ויולט סאבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויולט סאבו
Violette Szabo
Violette Szabo IWM photo.jpg
סאבו בסביבות שנת 1940
לידה 26 ביוני 1921
פריז, צרפת
פטירה 5 בפברואר 1945 (בגיל 23)
ראוונסבריק, גרמניה
מדינה הממלכה המאוחדת
מקצוע מרגלת עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד סוכנת חשאית בריטית
פרסים והוקרה
אתר רשמי (באנגלית)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ויולט רן אליזבת סאבו GC ‏(Violette Reine Elizabeth Szabo; לפני נישואיה בושל (Bushell)‏; 26 ביוני 1921, פריז, צרפת - 5 בפברואר 1945, ראוונסבריק, גרמניה) הייתה סוכנת מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית במהלך מלחמת העולם השנייה. במשימתה השנייה בצרפת הכבושה נלכדה בידי צבא גרמניה הנאצית, נחקרה בעינויים, הועברה לגרמניה, ולימים הוצאה להורג במחנה הריכוז ראוונסבריק. היא עוטרה בצלב ג'ורג' לאחר מותה.

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאבו נולדה בפריז, בת יחידה וילדה שנייה בין חמישה, לצ'ארלס ג'ורג' בושל, נהג מונית ומוכר מכוניות בריטי, ולרן בלאנש לרואה, תופרת מפון רמי אשר בסום. הזוג עקר ללונדון, אך בשל השפל הכלכלי שיכן את ויולט ואחיה הצעיר דיקי עם דודתם מצד אמם בפיקרדי, בצפון צרפת, עד שהתאחדו בלונדון כשסאבו הייתה בת 11. הם התגוררו בסטוקוול, שם מוצבת עתה לוחית זיכרון ממשלתית, לאמור: "ויולט סאבו, GC, 1921-1945, סוכנת חשאית, חיה כאן. היא מסרה את חייה למען המחתרת הצרפתית."

סאבו הייתה נערה פעילה, ועסקה בהתעמלות, רכיבה על אופניים למרחקים ארוכים, והחלקה על הקרח, התאמנה בקליעה עם אביה, ונחשבה על ידי הסובבים אותה כטומבוי.[1] ויולט למדה בבית ספר בבריקסטון, ורכשה מחדש את השפה האנגלית, שנחלשה בשנות שהותה בצרפת. בגיל 14 החלה לעבוד אצל מתקין מחוכים צרפתי בדרום קנסינגטון, ואחר כך בוולוורת'ס ברחוב אוקספורד.[2] משפחתה הייתה חמה ואוהבת, אף כי סאבו נקלעה לעיתים למריבות עם אביה הקפדן, ופעם אחת ברחה לצרפת בשיאה של מריבה.[3] המשפחה, פרט לאב, שידע רק אנגלית, שוחחה בצרפתית לא מעט.[4] בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה, עבדה סאבו בדלפק הבשמים בחנות כלבו בשם Le Bon Marché בבריקסטון.

מלחמת העולם השנייה, נישואים, ואמהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנת 1940 הצטרפה סאבו ל"צבא האדמה" הבריטי, שארגן נשים לסיוע חקלאי בעת מלחמה, ונשלחה לקטוף תות שדה בהמפשייר,[5] אך עד מהרה שבה ללונדון והחלה לעבוד בבית חרושת לכלי נשק, באקטון.

