לדלג לתוכן

וילאייט הדנובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וילאייט הדנובה
ولايت طونه
דגל
ממשל
עיר בירה רוסוצ'וק
היסטוריה
הקמה חוק הווילאייטים
תאריך 1864
פירוק המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)
תאריך 1878
ישות קודמת האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט ניש
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט וידין
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט סיליסטרה
ישות יורשת נסיכות בולגריהנסיכות בולגריה נסיכות בולגריה
נסיכות סרביהנסיכות סרביה נסיכות סרביה
ממלכת רומניהממלכת רומניה ממלכת רומניה
רומליה המזרחית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וילאייט הדנובהטורקית עות'מאנית: ولايت طونه‏; [1] בבולגרית: Дунавска област‏,[2] נפוץ יותר: Дунавски вилает) היה מחוז אדמיניסטרטיבי מדרגה ראשונה של האימפריה העות'מאנית בין השנים 18641878.[3] בסוף המאה ה-19, לפי הדיווחים, שטחו היה 34,120 מילים רבועים (88,400 קילומטרים רבועים).[4]

הווילאייט הוקם מהחלקים הצפוניים של איילט סיליסטרה לאורך נהר הדנובה והאיילטים של ניש, וידין וסיליסטרה. וילאייט זה נועד להפוך למחוז מודל, המציג את כל ההתקדמות שהשיג השער הנשגב באמצעות הרפורמות המודרניות של הטנזימאט.[5] בסופו של דבר הוקמו ברחבי האימפריה עד שנת 1876 וילאייטים אחרים על פי וילאייט הדנובה, למעט חצי האי ערב ומצרים העצמאית עד אז.[5] רוסוצ'וק, היום רוסה בבולגריה, נבחרה לבירת הווילאייט בשל מעמדה כנמל עות'מאני מרכזי על הדנובה.[5]

הפרובינציה פורקה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), כאשר חלקה הצפון-מזרחי (צפון דוברוג'ה) שולב ברומניה, חלק משטחה המערבי בסרביה, ואילו אזורי המרכז והדרום היוו את מרבית נסיכות בולגריה וחלק מרומליה המזרחית.

מידהט פאשא היה המושל הראשון של הווילאייט (1864–1868).[5] בתקופתו כמושל הוקמו קווי ספינות קיטור על נהר הדנובה; מסילת הרכבת רוסה-ורנה הושלמה; הוכנסו קואופרטיבים לאשראי חקלאי המספקים לחקלאים הלוואות בריבית נמוכה; כמו כן הוצעו תמריצי מס לעידוד מפעלים תעשייתיים חדשים.[5]

העיתון הרשמי הראשון בווילאייט של האימפריה העות'מאנית, טונה / דונב, התפרסם הן בטורקית עות'מאנית והן בבולגרית והיו בו גם עורכים עות'מאניים וגם בולגרים. עורכיו הראשיים כללו את איסמעיל כמאל ואחמד מידאת אפנדי .[5]

בווילאייט התקיימה אספה מינהלית שכללה פקידי מדינה שמונו על ידי הממשלה העות'מאנית וכן שישה נציגים (שלושה מוסלמים ושלושה לא מוסלמים) שנבחרו מבין תושבי הפרובינציה.[5] לא-מוסלמים השתתפו גם בבתי המשפט הפליליים והמסחריים המחוזיים שהתבססו על קוד חוק וצדק חילוני.[5] הוצגו גם בתי ספר מעורבים מוסלמים-נוצריים, אך רפורמה זו בוטלה לאחר שהתמודדה עם התנגדות עזה מצד האוכלוסייה.[5]

חטיבות מנהליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוז כלל את הסנג'קים הבאים:[6]

  1. סנג'ק טולצ'ה
  2. סנג'ק וארנה
  3. סנג'ק רוסה
  4. סנג'ק טירנובה
  5. סנג'ק וידין
  6. סנג'ק סופיה
  7. סנג'ק ניש

וילאייט הדנובה הוקם בשנת 1864 והורכב מתת-הפרובינציות של רוסה, וארנה, טולצ'ה, טירנובה, וידין, סופיה וניש.[7] שני תתי-פרובינציות ( סופיה וניש) הופרדו וילאייט הדנובה, כאשר סנג'ק ניש הפך לחלק מווילאייט פריזרן, ואילו סנג'ק סופיה הפך לעצמאי בשנת 1876, ולבסוף סופיה וניש סופחו לוילאייטים אדירנה וקוסובו בהתאמה בשנת 1877.[7]

בשנת 1865 התגוררו במחוז 658,600 (40.51%) מוסלמים ו-967,058 (59.49%) לא-מוסלמים, כולל נשים, לא כולל סנג'ק ניש; כ-569,868 (34.68%) מוסלמים, מלבד המהגרים ו-1,073,496 (65.32%) לא מוסלמים בשנים 1859–1860. [8] באזור זה התיישבו כ-250,000-300,000 מהגרים מוסלמים מקרים וקווקז בין השנים 18551864.[9]

אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה בשנת 1866:

מפקד 1866[9]
סנג'ק מוסלמי לא מוסלמי
רוסוצ'וק 138,692 95,834
וארנה 58,689 20,769
וידין 25,338 124,567
סופיה 24,410 147,095
טירנובה 71,645 104,273
טולצ'ה 39,133 17,929
ניש 54,510 100,425
סך הכל 412,417 610,892

אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה (למעט סנג'ק ניש) בשנת 1865 על פי Kuyûd-ı Atîk (בית הדפוס של וילאייט הדנובה): [10]

קהילה רוסוצ'ק סנג'ק וידין סנג'ק ורנה סנג'ק טירנובה סנג'ק טולצ'ה סנג'ק סופיה סנג'ק וילאייט הדנובה
הקהילה הבולגרית 85,268 (38%) 93,613 (80%) 9,553 (18%) 113,213 (59%) 12,961 (22%) 142,410 (86%) 457,018 (56%)
הקהילה המוסלמית 138,017 (61%) 14,835 (13%) 38,230 (74%) 77,539 (40%) 38,479 (65%) 20,612 (12%) 327,712 (40%)
הקהילה הוולאכית 0 (0%) 7,446 (6%) 0 (0%) 0 (0%) 0 (0%) 0 (0%) 7,446 (1%)
הקהילה הארמנית 926 (0%) 0 (0%) 368 (1%) 0 (0%) 5,720 (10%) 0 (0%) 7,014 (1%)
הקהילה הצוענית 0 (0%) 0 (0%) 2,639 (5%) 0 (0%) 2,215 (4%) 0 (0%) 4,908 (1%)
הקהילה היהודית 1,101 (0%) 630 (1%) 14 (0%) 0 (0%) 1 (0%) 1,790 (1%) 3,536 (0%)
צוענים מוסלמים 312 (0%) 245 (0%) 118 (0%) 128 (0%) 19 (0%) 766 (0%) 1,588 (0%)
צוענים לא מוסלמים 145 (0%) 130 (0%) 999 (2%) 1,455 (1%) 92 (0%) 786 (0%) 3,607 (0%)
סך הכל 225,769 (100%) 116,899 (100%) 51,975 (100%) 192,335 (100%) 59,487 (100%) 166,364 (100%) 812,829 (100%)

אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה (למעט סנג'ק ניש) בשנים 1866–1873 על פי עורך עיתון הדנובה איסמעיל כמאל:[11]

קהילה אוכלוסייה
מוסלמים 481,798 (42%)
- מוסלמים מבוססים 392,369 (34%)
- מהגרים מוסלמים 64,398 (6%)
- צוענים מוסלמים 25,031 (2%)
נוצרים 646,215 (57%)
- בולגרים 592,573 (52%)
- יוונים 7,655 (1%)
- ארמנים 2,128 (0%)
- קתולים 3,556 (0%)
- נוצרים אחרים 40,303 (4%)
יהודים 5,375 (0%)
צוענים שאינם מוסלמים 7,663 (1%)
סה"כ וילאייט הדנובה 1,141,051 (100%)

אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה (למעט סנג'ק ניש) בשנת 1868 על פי כמאל קרפט:[9]

קבוצה אוכלוסייה
בולגרים נוצרים 490,467
מוסלמים 359,907

על פי מפקד האוכלוסין בשנת 1874, היו במחוז הדנובה 963,596 (42,22%) מוסלמים ו-131,8506 (57,78%) לא מוסלמים, למעט סנג'ק ניש. יחד עם הסנג'ק של ניש, האוכלוסייה כללה 1,055,650 (40,68%) מוסלמים ו-1,539,278 (59,32%) לא מוסלמים בשנת 1874. המוסלמים היו ברובם בסנג'קים של רוסוצ'וק, וארנה וטולצ'ה, ואילו הלא-מוסלמים היו ברובם בשאר הסנג'קים.[7]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וילאייט הדנובה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Hathi Trust Digital Library - Holdings: Salname-yi Vilâyet-i Tuna
  2. ^ Strauss, Johann (2010). "A Constitution for a Multilingual Empire: Translations of the Kanun-ı Esasi and Other Official Texts into Minority Languages". In Herzog, Christoph; Malek Sharif (eds.). The First Ottoman Experiment in Democracy. Wurzburg: Orient-Institut Istanbul. p. 21-51.
  3. ^ Rumelia, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  4. ^ Europe by Éliseé Reclus, page 152
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Encyclopedia of the Ottoman Empire, באתר גוגל ספרים By Gábor Ágoston, Bruce Alan Masters
  6. ^ Stanford Jay Shaw; Ezel Kural. Shaw (1977). History of the Ottoman Empire and Modern Turkey. Cambridge University Press. p. 90. ISBN 978-0-521-29166-8. נבדק ב-2013-05-28.
  7. ^ 1 2 3 KOYUNCU, Aşkın. "Population And Demographics In The Danube Province (1864-1877)". www.turkishstudies.net. אורכב מ-המקור ב-2018-06-12. נבדק ב-2018-08-05.
  8. ^ "Makale Takip Sistemi Mobile". אורכב מ-המקור ב-2018-08-06. נבדק ב-2018-08-05.
  9. ^ 1 2 3 Karpat, K.H. (1985).
  10. ^ TUNA VİLÂYETİ’NDE NÜFUS VE DEMOGRAFİ (1864-1877) (PDF). p. 695.
  11. ^ CHANGES IN THE NUMBER OF POPULATION IN BULGARIAN LANDS OF THE OTTOMAN EMPIRE באתר spisaniestatistika‏, 14 בינואר 2015