ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/שריפת ספרים
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
| עריכה | |
שריפת ספרים היא צעד טקסי שבו בני אדם שורפים במכוון ספרים מסוימים, כאות לסלידה גמורה מספרים אלה ומהתרבות שהם מייצגים. פעולה זו עשויה לנבוע ממניעים דתיים או פוליטיים, ונחשבת כצעד קיצוני ביותר כנגד התרבות וכנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים.
לעיתים מושמדים ספרים גם בסתר, צעד שמביא להיעלמותם, אך לא מתקיימת בו ההתרסה שבשריפה פומבית. עם התפתחות הטכנולוגיה מופנה לעיתים צעד דומה כלפי אמצעים אחרים להפצת מידע, כגון תקליטים וקלטות וידאו.
מקרים מסוימים של שריפת ספרים זכורים במיוחד לרעה בתודעתם של עמים, בין אם עקב היעלמותם הגמורה של הספרים שנשרפו, ובין אם משום ששריפת הספרים מסמלת את תמציתו של השלטון העריץ שהביא לביצוע אקט השריפה.
שריפת ספרים לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור]
העת העתיקה[עריכת קוד מקור]
מקרים ידועים של שריפת ספרים בעת העתיקה הם שריפת הספרים וקבורת המלומדים (אנ') הקונפיציאנים בסין במאה ה-3 לפנה"ס בתקופת שושלת צ'ין, וחורבנה של הספרייה של אלכסנדריה.
ימי הביניים[עריכת קוד מקור]
מדורת ההבלים[עריכת קוד מקור]
ערך מורחב – מדורת ההבלים
מדורת ההבלים של הנזיר הדומינקני ג'ירולמו סבונרולה, אשר הובערה ב-7 בפברואר 1497. סבונרולה ואנשיו אספו מדלת לדלת מראות, קוסמטיקה, תמונות, ספרים אליליים, שולחנות הימורים, בגדים נאים, עבודותיהם של משוררים בלתי מוסריים (לפי הגדרתו) ואף יצירות אומנות. הכל הובער במרכז העיר פירנצה. עם זאת, אופן פעולה זה לא הומצא בידי סובנרולה, ובאותה מאה הבעיר גם ברנרדינו מסיינה מדורה דומה.
שריפת התלמוד[עריכת קוד מקור]
- ערך מורחב – שריפת התלמוד
בימי הביניים נטען באירופה שבתלמוד מופיעים דברים בגנות הנצרות, דבר שהוביל לשריפה של כל[דרוש מקור] ספרי התלמוד שנדפסו עד אז.
במשפט פריז מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.
שריפה נוספת של ספרי תלמוד ארעה בשנים 1553–1554 ברומא, ובעקבותיה גם בוונציה ובערים אחרות באיטליה. כמו כן נשרפו ספרים עבריים רבים כגון ספרי הרמב"ם פרט לספרי התלמוד.
שריפת ספריו של מרטין לותר[עריכת קוד מקור]
בשנת 1521, ב"צו מוורמס", הורה הקיסר הקתולי קרל החמישי על שריפת ספריו של מרטין לותר:
אנו רוצים כי כל ספריו של לותר ייפסלו וייאסרו בעולם כולו, ואנו גם רוצים כי יישרפו... בכך אנו דבקים בתקנה ובמנהג הראויים לכל שבח של הנוצרים הטובים מימי קדם, שציוו לשרוף ולהשמיד את ספריהם של מינים [כופרים] כמו האריאנים, הפריסקיליאנים, הנסטוריאנים, האאוטיכיאנים וכיוצא באלה, לרבות כל מה שהכילו הספרים הללו, בין אם טוב ואם רע. וטוב הדבר, משום שאם איננו מורשים לאכול בשר המכיל ולו טיפה יחידה של רעל בשל הסכנה להרעלת הגוף, הרי שלבטח שומה עלינו לסלק כל דוקטרינה (גם אם טובה היא) הכוללת את רעל המינות והטעות, המזהמות ומשחיתות ומחריבות במסווה של צדקה את כל אשר הוא טוב.[1]
העת החדשה[עריכת קוד מקור]
בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת וילנה, תחת הנהגתו של הגר"א, מרכזה של ההתנגדות לחסידות. הגר"א קבע שמצווה לגרש את החסידים מהקהילות, ועד הקהילה הגביל את הסחר עמם ובית הדין של הקהילה הורה לשרוף את כתביהם וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש.[2]
בתחילת המאה ה-19 הוטל איסור בקז'ימייז' על התרגום הגרמני של התורה, אותו הביא הסוחר היהודי אברהם גומפלוביץ', אביו של המדען לודוויג גומפלוביץ' ליישוב, והספר נשרף בשרפה פומבית.[3]
בתקופה זו (תחילת המאה ה-19) היה גתה עד לשרפת ספרים. הוא כתב:
הייתי נוכח בהעלאת ספר על המוקד. היתה זו מהדורה של רומן היתולי צרפתי, שאמנם לא פגע ביסודות המדינה אך פגע ביסודות הדת והמוסר. היה משהו מחריד במראה העונש שהוטל על חפץ שאין בו רוח חיים. החבילות נתפקעו באש, ופוצלו ורוטשו ביתוכים [במלקחיים], כדי שהלהבות תאחזנה בהן ביתר שאת. עד מהרה נתעופפו דפים דולקים באוויר והציבור חטף אותם בלהיטות.גם אנו לא שקטנו עד שיכולנו לצרף יחד עותק שלם כדי ליהנות מן המים הגנובים, ולא מעטים עשו כמונו. בדיעבד, אם היה המחבר מעונין בפרסומו, לא היה יכול למצוא לו דרך טובה מזו.[4]
