שיגעון הג'ין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"ג'ין ליין" (משעול הג'ין), איור מאת ויליאם הוגארת משנת 1751, לקראת סוף שיגעון הג'ין. האיור מביע את החרדה מפני השפעות הג'ין, במיוחד בנוגע לנשים וילדים. במרכז האיור, אישה חשופת שד וחולת עגבת נמצאת במצב כה חמור של שכרות שהיא לא שמה לב שתינוקה נופל מהמדרגות לרחוב. במקור, לצד האיור פורסמה פואמה שביכתה את השפעת הג'ין, "הרוח הרעה" שבזעמה מחריבה כל מידה טובה, "אך מוקירה בדאגה שטנית, גניבה רצח ועדות שקר".[1]

שיגעון הג'יןאנגלית: The gin craze) הוא השם שניתן לתופעה באנגליה במאה ה-18 של עלייה דרמטית בצריכת משקאות אלכוהוליים מזוקקים המבוססים על דגנים, שכונו כולם "ג'ין",[2] לבהלה החברתית שהתפשטה בעקבות תופעה זו ולמאמצי הממשל לשלוט בצריכת הג'ין ולהסדירה. התופעה הייתה מורגשת במיוחד בלונדון בשנים 17201751.[3] הפופולריות של הג'ין גברה בעקבות המהפכה המהוללת. ויליאם השלישי רצה להגדיל את ההכנסה ממסים על משקאות אלכוהוליים ובאותו הזמן להגביל את צריכת הברנדי המיובא מצרפת. בהתאם, הוא הטיל מכסים כבדים על ייבוא משקאות חריפים מצרפת והסיר את הרגולציה על ייצור ג'ין מקומי. בעלי האדמות תמכו במדיניות, שהגדילה את הביקוש לדגן, בייחוד בשוק לשעורה שסבל מעודף היצע. מבחינה תרבותית, החשיבו תושבי לונדון את הג'ין למשקה פרוטסטנטי ופטריוטי, בניגוד לברנדי הקתולי. בהמשך היה הג'ין פופולרי בקרב כל המעמדות באנגליה ובקרב שני המינים, אך מבקרי התופעה דאגו במיוחד מצריכת אלכוהול בקרב נשים ועניים. התופעה נתפסה כבעיה חברתית, שמובילה להידרדרות מוסרית, בעיות בריאות, אלכוהוליזם, נזקים לתינוקות שנולדו לנשים ששתו אלכוהול בהיריון והזנחת ילדים. הבהלה הביאה למספר חוקים שניסו לשלוט בייצור ובמכירת הג'ין.

רקע: צריכת אלכוהול באנגליה לפני שיגעון הג'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-14, צריכת האלכוהול באנגליה הייתה במגמה כללית של עלייה. אלכוהול נצרך על ידי כלל האוכלוסייה, כולל גברים, נשים וילדים. המשקה הנפוץ ביותר בתחילת המאה ה-15 היה אייל ללא כשות, אך בהדרגה בירה עם כשות החליפה את האייל. האייל היה עשוי ממים, לתת ותבלינים, ואיכותו הייתה ירודה ביחס לבירה. יין היה נפוץ גם כן, אך בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. במאה ה-17 נותרה הבירה המשקה הנפוץ ביותר. האוכלוסייה נטתה כעת למשקאות חריפים יותר, מבחינת תכולת האלכוהול. יין וברנדי יובאו לאנגליה, בעיקר מצרפת, ונצרכו בעיקר על ידי המעמד הגבוה ומעמד הביניים המתרחב. עד תחילת המאה ה-18 משקאות מזוקקים המבוססים על דגנים היו נדירים יותר באנגליה. מיסים על אלכוהול היו למקור מרכזי להכנסה ממשלתית.[4]

צריכת אלכוהול נתפסה על פי רוב כבעלת תרומה חיובית לבריאות. למרבית האוכלוסייה לא הייתה גישה למי שתייה נקיים, ורופאים באירופה היו תמימי דעים ששתיית מים היא גורם סיכון.[5] לפי רוד פיליפס, שתיית מים מזוהמים אכן הייתה גורם משמעותי לבעיות בריאות, ואנשים עניים שנאלצו להרוות את צמאונם באמצעות שתיית מים במקום אלכוהול סבלו ממחלות ותוחלת חיים נמוכה יותר מאלה שאלכוהול היה בהשג ידם. שתיית בירה הייתה גם מקור חשוב לערכים תזונתיים.[6] בציבור הרחב, שתיית אלכוהול נתפסה כחלק מאורח חיים בריא, מה שהתבטא בשם הכללי שניתן למשקאות מזוקקים, "אקווה ויטה" ("מי החיים" בלטינית) או "מים חזקים".[7] אנשים האמינו ששתיית אלכוהול מסייעת לשמירה על חום הגוף, להמרצה, לכוח הגוף, להנקה וכאמצעי לריפוי של מחלות שונות.[8]

גורמים לעלייה בצריכת הג'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים פוליטיים-כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור סאטירי של מצבה "לזכרה של מאדאם ג'נבה, שמתה ב-29 בספטמבר 1736. משרתיה הבוכיים וחבריה האוהבים מקדישים מצבה זו". במרכז התמונה אישה חסרת שיניים ולבושה בסחבות וכוס ריקה בידה. שני מוכרי ג'ין מחזיקים חבית ריקה וספל ריק. משמאל, אישה וולגרית בהריון עומדת על חבית ריקה, מחזיקה בסל ריק ומתעלמת מהילד שלידה. מימין, על חבית ריקה נוספת, שעון בעל מזקקה על כלי המשמש לזיקוק. למעלה, חייל עם רובה וכידון.