ביולי 1940, נשלחה סאבו ללונדון על ידי אמה, לאסוף חייל צרפתי פצוע שרצתה לארח לארוחת ערב. באותו יום התקיימה תהלוכת יום הבסטיליה בלונדון, ושם פגשה את אטיין סאבו, מש"ק בלגיון הזרים הצרפתי בחצי-החטיבה ה-13,[6] קצין צרפתי ממוצא הונגרי. הם נישאו ב-21 באוגוסט 1940 לאחר רומן בן 42 יום.[7] סאבו הייתה בת 19, ובעלה בן 31.[8]

לאחר ירח דבש בן שבוע, נסע סאבו להצטרף לצבא צרפת החופשית, והשתתף בהתקפה הכושלת על דקאר בסנגל.[9] משם עבר לדרום אפריקה, ואחר כך השתתף במתקפה המוצלחת על הצבא הצרפתי באריתריאה ובסוריה בשנת 1941.[10]

לאחר נישואיה עבדה סאבו כמרכזנית בבית הדואר המרכזי בלונדון, גם בעיצומו של הבליץ, אך בסופו של דבר השתעממה ולכן הצטרפה לצבא הסיוע היבשתי (ATS) ב-11 בספטמבר 1941. היא הוצבה בלסטר לטירונות ואז נשלחה לאוגדת האימונים השביעית של נ"מ כבד באוסווסטרי, שרופשייר. לאחר אימונים נוספים באנגלזי, הוצבה התותחנית סאבו עם יחידתה בצ'שייר בין דצמבר 1941 לפברואר 1942. תוך כמה שבועות גילתה סאבו שהיא הרה, ועזבה את השירות ושבה ללונדון כדי להיערך ללידה.[11]

ב-8 ביוני 1942 ילדה סאבו את טאניה דמאריס דזירה סאבו. בעלה היה מוצב באותה עת בביר חכים בצפון אפריקה. יום לאחר מכן נלחם בקורפוס אפריקה של ארווין רומל, ונאלץ להימלט עם הגדוד שלו מפני הדיוויזיה ה-15 של הפאנצרים הגרמניים.[12] סאבו הפקידה את בתה אצל משפחות אומנות, בהמפשייר ואחר כך בלונדון, בזמן שעבדה במפעל מטוסים בסאות' מורדן, שם היה אביה מוצב באותה עת. לאחר זמן קצר נודע לה דבר מות בעלה בקרב, לאחר שנפצע בחזו בעת שהוביל את אנשיו בפעולת הסחה בקרת-אל-חימימאת בראשית קרב אל-עלמיין השני ב-24 באוקטובר 1942. הוא לא זכה לראות את בתו. אבלה של סאבו על מות בעלה הוביל אותה לקבל את ההצעה לעבור אימונים כסוכנת חשאית מטעם מנהלת המבצעים המיוחדים, השירות החשאי הבריטי באותה עת, משום שראתה בה הדרך הטובה ביותר עבורה להילחם באויב שהרג את בעלה.[13]

סוכנת חשאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לגיוסה של סאבו בידי מדור F במנהלת אינו ברור, משום ששרדו מעט מאוד מסמכים מתיק השירות שלה. אולם, סביר ששליטתה בצרפתית והתיק שהיה עליה משירותה בצבא הסיוע היבשתי עוררו את תשומת לב המנהלת. היא הוזמנה לראיון עם "מר א. פוטר", שם הכיסוי של סופר הבלשים סלווין ג'פסון, שהיה המגייס של מדור F. ג'פסון היה שבע רצון, והוענק לה סיווג ביטחוני ב-1 ביולי 1943, וב-10 ביולי החלה אימונים כסוכנת שטח.[14] במקביל גויסה כמפקדת חוליה בשירות האחיות, שירות אזרחי ששימש לעיתים קרובות ככיסוי לנשים במבצעי המנהלת.

