה, האנטי פמיניסטית השמרנית פיליס שאלפלי, כינתה את פארל הסנגור של הפמיניסטיות, אך שיבחה את המחקר שלו בספר האיחוד בין האב לילדו.[50]

תשבחות לוורן פארל כוללות את קייט זרניק מהעיתון הבוסטון גלוב שדירגה אותו כאביה האינטלקטואלי של תנועת הגברים[51] ו"גלוריה סטיינם של התנועה לשחרור גברים"[52] כפי שכונה על ידי קרול קליימן מהשיקגו טריביון. המגזין אסקוויר דירג את פארל, תומאס אקווינס, ואת ג'ון סטיוארט מיל, כשלושת הגברים הפמיניסטים המובילים.[53]

ב-2012, כתב העת הבינ"ל החדש, ניו מייל סטאדיס, הדגיש את מיתוס הכוח הזכרי על ידי שיבוצו כנושא המרכזי בשתי המהדורות הראשונות שלו, ומיצב אותו כקלאסיקה בשדה המחקר של לימודי הגברים.[54]

שיתופי הפעולה האחרונים של פארל עם קן ווילבר,[55][56] ג'ון גריי,[57] וריצ'רד באלס,[58] הציגו את המסרים שלו לקהלים מגוונים ופתוחים יותר.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארל עם רוברט רדפורד, בייל סאגראס, ליז דאולינג

פארל נשא את אורסולה (אורסי), מתמטיקאית ובכירה ב-IBM, בשנות השישים. לאחר 10 שנות נישואין, בשנת 1976, הוא ואורסי נפרדו ולאחר מכן התגרשו.[59][60][61][62] אחרי מה שפארל תיאר כ"עשרים שנה של רווקות הרפתקנית", הוא התחתן בשנית עם ליז דאולינג באוגוסט 2002.[63] יש לו שתי בנות שאינן שלו ביולוגית. הם גרים במיל ואלי, קליפורניה.[64]

פעילויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארל מרצה בכנס עולמי של מנהיגים רוחניים, 2010
ד"ר וורן פארל מדבר על משבר הבנים, באוניברסיטה של טורונטו, 16 בנובמבר 2012

כיום פארל מנחה סדנאות לתקשורת זוגית,[65] ומשמש כעד מומחה[66] במשפטי גרושין בנושאי משמורת ילדים ועורך מחקרים בנושאי ספרו הבא: משבר הבנים, שייכתב במשותף עם ג'ון גריי. ב-2010/11, הוא שימש כדובר המרכזי, יחד עם דיפאק צ'ופרה, בכנס עולמי על רוחניות (החוויה האינטגרלית-רוחנית),[67] והרצה על האבולוציה של האהבה. הוא הוזמן אז על ידי המרכז לרוחניות עולמית, כדמות מובילה.[68] ד"ר פארל מדבר לעיתים קרובות על סוגיות הקשורות לבנים, גברים ומגדר, ושימוש כדובר המרכזי בכנס הבריטי לפסיכולוגיה של הגבר ב-2016.[69]