לאחר המהפכה המהוללת הפך ויליאם מאוראנז', סטאדהאודר הולנדי, למלך אנגליה, אירלנד וסקוטלנד. המהפכה נחשבה לניצחון של הכוחות הפרוטסטנטים בפרלמנט, שהתנגדו לג'יימס השני הקתולי. עם זאת, השינוי בשלטון הביא גם למעורבותה של אנגליה במלחמת תשע השנים נגד צרפת. כדי להמשיך במלחמה נזקק ויליאם לגיוס כספים, אך הפרלמנט, שנשלט על ידי בעלי האדמות, התנגד באופן כללי להחמרת נטל המס. בעלי האדמות סבלו מעודף ייצור של דגן. הביקוש לחיטה היה גבוה, אך לא ניתן היה לזרוע חיטה על אותה חלקת אדמה שנה אחר שנה, ובשנים שבהם לא נזרעה חיטה ייצרו החקלאים שעורה, שהייתה בעודף היצע.[9] צירוף אינטרסים זה הוביל, החל משנות ה-90 של המאה ה-17, לחקיקה שמחד הגבילה יבוא של ברנדי צרפתי, במטרה לפגוע במדינה השכנה, ומאידך הגדילה את תעשיית זיקוק הדגן המקומית במטרה להגביר את הביקוש לדגנים ואת ההכנסות ממסים.[10]

החוק הראשון עבר ב-1689 ואסר לחלוטין על יבוא משקאות מזוקקים, כולל יבוא של ברנדי צרפתי, למשך שלוש שנים. שנה לאחר מכן העביר הפרלמנט חוק שהגדיל את המס על משקאות מזוקקים וביטל את המונופול של המזקקה הלונדונית (אנ'). החוק התיר למעשה לכל אדם באנגליה לייצר משקאות אלכוהוליים מזוקקים, ובכך הגדיל משמעותית את ייצור האלכוהול והוריד את מחירם. בעלי האדמות בפרלמנט, שבעבר תמכו במונופול הלונדוני, תמכו כעת בפתיחה מוחלטת של שוק הזיקוק. בשנת 1692 הסיר הפרלמנט את המגבלה המוחלטת על יבוא משקאות אלכוהוליים מזוקקים, ובאותו זמן הגדיל את המכס על ברנדי צרפתי, פעולה שחזרה על עצמה בשנת 1697. בעשור הראשון של המאה ה-18 הגדיל הפרלמנט את ההיטלים על זיקוק אלכוהול מקומי. אחת התוצאות של מדיניות זו הייתה גידול משמעותי בתלות של השלטון בהכנסה ממסים והיטלים על ייצור ומכירה של משקאות אלכוהוליים מזוקקים. נתונים משנות ה-40 של המאה ה-18 מראים שהכנסות אלה היוו כ-10% מכלל ההכנסה של השלטון.[10]

על אף העלייה במיסוי, פריצת המונופול על זיקוק, העדר כל רגולציה על יצור האלכוהול ומגמת העלייה במשכורות במשק האנגלי הביאו יחד לעלייה דרמטית בצריכה של משקאות אלכוהוליים. בנוסף, השנים 1715–1750 היו, במקרה, שנים טובות למגדלי הדגנים, כך שמחיר המשקאות מבוססי הדגן נותר נמוך. אנשים רבים, בעיקר נשים, פתחו מזקקות פרטיות בביתם. מתחילת המאה עד 1736 נפתחו בלונדון וסביבתה כ-1,500 מזקקות. רובן המוחלט היו מזקקות ביתיות שייצרו כמות קטנה של משקה בכל שנה. גם חנויות המשקאות זכו לעידוד מהחוקים החדשים. לפי הערכה אחת, עד שנת 1725 נפתחו בלונדון יותר מ-8,500 חנויות קטנות לממכר משקאות אלכוהוליים (dramshops), חנות אחת לכל 11 בתים בעיר. מנגד, תעשיית הבישול נטתה לריכוזיות ונשלטה על ידי מספר קטן של מבשלות גדולות.[11]