לאחר שנבחנה רהיטותה בצרפתית, וסדרת ראיונות נוספת, נשלחה סאבו למתקן אימונים בשם STS 4, ולאחר שזכתה להערכה חיובית אך פושרת, עברה למתקן STS 24 ברמה הסקוטית בספטמבר ואוקטובר 1943. שם עברה הדרכה מעמיקה בשדאות, ניווטי יום ולילה, נשק וחבלה. היא השלימה את הקורס, גם כאן עם הסתייגויות,,[15] ונשלחה להשלמת אימוניה בהמפשייר, שם למדה חמיקה ובריחה, זיהוי מדי אויב, טכנולוגיית קשר, והצפנה, לצד הכשרה נוספת בכלי נשק.[16] השלב האחרון באימוניה היה תרגילי צניחה, בשדה התעופה רינגוויי, ליד מנצ'סטר. בצניחה הראשונה נקעה סאבו את קרסולה באופן חמור, ונשלחה הביתה להחלמה. (קרסול זה בגד בה לימים, בצרפת.) בפברואר 1944 הצליחה להשלים את קורס הצניחה.[17]

בינואר 1944 הכינה סאבו צוואה בנוכחות עמיתיה במנהלת, ומינתה את אמה, רן, כמוציאה לפועל של צוואתה, והורישה את כל רכושה לטאניה, בתה.[18]

המשימה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך קורס הצניחה השני, פגשה סאבו את פיליפ ליוור (Liewer), והמנהלת החליטה שסאבו תשמש בלדרית ברשת הריגול שהפעיל ליוור באירופה. ואולם המשימה הושהתה בשל דיווחים על מעצרים של חברי המחתרת הצרפתית, בהם קלוד מאלרו, אחיו של הסופר אנדרה מאלרו.[19] בינתיים נשלחה סאבו לקורס אלחוט נוסף בלונדון, ושם פגשה את לאו מרקס, הקריפטולוג של המנהלת, אשר הציע לה שיר פרי עטו לשימוש כבסיס לצופן. השיר נקרא "The Life That I Have".[20]

ב-5 באפריל 1944 הוטסו ליוור וסאבו מבדפורדשייר והוצנחו ממטוס B-24 ליברייטר מעל צרפת הכבושה, ליד שרבור.[21] זהות הכיסוי שלה הייתה קורין רן לרואה (שני השמות האחרונים לקוחים משמה הפרטי ושם נעוריה של אמה), מזכירה של חברה מסחרית, שהתגוררה בלה הבר, מה שסיפק לה אמתלה לנסוע לאזור האסור לאורך החוף.[22]

תחת שם הצופן "לואיז", ניסתה להעריך יחד עם ליוור את ממדי הנזק שגרמו המעצרים הגרמניים להתארגנות המחתרת הצרפתית. בניגוד לליוור, שכבר היה מבוקש, ושדיוקנו ושמותיו הופצו על גבי כרזות, יכלה סאבו לנוע בחופשיות, וביקרה ברואן ובדייפ לאסוף מודיעין ולבצע תצפיות. עד מהרה התברר שהרשת שפרס ליוור, שמנתה בשעתו 120 איש (80 ברואן ו-40 נוספים לאורך החוף) נחשפה במידה כזו שהפכה חסרת תועלת. סאבו שבה לפריז כדי לעדכן את ליוור.[23] אובדן הרשת היה מכה קשה למנהלת, אך הדיווחים של סאבו על בתי חרושת מקומיים שייצרו חומרי לחימה עבור הגרמנים היו חשובים לצורך הזנת מטרות הפצצה לחילות האוויר של בעלות הברית.

ב-30 באפריל 1944 הוטסה חזרה לאנגליה ונחתה בשלום על אף פגיעה במטוס מאש נ"מ. ב-24 במאי 1944 הועלתה סאבו לדרגת סגן משנה בשירות האחריות.[24]

המשימה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שני ניסיונות שבוטלו, הוצנחה סאבו עם שלושה עמיתים ליד סוסאק, בפרברי לימוז', אור ליום 8 ביוני 1944, מיד לאחר הפלישה לנורמנדי.[25] סאבו ועמיתיה נשלחו כדי להפעיל במחוז ויין עילי רשת ריגול חדשה בפיקוד ליוור. במשימה זו, זהות הכיסוי של סאבו הייתה מאדאם ויירה, אלמנה צעירה של סוחר עתיקות מנאנט.[26] ייתכן שסאבו שבה ונקעה קרסול בנחיתתה.[27]