בשנת 2009, בשיחת טלפון מהבית הלבן התבקש ד"ר פארל להיות יועץ הבית הלבן למועצת הנשים והנערות של המוסד הנשיאותי, מה שהוביל את ד"ר פארל לצור ולהוביל ועדה ליצירת מועצת הגברים והבנים של הבית הלבן. הוועדה חוצת המגזרים מונה שלושים וחמישה סופרים, מחברים ואנשי מקצוע (למשל, ג'ון גריי, ג'ניפר גראנהולם, מייקל גוריאן, מייקל תומפסון, ביל פולק, לאונרד סאקס) העוסקים בנושאי בנים וגברים. הם השלימו מחקר שהגדיר חמישה מרכיבים ל"משבר הבנים", אשר הוגש כהצעה עבור הנשיא אובמה כדי ליצור את מועצת הבנים והגברים של הבית הלבן.[70] באפריל 2015 הקואליציה הגיעה לאיווה כדי לדון בעמדות שלהם עם המועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2016.[71]במהלך הבחירות החוזרות לתפקיד מושל קליפורניה, פארל התמודד כמועמד הדמוקרטי,[72] עם מצע בחירות בנושא זכויות האבות,[73] וקיבל 626 קולות.[74]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וורן פארל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Men, Power, Money, and Sex,” Psychology Today, July 17, 2014.
  2. ^ The Boy Crisis is scheduled for publication in December, 2017 by BenBella press.
  3. ^ Deutsch, Claudia H. (27 בפברואר 2005). "At Lunch With Warren Farrell: Are Women Responsible for Their Own Low Pay?". The New York Times (New York: NYTC). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-17 באוגוסט 2013. 
  4. ^ "Warren Farrell at the White House Conference on Education," Bergen Record, (N.J.), July 27th, 1965, and Warren Farrell, "Commentary on the White House Conference on Education," Bergen Record, (N.J.), July 27, 1965
  5. ^ Warren Farrell, The Liberated Man, (N.Y.:Random House, 1974), the Personal Introduction
  6. ^ Warren Farrell, Father and Child Reunion, (N.Y.:Putnam/Penguin, 2001), Biography
  7. ^ Warren Farrell, The Liberated Man, (N.Y.: Random House, 1974), the Personal Introduction
  8. ^ The "success object" parallel is featured on the back cover of The Liberated Man (N.Y.: Bantam Books, 1975) in paperback.
  9. ^ Janet Cooke, Men Taking Turn in Beauty Contest Get Insights Into Woman's Role, Toledo Blade, November 19, 1979
  10. ^ Mimi Avins, "Men's Advocate in a Woman's World," Los Angeles Times, January 26, 2000.
  11. ^ J. Steven Svoboda (1997).
  12. ^ Blake, Mariah (January–February 2015). "Mad Men: Inside the men's rights movement—and the army of misogynists and trolls it spawned". Mother Jones (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-21 בפברואר 2017. 
  13. ^ Warren Farrell, Why Men Are the Way they Are, (N.Y.: McGraw-Hill, 1986), Personal Introduction.
  14. ^ See http://www.warrenfarrell.us
  15. ^ Warren Farrell, Why Men Are the Way They Are, (N.Y.:McGraw-Hill, 1986), Chp. 5
  16. ^ Warren Farrell, Why Men Are the Way They Are, (N.Y.: McGraw-Hill, 1986)
  17. ^ Warren Farrell (2008). Intro to Dr. Warren Farrell - pt. 1 of 2. California: YouTube. בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2008. 
  18. ^ Warren Farrell, The Myth of Male Power, (N.Y.: Simon and Schuster, 1993), Personal Introduction.
  19. ^ Warren Farrell, The Myth of Male Power, (N.Y.: Simon and Schuster, 1993), Personal Introduction.
  20. ^ Myth of Male Power. New York, NY: Simon and Schuster. 1993. עמ' 19. ISBN 0-671-79349-7. 
  21. ^ Warren Farrell, The Myth of Male Power, (N.Y.: Simon & Schuster, 1993), Chp. 2
  22. ^ (The subtitle of The Myth of Male Power is Why Men Are the Disposable Sex.
  23. ^ Warren Farrell, The Myth of Male Power (N.Y.:Simon and Schuster, 1993), Chp. 2
  24. ^ This critique of Farrell is part of feminist James Sterba's critique of The Myth of Male Power and Why Men Earn More in Oxford University Press' book, Does Feminism Discriminate Against Men?, (Oxford: Oxford University Press, 2008), which is a debate of thirteen gender issues between James Sterba, representing feminist theory, and Warren Farrell, articulating gender transition theory.
  25. ^ Warren Farrell, The Myth of Male Power, (N.Y.: Simon & Schuster, 1993), Chapter 2 & 3.
  26. ^ Warren Farrell, The Myth of Male Power, (N.Y.:Simon & Schuster, 1993), Chp. 3
  27. ^ http://mensnewsdaily.com/2009/04/08/why-men-earn-more/; see also, http://glennsacks.com/blog/?p=1385; see also, http://www.trueequality.com/pre.php
  28. ^ "The Myth of Male Power: Why Men Are the Disposable Sex (Part One) - Farrell - New Male Studies". newmalestudies.com. 
  29. ^ Faludi, Susan.
  30. ^ Warren Farrell, Women Can't Hear What Men Don't Say, (N.Y.: Penguin/Putnam, 2000), Personal Introduction
  31. ^ Warren Farrell, Father and Child Reunion, (N.Y.: Tarcher/Putnam/Penguin, 2001), the Personal Introduction
  32. ^ Warren Farrell, Women Can't Hear What Men Don't Say, (N.Y.:Penguin/Putnam, 1999)See http://www.warrenfarrell.info
  33. ^ Warren Farrell, Women Can't Hear What Men Don't Say, (N.Y.:Penguin/Putnam, 1999)
  34. ^ Esalen Institute: http://www.esalen.org/workshops/searchfiles/workshopdetail.lasso?