גורמים חברתיים-תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד הגורמים הכלכליים, גם התדמית של הג'ין ומקומו בתרבות עברו שינוי. הקישור בין המשקה לוויליאם ולארצות השפלה הפרוטסטנטיות הפך את הג'ין למשקה פטריוטי ופרוטסטנטי.[12] השם "ג'ין" עצמו הוא שיבוש של שם המשקה ההולנדי "ינבר", שתובל בפרי הערער. כדי לטשטש את הטעם הנורא של התזקיק הטהור, דיללו האנגלים את התזקיק והוסיפו לו תבלינים, סוכר ומיצי פירות, שהפכו את המשקה לפופולרי ולתחליף זול לפונץ' ששתו העשירים.[13] הגרסה האנגלית הזו כונתה "ג'נבה", והאנגלים האנישו אותה כמאדאם ג'נבה או אמא ג'ין.[14] בשנת 1736 פורסמה בלונדון הביוגרפיה הסאטירית "החיים של אמא ג'ין", שביכתה את "הרדיפה" של האם. המחבר כתב ש"אמא ג'ין נולדה להורים הולנדים; אך אביה, שהיה סוחר בולט בעיר רוטרדם... נאלץ לברוח לאנגליה על מנת להימלט מרודפיו... הוא התיישב בלונדון..., התחתן עם אישה אנגליה והשיג חוק של הפרלמנט להתאזרחותו".[15][16]

ברקע לשיגעון הג'ין הייתה גם הצמיחה של העיר לונדון, שעם מעט פחות מ-600,000 תושבים בתחילת המאה ה-18 וכ-675,000 תושבים ב-1750 הייתה לאחת מהערים הגדולות והדינמיות בעולם.[17][18] לונדון הייתה אבן שואבת לאנשים מרקעים שונים, עניים ועשירים, חיילים, מלחים, נשים וגברים. שתיית ג'ין הייתה לחלק מדרך חיים עבור המהגרים שהגיעו לעיר; היא סיפקה עבודה לחלקם והייתה אמצעי להתמודדות עם הקשיים שבחיים האורבניים.[17] לפי ג'סיקה וורנר, "שיגעון הג'ין היה קודם לכל תופעה אורבנית. היא התרחשה בחברה שהאידיאלים שלה ומוסדותיה היו נטועים עדיין בעבר הכפרי, וככאלה לא היו מותאמים למפגש עם האתגרים המורכבים שהציבו העיר המודרנית והאוכלוסייה ההטרגונית. כמו סמים אחרים המשמשים לבילוי והנאה, הג'ין הציע בריחה מהירה מהתסכול והמונוטוניות של חיי היומיום. וכיוון שהג'ין משך את העניים האורבניים, הוא איים על המערכת החברתית, שקיומה נסמך על נכונות העניים לבטל עצמם בפני אנשים שבידיהם לא היה למעשה את הכוח לשלוט בהם".[19]

ביקורת חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חנות הג'ין", איור מהמחצית השנייה של המאה ה-18. התופעה של נשים ששותות אלכוהול משכה במיוחד את תשומת ליבם של המבקרים. נשים הודרו בדרך כלל מבתי האייל והבירה, אך הן היו יכולות לבלות בחנויות הג'ין. חלקן של נשים בעסקי הג'ין היה גם כן גבוה בהרבה ביחס לחלקן בשאר תעשיית האלכוהול. כרבע ממוכרי הג'ין המורשים, כשליש ממוכרי הג'ין הלא-מורשים ורבים ממזקקי הג'ין היו נשים.[20][21]

בעוד שהממשל ורבים בציבור עודדו בתחילה את צריכת הג'ין, התרחבות התופעה, התרבות השיכורים בעיר והדאגה לגבי המצב המוסרי של ההמונים הובילו לשינוי הטון ולקריאות להחזרת הפיקוח על ייצור וצריכה של משקאות אלכוהוליים. כתביו של דניאל דפו, שלעיתים קרובות כתב עבור מי שהסכים לשלם, מדגימים היטב את מגוון הדעות בדעת הקהל המכובד. בתחילה כתב דפו פמפלט שהמליץ לפרלמנט לעודד את תעשיית זיקוק הג'ין באנגליה. "אני צופה," הוא כתב בשנת 1726, "שאנשים רבים עשויים בבורותם להאשים את עידוד תעשיית הזיקוק של משקאות אלכוהולים באי-המוסריות, ובמיוחד בשיכרות של תקופה זו; כך הם הופכים את הריבוי של הרעה החולה הזו לנימוק כנגד העידוד שיש לתת לעסקי הזיקוק כענף מסחרי; כאילו עידוד המזקקות, כמוהו כמו עידוד של שיכרות. ואילו אנו מדברים על עסקים אלו כענף מסחרי מועיל, בעל תרומה חיובית לציבור, לעניים, ולאומה כולה".[22] שנה לאחר מכן, בכרך השני של The English Tradesman, השמיע דפו עמדה שונה: "סוחרי המים החזקים... צריכים להרגיש מעט כאב", שכן "חלקם בהרס המוסר של האנשים, וכן בהרס בריאותם, הוא גדול מכדי שיוכלו להימלט מביקורת".[23]