ליוור גילה שהמאקי המקומיים פועלים ללא הנהגה יעילה ואינם כשירים לפעולה במידה הרצויה. לכן שלח את סאבו עם הגעתה לתאם את פעולות המאקי לחבלה בקווי קשר גרמניים בזמן ניסיונות הללו להדוף את הנוחתים בנורמנדי. כמו כן שלח אותה אל המאקי בדורדון ובקורז.[28] אולם בשל מודיעין לקויים מצד המחתרת המקומית, ליוור לא ידע שדיוויזיית הפאנצרים השנייה מתקדמת לאיטה צפונה לעבר שדות הקרב של נורמנדי דרך הגזרה שלו.

נפילה בשבי וחקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-10 ביוני יצאה סאבו לדרכה, לא באופניים כפי שהעדיף ליוור כדי להימנע מלעורר חשד, אלא ברכב פרטי שנהג מאקי מקומי בשם ז'אק דופור ועם ידידו, ז'אן באריו. השלטון הגרמני אסר על תנועה ברכב פרטי מצד לא-גרמנים לאחר הפלישה לנורמנדי. הרכב עורר את חשדם של חיילים גרמניים במחסום דרכים ליד סלון-לה-טור, שהוקם במהלך החיפושים אחר הלמוט קמפפה, מפקד גדוד פאנצרים מן הדיוויזיה השנייה, שנשבה זמן קצר קודם לכן על ידי המחתרת.[29] דופור האט את נסיעת הרכב, ובאריו הצליח לחמוק ולהזהיר אחר כך את הרשת ולהודיע על מעצרם של סאבו ודופור.

סאבו ודופור יצאו מן הרכב, תפסו מחסה, וניהלו קרב יריות עם הגרמנים, במהלכו נהרגה אזרחית בלתי-מעורבת מירי הגרמנים. סאבו ודופור נמלטו במעלה גבעה לעבר חורשה, אך סאבו מעדה ונפלה, ונקעה את קרסולה באופן חמור. היא עודדה את דופור להמשיך בלעדיה, וחיפתה על מנוסתו בתת-מקלע הסטן שהיה בידיה. היא ניהלה חילופי אש עם הגרמנים במשך כמחצית השעה, הרגה רב-טוראי גרמני ופצעה אחרים. בסופו של דבר נגמרו שמונה המחסניות שהיו ברשותה, והיא נלכדה בידי הגרמנים.[30] עם זאת, בדו"ח הגרמני על האירוע לא מוזכרים חילופי היריות הללו.

סאבו הועברה לידי האס דה (שירות הביטחון של האס אס) בלימוז', ונחקרה במשך ארבעה ימים על ידי קצין אס אס.[31] משם הועברה לכלא פרזן בפריז, ומשם למפקדת הגסטפו בשדרת פוש, שם עבירה חקירה בעינויים, אשר בשלב הזה כבר ידעו את זהותה האמיתית ואת השתייכותה למנהלת המבצעים המיוחדים.

ראוונסבריק וההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור התקדמות בעלות הברית והצבא של ג'ורג' פטון לעומק צרפת, החליטו הגרמנים להעביר את השבויים החשובים שלהם לגרמניה. ב-8 באוגוסט 1944 צורפה סאבו, באזיקים, לשבויים אחרים, בהם סוכנים שהכירה מן המנהלת, והם הועברו ברכבת לזארבריקן שבגרמניה, דרך ריימס ושטרסבורג. לאחר עשרה ימים במחנה מעבר,[32] הועברו סאבו והשבויות האחרות למחנה הריכוז ראוונסבריק, והגיעו לשם ב-25 באוגוסט 1944. על אף עבודת פרך ותת-תזונה, שמרה סאבו על קור רוחה ועודדה את האסירות האחרות, ותכננה בריחה.[33] היא והאסירות האחרות אולצו לעבוד בחטיבת עצים, בחפירת יסודות, ובסיקול אבנים להכנת שדה תעופה מאולתר, בתנאי חורף קשים של ראשית שנת 1945.[34][35]