  35. ^ Warren Farrell, Father and Child Reunion, (N.Y.: Tarcher/Putnam/Penguin, 2001).
  36. ^ Warren Farrell, Father and Child Reunion, (N.Y.: Tarcher/Putnam/Penguin, 2001).
  37. ^ Warren Farrell, Why Men Earn More: The Startling Truth Behind the Pay Gap-- and What Women Can Do About it, (N.Y.: AMACOM, 2005), Personal Introduction
  38. ^ Warren Farrell, Why Men Earn More: The Startling Truth Behind the Pay Gap--and What Women Can Do About It, (N.Y.: AMACOM, 2005) See: http://www.warrenfarrell.net
  39. ^ Warren Farrell (2008). Introducing Dr. Warren Farrell. California: YouTube. בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2008. 
  40. ^ Why Men Earn More: The Startling Truth Behind the Pay Gap--and What Woman Can Do About It, (N.Y.:AMACOM, 2005), Introduction, Chp. 1-6, and Conclusion, pp. 216-233.
  41. ^ Why Men Earn More: The Startling Truth Behind the Pay Gap--and What Woman Can Do About it, (N.Y.:AMACOM, 2005).
  42. ^ Why Men Earn More was chosen by U.S. News and World Report as one of five "Great Career Books."
  43. ^ Why Men Earn More: The Startling Truth Behind the Pay Gap--and what Women Can Do About It, (N.Y.:AMACOM, 2005), Introduction, Chp. 1-6, and Conclusion, pp. 216-233.
  44. ^ Warren Farrell and James Sterba, Does Feminism Discriminate Against Men, (N.Y.: Oxford University Press, 2008) Preface and Introduction.
  45. ^ These include Chinese, German, Italian, Japanese, Norwegian, Swedish, Hebrew, Portuguese, Czech, Hungarian, Arabic, Dutch, Korean, and Taiwanese Mandarin
  46. ^ סרטונים וורן פארל, סרטון באתר יוטיוב
  47. ^ סרטונים וורן פארל, סרטון באתר יוטיוב
  48. ^ סרטונים וורן פארל, סרטון באתר יוטיוב
  49. ^ John Leonard, "Gender Gap: The Last Word", The New York Times, Book Review, back page, Feb. 9, 1975 and Larry McMurtry, The New York Times, Book Review, January 5, 1975
  50. ^ Phyllis Schlafly keynote, American Coalition for Fathers and Children's National Family Law Reform Conference, Washington, D.C., 2006.
  51. ^ Zernike, Kate.
  52. ^ Kleiman, Carol. "400 men try to beat 'chauvinist pig' rap."
  53. ^ Esquire, July 1973.
  54. ^ http://newmalestudies.com/OJS/index.php/nms/article/view/35 and http://newmalestudies.com/OJS/index.php/nms/article/view/44
  55. ^ deVos, Corey (16 ביוני 2008). "Warren Farrell on Integral Naked - Redefining the Relationships Between Men and Women". KenWilber.com. בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2008. 
  56. ^ deVos, Corey (17 ביולי 2008). "Warren Farrell - Beyond Feminism and Masculism". Holons. בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2008. 
  57. ^ "Authors John Gray and Warren Farrell on "Men, Women, Love & Chaos"". Goldstar. 21 במרץ 2007. בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2008. 
  58. ^ "What Color is Your Parachute?: Earning versus Living". 13 ביוני 2008. אורכב מ-המקור ב-2008-06-14. בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2008. 
  59. ^ Warrick, Pamela (9 באוגוסט 1993). "A New Role for Men: Victim : Former feminist Warren Farrell says he's sick and tired of guys getting bashed. 'Male power,' he proclaims, is just a myth.". Los Angeles Times. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2013. 
  60. ^ "Warren Farrell: the Bert Parks of men's liberation". The Telegraph-Herald. 3 באוקטובר 1976. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2013. 
  61. ^ MacPherson, Myra. "Warren Farrell:Men need women committed to Lib Movement". Sarasota Herald-Tribune. Washington Post. עמ' 6-E. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2014. 
  62. ^ "Make way for male mystique". 1 באפריל 1973. 
  63. ^ Farrell, Warren. "Warren Farrell". Midland Park High School Class of 1961 website. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2013. 
  64. ^ http://warrenfarrell.com/pages.php?id=51
  65. ^ See http://www.warrenfarrell.com/pages.php?id-52
  66. ^ See http://warrenfarrell.biz/services
  67. ^ http://warrenfarrell.com/articles.php?id=81
  68. ^ "Center for World Spirituality founded by Marc Gafni, Mariana Caplan". Center for Integral Wisdom. 
  69. ^ http://mra-uk.co.uk/wp-content/uploads/2016/06/Male-Psychology-Conference-2016.jpg
  70. ^ Kanani, Rahim (5 בספטמבר 2011). "The Need to Create a White House Council on Boys to Men". Forbes. בדיקה אחרונה ב-24 ביוני 2013. 
  71. ^ Alexander, Rachel (20 באפריל 2015). "Which Presidential Candidates Will Support a White House Council on Boys and Men?". Townhall.com. בדיקה אחרונה ב-20 באפריל 2015. 
  72. ^ "In the Running for California Governor". Los Angeles Times. 10 באוגוסט 2003. בדיקה אחרונה ב-6 ביולי 2013. 
  73. ^ "California Recall- one of 135". CNN. 27 באוגוסט 2003. 
  74. ^ "CA Secretary of State - Statewide Special - Candidates to succeed Gray Davis as Governor if he is recalled". vote2003.sos.ca.gov. 5 בנובמבר 2003. בדיקה אחרונה ב-6 ביולי 2013.