מוקד הביקורת על הפופולריות של הג'ין היו נשים ועניים,[24] זאת על אף שגברים ונשים מכל המעמדות שתו את המשקה. נשים רבות הגיעו בגפן ללונדון, בחיפוש אחר עבודה ונישואים; נשים רווקות שמצאו מקור הכנסה היו חופשיות יחסית בשעות הפנאי שלהן; וחנויות הג'ין, בניגוד לבתי הבירה, הסכימו לקבל נשים כאורחות או עובדות המקום. נשים נשואות שתו אלכוהול, אך לרוב הן נדרשו לעשות זאת במתינות, בביתן. התופעה של צריכת אלכוהול בקרב נשים נראתה לרבים כמנוגדת לקוד ההתנהגות הנדרש מהן. בני התקופה האמינו שייעודן של נשים הוא להיות רעיות ואמהות, ושתייה מוגזמת של אלכוהול נתפסה כמנוגדת לטבען.[25] בעיתונים, בפמפלטים ובקריקטורות שהודפסו בעיר החלו להופיע סיפורים רבים על נשים ששותות עצמן למוות או לכדי חרפה. הקריקטורה המפורסמת ביותר מהתקופה, "ג'ין ליין" (משעול הג'ין) של ויליאם הוגארת, מציגה אישה שיכורה ומוזנחת שלא שמה לב שבנה התינוק נופל מהמדרגות שעליהן היא ישובה. הוגארת ככל הנראה קיבל השראה מעשרות פרסומים שהדגישו את חלקן של הנשים בשיגעון הג'ין.[26]

ההשוואה בין "רחוב הבירה" (Beer street, משמאל) לבין "משעול הג'ין" (Gin Lane, מימין) בקריקטורה של הוגארת מראה על הדימוי החברתי השונה של שני המשקאות. במשעול הג'ין, הדמות המרכזית היא נשית; האנשים נראים עלובים, עניים ומורעבים (ראו גם בראשית הערך). ברחוב הבירה, הדמויות מדושנות עונג, מכובדות ובריאות. רוב האנשים ברחוב הבירה הם גברים או נשים נשואות, ובניגוד למורבידיות של משעול הג'ין, זהו רחוב יצרני ושופע.

הסיפורים שהופיעו בעיתונים על נשים שיכורות היו לעיתים קרובות סנסציוניים ומוגזמים. לדוגמה, ה-Gentleman's Magazine פרסם מספר כתבות על נשים ששתו כל כך הרבה ג'ין שלבסוף הן חוו "בעירה ספונטנית". גבירה אחת, לפי כתבה מ-1731, הפכה מחציתה לאפר ומחציתה לגחלים. הסיפור פורסם בסופו של דבר גם בכתב העת של החברה המלכותית.[27] אולם, מרבית הכתבות והפרסומים התייחסו לנשים שבעקבות השתייה זנחו את חובתן כלפי בעליהן וילדיהן. לדוגמה, העיתונים פרסמו סיפור על אישה שבשיכרותה שרפה בטעות את בנה באח הבוערת. דו"חות רשמיים וכתבות בעיתונים היו ביקורתיים גם כלפי נשים ששתו או הניקו בהריון. חלק מהדאגה למצב הילדים נבעה מתופעה רחבה יותר של עלייה בתמותת ילדים. במאה ה-18 תמותת ילדים הגיעה לשיא, וכמעט שני שלישים מכלל הילדים בלונדון מתו לפני גיל 5.[28] בשנת 1726 פרסם הקולג' המלכותי לרופאים דו"ח שדחק בפרלמנט להגביל מכירה של משקאות אלכוהוליים, בין השאר משום ששתיית ג'ין גורמת לילודה של תינוקות חלושים ולוקים בהפרעות (מאוחר יותר צוטט דו"ח זה כדוגמה להתייחסות מוקדמת לתסמונת אלכוהול עוברית).[29][30] לפי ג'יימס ניקולס, "הדימוי של הילד החולני הפך לנדבך מרכזי של הספרות נגד ג'ין במאה ה-18".[31]

הפגיעה בילדים נתפסה לא רק כהתעללות והזנחה של הילדים עצמם, אלא גם כסכנה לאומה ולכוח העבודה של המעמדות הנמוכים.[32] מבקרים הביעו דאגה ששתייה בקרב נשים הרות או מניקות יוצרת נטייה לשתיית ג'ין בקרב הילדים; שהשתייה גורמת לאובדן תיאבון לאוכל מזין; ושכתוצאה מכך נוצר דור שאינו כשיר לעבודה.[26] כך לדוגמה, התריע דניאל דפו בשנת 1728 ש"אלה שמכחישים שבני המעמד הנמוך הם ההכרחיים ביותר בגוף הפוליטי, סותרים את התבונה ואת הניסיון עצמו, שכן הם שימושיים ביותר כשהם יצרניים, ומזיקים באותה מידה כשהם עצלנים"; אך בעקבות השפעת הג'ין על עובדים וילדים, "ניתן לצפות, תוך פחות מעידן, לדור של דקיקי גפיים".[33]