ב-1817 יזמו ארגוני סטודנטים גרמניים עצרת המונית בהר וארטבורג שבגרמניה לציון 300 שנה להופעתו של מרטין לותר. העצרת לוותה בתביעה לאיחוד גרמניה תוך הבעת עוינות כלפי זרים - צרפתים, רוסים, אך גם יהודים. בעצרת העלו הסטודנטים באש ספרים וחיבורים של סופרים שלא מצאו חן בעיניהם.[5]
כשהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה נשרפו ספרים גרמניים במדורת ענק במתחם ציבורי.[6]
בשנת 1918 החלו שתי העורכות של המגזין האמריקאי "The Little Review", מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, לפרסם בהמשכים פרקים מספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס". משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן: "זו הפעם השנייה שנפל בחלקי העונג להישרף בעודי בחיים".[7]
אירוע בולט במאה העשרים הוא שריפת ספרים פומבית שנערכה ב-10 במאי 1933 בכיכר האופרה (Opernplatz, כיום כיכר בבל) בברלין שבגרמניה הנאצית. אנשי אס אה ועימם סטודנטים, שרפו כ-20,000 ספרים של סופרים ממוצא יהודי וכאלו שנאסרו לקריאה על ידי המשטר הנאצי. במהלך מלחמת העולם השנייה קיימו הנאצים עשרות טקסים שבהם נשרפו מאות אלפי ספרים שאותם בזזו מספריות ואוספים פרטיים רבים.
דוגמה נודעת אחרת לשריפת ספרים במאה העשרים היא המהפכה התרבותית בסין של מאו, שבמהלכה נשרף מספר רב של ספרים - בעיקר ספרי דת בודהיסטיים ואסלאמיים - כחלק ממאמץ רחב יותר להשמיד כל שריד הקשור לתרבות הסינית העתיקה.
מספר קבוצות נוצריות בארצות הברית הכריזו כי ספרי הארי פוטר פועלים לקידום סגידה לשטן ולכישוף, ולפיכך הוקיעו אותם ואף שרפו אותם בפומבי.
בשנת 2002 הכריזו רבנים חרדים בארצות הברית כי יש להחרים את ספרו של הרב נתן קמנצקי, עשייתו של גדול, הדן ברבנים בדרך בלתי מחמיאה, לטענתם. עותקים של הספר נשרפו בישיבת לייקווד.
התייחסות ספרותית[עריכת קוד מקור]
במחזהו האלגורי "אלמנסור" (1820) כתב היינריך היינה: "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". במישור העלילתי של המחזה מכוון המשפט לשריפת ספרי הקוראן בידי הנוצרים בספרד של המאה ה-16, אך הוא מתייחס לשריפת ספרים שנחשבו "אנטי גרמניים", שנערכה בוארטבורג שבגרמניה ב-1817. הדברים התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית, החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.
ביטוי ספרותי לחברה השורפת ספרים ניתן בספרו של ריי ברדבורי (שהפך גם לסרט קולנוע) "פרנהייט 451".
עלילתו של הסרט הישראלי "ברוריה" סובבת סביב שריפתו של ספר שהוחרם על ידי הקהילה החרדית.
ראו גם[עריכת קוד מקור]
- שריפת הספרים בגרמניה הנאצית
- חיבור אבוד
- השריפה בספריית ג'פנה
- אירועי שרפת ספרים (אנ')
- רשימת ספריות שנהרסו (אנ')
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור]
- קנת ר. שאפר, "חורבן הספר במלחמת-העולם השנייה", יד לקורא, כרך א' חוברת ג'-ד'
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]
מדיה וקבצים בנושא מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/שריפת ספרים בוויקישיתוף- ריי ברדבורי, פרנהייט 451, הפרק הראשון מהספר
- גזרות על ספרים עבריים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ סטיבן ג'יי גולד, הר הצדפות של ליאונרדו והדיאט של וורמס, אור יהודה: דביר, 2002, עמודים 279–281
- ^ ירושלים דליטא: סיפורה של יהדות וילנה, באתר יד ושם
- ^ חנה קוז'יסקה-ויט, "הבלתי מוכר והנשכח: לודוויג גומפלוביץ' ושורשיו בקרקוב היהודית", בתוך גלעד: מאסף לתולדות יהדות פולין, כרך י"ז (2000), ע' סה
- ^ גתה, מחיי: פיוט ומציאות, ספר רביעי - אמנים ואומנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, ע' 107
- ^ שלמה אבינרי, חוזה המדינה המודרנית, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011
- ^ אנדריאה וולף, המצאת הטבע (הוצאת שוקן, 2017), ע' 331
- ^ מקור:סטן גבלר דייוויס, ג'יימס ג'ויס -דיוקן האמן, עמוד 214