סאבו הוצאה להורג בראוונסבריק, בהיותה בת 23, ב-5 בפברואר 1945, או זמן קצר קודם לכן. היא נורתה בעורפה בעת שכרעה, בידי קצין אס אס בשם שוּלט, בנוכחות מפקד המחנה פריץ זורן (אשר קבע את עונש המוות) וקצינים אחרים מן המחנה, לרבות הרופא, דוקטור טרומר.[36] לצידה נורו גם הסוכנות הבריטיות דניז בלוך וליליאן רולף. הגופות הובלו למשרפה במחנה ונשרפו שם.

פרסים וכיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאבו הייתה לאשה השנייה שזכתה בצלב ג'ורג'. העיטור הוענק לה לאחר מותה, ב-17 בדצמבר 1946.[37] העיטור אוזכר בכתב העת London Gazette[38] וזו לשונו:

ארמון סיינט ג'יימס, 17 בדצמבר 1946. המלך מואיל להעניק את צלב ג'ורג' ל: ויולט, מאדאם סאבו (עליה השלום), חיל הנשים לתחבורה (שירות האחיות).

מאדאם סאבו התנדבה למשימה מסוכנת במיוחד בצרפת. היא הוצנחה מעל צרפת באפריל 1944 וביצעה את המשימה בהתלהבות. היא הפגינה כושר הבחנה וכושר ביצוע מצוינים בביצוע המשימה. היא נעצרה פעמיים בידי השלטונות הגרמניים, אך פעמיים חמקה מידיהם. בסופו של דבר, הצליח הגסטפו להקיף אותה, בבית בדרום-מערב צרפת. על אף שנראה שאין טעם להתנגד, אחזה מאדאם סאבו בסטן, התבצרה בחלק מהבית, והחליפה אש עם האויב והרגה ופצעה כמה מאנשיו. היא הצליחה לחמוק ממעצר על ידי תנועה מתמדת, עד שאפסו כוחותיה. היא נעצרו והוחזקה בבידוד. אחר כך נחקרה ועונתה איומות, אך מעולם לא חשפה את סודה או את עמיתיה, ולא מסרה כל מידע מועיל לאויב. בסופו של דבר הוצאה להורג. מאדאם סאבו הפגינה אומץ ונחישות מופתיים.

צלב המלחמה עם כוכב ארד הוענק לה לאחר מותה מידי ממשלת צרפת, בשנת 1947. בשנת 1973 הוענקה לה אף מדליית הרזיסטאנס. גם לבעלה הוענק צלב המלחמה לאחר מותו. בתם, טאניה, בהיותה בת 5, קיבלה את צלב ג'ורג' מידי המלך ג'ורג' בשם אמה המנוחה. בני הזוג סאבו הם ככל הנראה בני הזוג הנשואים המעוטרים ביותר במלחמת העולם השנייה.[39]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון ממשלתית על בית ילדותה של סאבו בסטוקוול

ביישוב וורמלו טאמפ בהרפורדשייר קיים מוזיאון ויולט סאבו, בבית שהיה בבעלותם של בני דודים של סאבו.[40] שם גם החלימה מפציעת הקרסול הראשונה שלה ובין שתי משימותיה בצרפת. המוזיאון נחנך בשנת 2000 במעמד טאניה סאבו, לאו מרקס, וסוכני מנהלת.[41]

סאבו מונצחת אף בפרס לפסנתרנים על שמה, שמעניקה האקדמיה המלכותית למוזיקה מדי שנה.[42] פרוטומת ארד של סאבו, מעשה ידי הפסלת קארן ניומן, נחנך ברציף אלברט לאורך התמזה, מול ארמון למבת'.[43][44]

באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 פרסמה בתה של סאבו, טאניה, ספר על תולדות אמהּ, עם הקדמה מאת ג'ק היגינס, תחת הכותרת Young Brave and Beautiful: The Missions of Special Operations Executive Agent Lieutenant Violette Szabo. פעולתה בצרפת אף הומחזה בסרט Carve Her Name with Pride, בכיכּוּב וירג'יניה מקנה, ובהתבסס על ספר באותו שם מאת ר"ג' מיני. בעקבות הסרט הפך השיר הקצר של לאו מרקס מוכר ומזוהה עם צפנים במלחמת העולם השנייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויולט סאבו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוזן אוטאוויי, Violette Szabo: The Life that I Have, הוצאת Pen and Sword,‏ 2003‏ ISBN 085052976X, עמ' 10–14.
  2. ^ אוטאוויי, עמ' 15–16.
  3. ^ אוטאוויי, עמ' 13–14, ועמ' 16.
  4. ^ אוטאוויי, עמ' 9.
  5. ^ אוטאוויי, עמ' 19.
  6. ^ באתר הרשמי (אנגלית)
  7. ^ אוטאוויי, עמ' 22-25.
  8. ^ ג'ון גרן ומרטין מייס, Unearthing Churchill's Secret Army: The Official List of Soe Casualties and Their Stories, הוצאת Casemate, ISBN 9781783376643.
  9. ^ אוטאוויי, עמ' 26–27.
  10. ^ אוטאוויי, עמ' 28–29.
  11. ^ אוטאוויי, עמ' 31–35.
  12. ^ אוטאוויי, עמ' 39–40.
  13. ^ אוטאוויי, עמ' 40–43.
  14. ^ אוטאוויי, עמ' 47–49.
  15. ^ אוטאוויי, עמ' 53–60.
  16. ^ אוטאוויי, עמ' 61–63.
  17. ^ אוטאוויי, עמ' 63–65.
  18. ^ אוטאוויי, עמ' 81–82.
  19. ^ אוטאוויי, עמ' 77–79.
  20. ^ אוטאוויי, עמ' 80–81.
  21. ^ אוטאוויי, עמ' 84–85.
  22. ^ אוטאוויי, עמ' 82.
  23. ^ אוטאוויי, עמ' 84–94.
  24. ^ אוטאוויי, עמ' 95.
  25. ^ פיליפ ויקרס, Das Reich. 2nd SS Panzer Division, פרק 6, עמ' 97–119.
  26. ^ אוטאוויי, עמ' 105.
  27. ^ פיליפ ויקרס, עמ' 102.
  28. ^ אוטאוויי, עמ' 101–105.
  29. ^ סיפורה של סאבו באתר Jersey War Tunnels (באנגלית).
  30. ^ ויקרס, עמ' 106–107.
  31. ^ ויקרס, עמ' 108–109.
  32. ^ אוטאוויי, עמ' 129
  33. ^ שרה הלם, If This Is A Woman: Inside Ravensbrück: Hitler's Concentration Camp for Women, עמ' 427.
  34. ^ הלם, עמ' 522–524.
  35. ^ אוטאוויי, עמ' 143–146.
  36. ^ אוטאוויי, עמ' 152–154.
  37. ^ "George Cross facts "
  38. ^ הודעה על העיטור באתר ה-London Gazette, גיליון 37820, 13 בדצמבר 1946, עמ' 6127 (באנגלית).
  39. ^ אוטאוויי, עמ' 158.
  40. ^ אתר המוזיאון (באנגלית)
  41. ^ ידיעה על פתיחת המוזיאון, 24 ביוני 2000 (באנגלית).
  42. ^ אזכור הפרס בין רשימת פרסים לשנת 2008, באתר האקדמיה (באנגלית).
  43. ^ תיאור הפסל באתר האמנית (באנגלית).
  44. ^ סיקור החניכה באתר ה-BBC,‏ 4 באוקטובר 2009 (באנגלית).