דאגה נוספת שהביעו מבקרי הג'ין היא שהשתייה בקרב העניים והעובדים גורמת להם להיות מפונקים ולהעדיף מותרות על פני מוצרי יסוד הכרחיים. מבקרים שמרנים חששו שהמשקה גורם לשבירת המחיצות המסרותיות בין המעמדות בעיר.[34] לדוגמה, בחיבור שיועד לדחוק במחוקקים להגביר את הפיקוח על מכירת הג'ין, שאל הבישוף תומאס וילסון (אנ'), "האם אין זה ידוע לשמצה שמותרות ואקסטרווגנטיות מעולם לא היו בולטות כבהווה, בקרב העובדים, ואפילו בקרב החלק העלוב ביותר של המין האנושי? במקום לשמוח בחלקם עם בירה או אייל שבושלו בבית... חייבים הם כעת לשתות תה או אלכוהול מזוקק במחיר גבוה פי שישה; וזאת מבלי להתייחס לכך שמשקאות אלה מרפים את ידם ומתישים את גופם, כך שהם לא יכולים יותר לסבול את הקשיים, שבעזרת הדיאטה הקודמת שלהם היו קלים עבורם".[35][36] עם זאת, הנטייה של הטיפה המרה לטשטש את הבדלי המעמדות לא הייתה נושא לביקורת בלבד; בפואמה "ג'נבה", שחגגה את הג'ין ואת ביטול אחד החוקים שניסו להסדיר את צריכת הג'ין, נכתב:[37]

מה יכול להקנות כזו נחמה לבני אנוש
כמו הלגימה העוצמתית הזו, שמשווה את הכל
את הדרגות השונות בעולם נעדר השוויון?
הפלבאי העני, מורם על ידי הג'ין,
מדמה עצמו למלך, או יותר

המקור באנגלית

What can impart such Solace to Mankind,
As this most pow'rful Dram, which levels all
The diff'rent Ranks in this unequal World?
The poor Plebeian, elevate by Gin,
Fancies himself a King, or happy more;

ג'נבה, מאת סטיבן בק, 1734

החקיקה נגד מכירת ג'ין והתגובה לה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תהלוכת הלוויה של מאדאם ג'נבה". העתק משנת 1751 לתחריט זהה משנת 1736. ערב כניסתו לתוקף של "חוק הג'ין של 1736" יצאו המונים לחנויות הג'ין כדי לזכות בלגימה אחרונה. בבוקר לאחר מכן דווח על מאות שיכורים מוטלים ברחובות. ההמונים יצאו לרחובות כדי למחות על החוק וקיימו הלוויות סאטיריות ל"מאדאם ג'נבה" ו"אמא ג'ין". התחריט מלגלג על לוויות אלה. מוכרי הג'ין הם גברים, אך רוב הלקוחות הן נשים תפרניות, שנאבקות אחת בשנייה או מתחננות, תוך שהן מתעלמות מילדיהן.[38]

הבהלה מהעלייה בצריכת הג'ין הביאה לשורה של חוקים שניסו להתמודד עם הבעיה. לפי רוד פיליפס היה זה הניסיון הראשון באירופה להשתמש במלוא כוחה של המדינה על מנת לשלוט בצריכת האלכוהול.[39] החוק הראשון נכנס לתוקף ב-1729. החוק הגדיל את המס על מכירת משקאות מזוקקים פי 30, מ-2 פני ל-5 שילינג. בנוסף, נקבעו בו דמי רישוי שנתיים של 20 ליש"ט וקנס של 10 ליש"ט לרוכלים שייתפסו מוכרים ג'ין ברחוב. החוק עבר ללא התנגדות משמעותית בפרלמנט, ובתחילה גם חברת המזקקה הלונדונית תמכה בו, ככל הנראה מתוך מחשבה שהחוק יחזק את כוחה הכלכלי. עם זאת, החוק כשל, משום שלא היו לרשויות אמצעים לאוכפו. מספר קטן של עסקים הגישו בקשה לרישיון, חנויות הג'ין המשיכו לפעול מבלי לשלם מס וצריכת הג'ין המשיכה לעלות. גם המזקקה הלונדונית התחרטה על תמיכתה בחוק ויצרה שדולה לביטולו. החוק בוטל לבסוף, ארבע שנים אחרי שעבר, בתמיכה דו-מפלגתית.[40][41]

זמן קצר לאחר ביטול החוק של 1729, החלו מבקרי הג'ין בקמפיין לחקיקה חדשה ואגרסיבית יותר. בפרלמנט, התומך המרכזי של החוק היה ג'וזף ג'קיל, חבר בית הנבחרים מהמפלגה הוויגית, ששאף לקדם רפורמה מוסרית בממלכה. ג'קיל ובני בריתו הציגו את שתיית הג'ין כגורם מרכזי לפשע ולניוון מוסרי ופיזי של המעמד הנמוך. הצעת החוק שהניח ג'קיל בבית הנבחרים הוגדרה על ידי אחד המחוקקים כ"אחד הניסויים הפוליטיים הנועזים ביותר שנעשה אי פעם במדינה" וכניסיון להשיג "כניעה וצייתנות מצד העם".[41] ההצעה נתקלה בהתנגדות של ראש הממשלה רוברט וולפול ותומכיו, וחלקים מרכזיים בה קוצצו.[42] עם זאת, החוק עבר בסופו של דבר והיה ל"חוק הג'ין של 1736". בין השאר, החוק דרש דמי רישוי של 50 ליש"ט ממוכרי ג'ין ומשקאות אלכוהוליים אחרים, סכום שאף מוכר מלבד הגדולים ביותר לא יכול היה לעמוד בו.[40] בנוסף, החוק ניסה להתגבר על בעיות האכיפה באמצעות תשלום למודיעים שילשינו על מי מוכרי ג'ין ללא רישיון.[43]

"נפילתה המצערת של מאדאם ג'נבה", איור מ-29 בספטמבר 1736. האיור לועג לגילויי הצער של ההמונים בעקבות חוק הג'ין שעבר באותה שנה. במרכזו, על במה מוגבהת, שוכבת גופתה של מאדאם ג'נבה כשבגדיה סתורים והיא אוחזת בגביע ג'ין. משמאלה, אישה שיכורה מקוננת על מאדאם ג'נבה ואוחזת במנשר, עליו כתוב "החוק הזה ירעיב את כולנו". מימין, גבר אוחז בבקבוק ג'ין ובבלדה על שתיית המשקה. הקהל מלפנים עצוב ושיכור ברובו, אך משמאל מבשלי הבירה מריעים, ומוכרי היין חוגגים מימין. שתי קבוצות אלה קיוו ש"מותה של אמא ג'ין" יועיל לעסקיהם.

בימים שקדמו לכניסת החוק של 1736 לתוקף פרסה הממשלה, באישור המלכה קרולינה (שבהיעדר ג'ורג' השני שימשה כעוצרת) כ-500 חיילים ברחבי העיר, על מנת למנוע מהומות.[44] בסופו של דבר, לא פרצו המהומות הצפויות, ובמקומן ארגנו מוכרי הג'ין ואוהדי המשקה תהולוכות הלוויה שביכו את "מותה של מאדאם ג'נבה". עם זאת, גורלו של החוק החדש היה דומה לגורל החוק הקודם - מעטים צייתו לדרישותיו וכמות זעומה של רישיונות הונפקה. ההמונים לא הגיבו כמצופה לפעילות המודיעים של הממשל, ולפחות ארבעה מודיעים הוכו למוות במהומות שפרצו בעקבות פעילותם.[45] הרוכלים מצאו דרכים יצירתיות להתחמק מהחוק, והשוק השחור לג'ין שגשג. לדוגמה, בכל רחבי לונדון הוצבו מכונות ממכר שכונו "פוס אנד מיו" (puss and mew; בעברית: חתלתול ומיאו) - מאחורי מתקן בצורת חתול התחבא מוכר ג'ין; כשהגיע לקוח, הוא היה צריך להגיד "חתלתול"; אם למוכר היה ג'ין הוא היה עונה "מיאו", והקונה שלשל את מטבעותיו דרך פיו של החתול; כעבור מספר רגעים קיבל הקונה את המשקה בתמורה, דרך מגירה או צינור שחובר לחתול.[46][47][48] השם "אולד טום", שניתן לסוג של ג'ין, מתייחס למתקן.[49][50] הפרלמנט, בתגובה, ניסה לתקן את החוק ולשפר את אכיפתו ב-1737 וב-1738. הלונדון איבנינג פוסט דיווח ב-1738 שהתיקון לחוק "ישים סוף ל'חתלתול ומיאו' ולכל התחבולות והטריקים האחרים שנועדו להתחמק מהחוק".[51] אך שום תיקון לא הואיל. ב-1739, כשפרצה מלחמת אוזנו של ג'נקינס עם ספרד, הממשלה שמלכתחילה לא אהדה את החוק החלה להתעלם ממנו בעצמה, והוא הפך לאות מתה.[52]

מכירות הג'ין הגיעו לשיא בשנת 1743. שני עשורים קודם לכן יוצרו בבריטניה באופן חוקי כ-2.5 מיליון גלונים בריטיים של המשקה, ולפי הערכות הייתה לכל תושב בלונדון גישה לכ-3 גלונים של ג'ין בשנה. ערב כניסתו לתוקף של חוק הג'ין של 1736 יוצרו כ-6.4 גלונים חוקיים. ב-1743 יוצרו 8.2 מיליון גלונים חוקיים. לפי רוד פיליפס, עם לוקחים בחשבון שכמויות אלה אינן כוללות משקאות שיוצרו ונמכרו בשוק השחור, את העובדה ששתיית הג'ין הייתה תופעה לונדונית בעיקרה, ואת השוני בצריכה של גברים, נשים וילדים, ניתן להסיק שלגברים בוגרים בלונדון שתו בממוצע בקבוק ג'ין מודרני אחד בכל שבוע. החל מאמצע שנות ה-40 החלה צריכת הג'ין לדעוך, גם ללא סיוע של חוקים נגד צריכה. סיבות אפשריות לדעיכה הן העלייה בפופולריות של סוג חדש של בירה - בירות פורטר בעלות ריכוז גבוה של אלכוהול - או תחילתה של תקופה קשה יותר לחקלאים שגידלו דגנים.[53]

על אף שצריכת הג'ין כבר הייתה בדעיכה, ב-1748 החל קמפיין נוסף לחקיקה נגד ג'ין, אשר הסתיים בחוק הג'ין של 1751. בין הסיבות לדאגה המחודשת מהג'ין היה הסיום של מלחמת הירושה האוסטרית, ובעקבותיה החזרה ללונדון של כ-79,000 חיילים ומלחים. תושבי לונדון חששו מההשפעה של השבים מהמלחמה וצפו עלייה בפשיעה. ב-1750 הקים הנרי פילדינג את כוח המשטרה המקצועי הראשון בלונדון, ובמרץ 1751 הוא פרסם "מחקר לגבי הסיבות לעלייה האחרונה בפשעי שוד".[54] הפופולריות של פילדינג וחיבורו מיקדו את תשומת הלב בפשיעה ובגורמים לה, כגון ג'ין. אחרים, כמו הוגארת והקריקטורות שלו, "משעול הג'ין" ו"רחוב הבירה", סייעו גם כן בהגברת קולם של המצדדים ברפורמה בשוק הג'ין.[55]

החוק של 1751 היה מתון יותר מהחוקים שקדמו לו. דמי הרישוי שנקבעו בחוק היו 2 ליש"ט בלבד. בנוסף, הוגדל המס על מכירת המשקה, נאסר על מזקקים למכור בעצמם את המשקאות האלכוהוליים, וכדי להבטיח שחנויות הג'ין יהיו עסקים מכובדים, ניתנו רשייונות מכירה רק לבעלי עסקים שערכם הוערך ביותר מ-10 ליש"ט.[56][39] ייתכן שהמתינות היחסית של החוק תרמה להצלחת המאמצים להפחית את צריכת הג'ין - צריכת הג'ין נשארה גבוהה יותר מבראשית המאה, אך היא התמתנה באופן משמעותי ביחס לשיא של שיגעון הג'ין. עם זאת, העובדה שהדעיכה בצריכת הג'ין החלה מספר שנים לפני שנכנס החוק החדש לתוקף מרמזת על תפקידם של גורמים כלכליים ותרבותיים שאינם קשורים לחוק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gin, cursed Fiend, with Fury fraught,
       Makes human Race a Prey.
    It enters by a deadly Draught
       And steals our Life away.
    Virtue and Truth, driv'n to Despair
       Its Rage compells to fly,
    But cherishes with hellish Care
       Theft, Murder, Perjury.
    Damned Cup! that on the Vitals preys
       That liquid Fire contains,
    Which Madness to the heart conveys,
       And rolls it thro' the Veins.
  2. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 207
  3. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.3-4
  4. ^ Paul Jennings, A History of Drink and the English, 1500-2000 (Routledge: 2016), pp. 9-17
  5. ^ Paul Jennings, A History of Drink and the English, 1500-2000 (Routledge: 2016), pp. 100ff
  6. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 77-79
  7. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 189
  8. ^ חלק מאמונות אלה המשיכו להיות פופולריות בקרב הדיוטות ורופאים עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1907 פרסמו ויקטור הורסלי (אנ') ומרי סטורג' (אנ') מחקר שהצביע על הנזקים של שתיית אלכוהול לבריאות ומנסה להפריך את טענות באשר לתרומה של האלכוהול לכלכלה (Alcohol and the Human Body: An Introduction to the Study of the Subject). עם זאת, המחקר ספג ביקורת על היותו "חד צדדי". דו"ח רשמי שיצא ב-1917 (Alcohol: Its Action on the Human Organism By Great Britain, Central Control Board, Advisory Committee) ואחרים אחריו קרא למתינות בצריכה ושימוש באלכוהול.
  9. ^ Patrick Dillon, The much-lamented death of Madam Geneva : the eighteenth-century gin craze, (Review: 2002), pp. 83
  10. ^ 1 2 Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.32-34
  11. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 209
  12. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 208
  13. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.26-29
  14. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.63
  15. ^ The Life of Mother Gin, Containing a True and Faithful Relation of Her Conduct and Politicks, in All the Various and Important Occurrences of State that She was Engaged in ... Particularly, in the Four Last Years of the Late Q[uee]n ... By an Impartial Hand, London, 1736, pp. 4-5
  16. ^ Patrick Dillon, The much-lamented death of Madam Geneva : the eighteenth-century gin craze, (Review: 2002), pp. 6
  17. ^ 1 2 Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.12-13
  18. ^ Patrick Dillon, The much-lamented death of Madam Geneva : the eighteenth-century gin craze, (Review: 2002), chapter 2: "London".
  19. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.14-15
  20. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 217-218
  21. ^ Olivia Williams, Gin Glorious Gin: How Mother's Ruin Became the Spirit of London (Headline, 2014), pp.49ff
  22. ^ Daniel Defoe, "A brief case of the distillers: and of the distilling trade in England, shewing how far it is the interest of England to encourage the said trade...", 1726. "I foresee, that as abundance of People are apt ignorantly to charge the Immoralitys, and particularly the Drunkenness of the Age, upon the great Encouragement of the distilling Malt Spirits; so they would make that growing Evil, a Reason against the just Encouragement, which ought to be given to the Business of the Distillers as a Trade; as if the encouraging the Distillers Business, would be an encouraging of Drunkenness: whereas we are speaking of it, as a need ful and an advantageous Commerce; a Benefit to the Publick, to the Poor, and to the whole Nation."
  23. ^ Daniel Defoe, The Complete English Tradesman, Vol. 2 (Charles Rivington: 1727), pp. 93-94
  24. ^ James Nicholls, The politics of alcohol: A history of the drink question in England, (Manchester University Press: 2013), pp. 41
  25. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 216
  26. ^ 1 2 Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 211-212
  27. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.75
  28. ^ Peter Razzell and Christine Spence, "The History of Infant, Child and Adult Mortality in London, 1550–1850", The London Journal 32.3 (2013)
  29. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.69, 94-96
  30. ^ Hoyme et al., "A Practical Clinical Approach to Diagnosis of Fetal Alcohol Spectrum Disorders: Clarification of the 1996 Institute of Medicine Criteria", NCBI (2006)
  31. ^ James Nicholls, The politics of alcohol: A history of the drink question in England, (Manchester University Press: 2013), pp. 40
  32. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.68-73
  33. ^ Daniel Defoe, "Augusta Triumphans: or, the way to make London the most flourishing city in the universe", 1728, Eighteen Century Collection Online
  34. ^ Patrick Dillon, The much-lamented death of Madam Geneva : the eighteenth-century gin craze, (Review: 2002), pp. 91
  35. ^ Thomas Wilson, Distilled spirituous liquors the bane of the nation: being some considerations humbly offer'd to the legislature., (J. Roberts: 1736), pp. 7
  36. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.105ff
  37. ^ Steven Buck, Geneva. A Poem in Blank Verse (1734), Spenser and the Tradition
  38. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.127
  39. ^ 1 2 Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 215
  40. ^ 1 2 Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 214
  41. ^ 1 2 Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.98-102
  42. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.118
  43. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.123-124
  44. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.129
  45. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.137
  46. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.43
  47. ^ תמונה של שחזור של המכשיר אשר מוצב בקנינגטון, לונדון, History Extra
  48. ^ קפטן דדלי ברדסטריט (אנ') טען שהוא זה שהמציא את המתקן, ותיאר זאת כך: "ההמון היה רועש וגועש מהמחסור של המשקה האהוב עליהם, אשר מעטים העיזו למכור, ובמהרה עלה בדעתי שאעיז אני להיכנס למסחר זה. קניתי עותק של החוק, קראתי אותו מספר פעמים. לא מצאתי בו סמכות לפרוץ דרך דלתות הבתים, והמודיע היה חייב לדעת את השם של האדם ששכר את הבית בו נמכר המשקה. כדי להימנע מכך, ביקשתי ממכר לשכור עבורי בית... [לאחר מכן,] קניתי תבליט בצורת חתול ומסמרתי אותו לחלון שפנה לרחוב; לאחר מכן, התקנתי צינור עופרת... תחת כף רגלו של החתול. כשהבית היה מוכן לעסקים... קניתי ג'ין בשווי 13 ליש"ט, כל הכסף שהיה ברשותי פחות שני שילינג... וכשהמשקה היה מוכן ביקשתי ממישהו להודיע להמון שג'ין ימכר על ידי חתול בביתי ביום למחרת, בתנאי שיתקבל כסף דרך פיו... קמתי מוקדם בבוקר למחרת; עברו כשלוש שעות לפני שמישהו הגיע, מה שגרם לי כמעט להתייאש מהפרויקט; לבסוף, שמעתי את צלצול המטבעות, וקול בטוח אמר "חתלתול, תן לי ג'ין בשווי שני פני"... לפני שהגיע הלילה הרווחתי שישה שילינג, ביום למחרת יותר משלושים שילינג, ולאחר מכן שלושה או ארבעה ליש"ט ביום". ראו:
    Dudley Bradstreet, The Life and Uncommon Adventures of Captain Dudley Bradstreet (J. Hamilton: 1755), pp. 78-79
  49. ^ What's new pussycat?, The Gin Cooperative
  50. ^ Olivia Williams, Gin Glorious Gin: How Mother's Ruin Became the Spirit of London (Headline, 2014), 65
  51. ^ Patrick Dillon, The much-lamented death of Madam Geneva : the eighteenth-century gin craze, (Review: 2002), pp. 183
  52. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.182
  53. ^ Rod Phillips, Alcohol: A History (University of North Carolina Press: 2014), pp. 211-215
  54. ^ Henry Fielding, Enquiry into the Causes of the Late Increase of Robbers, (A. Millar: 1751)
  55. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.193-204
  56. ^ Jessica Warner, Craze: gin and debauchery in an age of reason, (Four Walls Eight Windows: 2002), pp.205-206