ההתנגדות לחסידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף התנגדות לחסידות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתב החרם מתקמ"א, בחתימת הגר"א ואחרים.

ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים (ידועים בימינו כ"ליטאים"). המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 17701805.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות למחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חששם של מנהיגי הקהילות מערעור מעמדם ומשינוי סדרי הקהילה הישנים בעקבות עליית ראשי החסידות כמנהיגים חלופיים. לערעור מעמד הממסד היו גם משמעויות כלכליות, כגון שינוי סדרי השחיטה בשל השימוש החסידי בסכינים מלוטשים.
  • העובדה שחלק מה"צדיקים" לא נחשבו גדולים בתורה.
  • חשש מהתפרצות דומה לזו שחוללו התנועה הפרנקיסטית, שפגעה ביהדות מזרח אירופה כ-20 שנים קודם לכן, והשבתאות שקדמה לה.

ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בה סכנה חמורה, בשל עדויות שהגיעו אליו על כך שהחסידים מפרשים באופן מסוים מאמר מספר הזוהר ושהם מבזים תלמידי חכמים. לאור זאת, הוא פסק כי החסידים הם מינים שיש לרודפם ולנדותם. לדברי עמנואל אטקס לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי[1], יהושע מונדשיין חולק ולדבריו בשלוש השנים שלאחר פטירת הגר"א רדיפת החסידים גברה ואף עברה לפסים אלימים, עד לשנת תקס"ב (1802) שבה נפטר משה בן אשר, מראשי הקהל, שהיה לדבריו ראש הלוחמים בחסידים בוילנא[2].

לדעת שמואל אטינגר[3] התנגדותו של הגר"א לחסידות כללה גם התנגדות לגישת החסידות כי אפשר לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב ויצר הרע כאחד, והוא ראה בגישה זו טשטוש בין מותר לאסור ובין קודש לחול. התנגדותו התבססה גם על דברים שהגיעו לאזניו בדבר שלילת לימוד התורה שנקטו החסידים בטענתם כי אין ערך ללימוד תורה שלא לשמה, בעוד הוא האמין בגישה שמתוך שלא לשמה יבוא הלימוד לשמה[דרוש מקור].

לחסידות התנגדו, חלקם באופן מתון יותר, גם הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא), תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין, מחותנו של הגר"א ר' אברהם דנציג, ר' שלמה חלמא מחבר הספר 'מרכבת המשנה' ואחרים.

גישה מתונה יחסית לשורש המחלוקת בין החסידים למתנגדים, ניתן למצוא בפרשנות הראי"ה בספרו אדר היקר:

החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, על ידי רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט על ידי ההתגברות של הנטייה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, על ידי הנטייה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם על ידי התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.

פולמוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולמוס הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגאון רבי אליהו מווילנה

הפולמוס הראשון נגד החסידות החל בשנת תקל"ב (1771–1772). עם התפשטות החסידות הוקם מניין חסידי גם בוילנה, שכונה "המניין של קארלינער", על שם רבי אהרן הגדול מקרלין שהיה רבם של חסידים אלו. בראש קבוצה זו עמדו שני אנשים, ר' איסר והמגיד ר' חיים. לפי הקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" (אלעקסניץ תקל"ב) פסקו ראשי הקהילה היהודית בווילנה ודייניה בפסח תקל"ב (1772) לפזר מניין זה. עוד החליטו לחייב את המגיד ר' חיים לבקש מחילה על הדברים המיוחסים לו, שהגר"א "שקר ותורתו שקר ואמונתו שקר". כאשר הלך ר' חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר ר' חיים – "תן לנו תשובה", השיב הגאון "כל באיה לא ישובון – זו מינות". אז נסתלק ר' חיים מן המגידות וקיבל דין נזיפה ונידוי מהעיר. עוד החליט בית הדין לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל ולהחרים את ר' איסר ולשלוח מכתבים אל כל הקהילות החשובות ביחס לאירועים האחרונים. במכתבים נאמר:

אחינו בית ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, שתחברו כת חשודים [...] ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות [...] וגם שואגים בתפילת שמונה-עשרה תיבות לע"ז מגונות ובשיגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותם משוטטות בכל עולמות [...] ומבטלים תלמוד תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאוד על עברות שבאו לידם [ ...] כל ראשי עם ישראל יעטו מעיל קנאה, קנאת ה' צבאות [...] וכבר עקרנו מחשבת הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות...

החרם הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות זאת, גיבש הגר"א עמדה מוצקה כנגד החסידות. בית הדין של וילנא הוציא בצירוף הגר"א חרם על החסידים שלפיו מותר להכותם. היו ניסיונות שונים מגדולי החסידות בעיקר מתלמידי המגיד ממזריטש, למנוע את החרם, הרב שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, הרב מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבו שני המנהיגים החסידיים את וילנא[4].

בעקבות החרם החליטו גדולי החסידות לערוך חרם כנגד, אך המגיד ממזריטש, מנהיג התנועה באותה התקופה, התנגד לכך. לאחר שרבו הרדיפות ערכו התלמידים חרם ללא ידיעתו, ורבי דוב בער אמר להם שבעקבות זאת הוא יסתלק מן העולם, אך "יד החסידים תהיה על העליונה"[דרוש מקור].

החרם השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרם נוסף הוצא בוילנה בשנת תקמ"א (1781) אחר הדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף". בין היתר נטען שהמדפיסים לא פנו לראשי הקהילה לקבל "הסכמה" כמקובל. חרם זה אסר להשכיר לחסידים דירות, אסר לדבר איתם והורה לגרשם ממקומות מגוריהם ויישוביהם. ככל הנראה נוסח כתב החרם בידי פרנסי וילנה, ולאחר מכן חתם עליו הגר"א.

הפולמוס השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס נוסף התקיים בשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796). בשלב זה כבר היה הגר"א בן כ-75 ואף היה חולה. במזרח אירופה נפוצו שמועות על כך שהוא חזר בו או ביטל את החרמות ביחס לחסידים. לפי חלק מהדעות נודע לגר"א שהחסידים לקחו אדם שהסתובב בגרמניה והודיע שהוא בנו של הגר"א ואביו חזר בו ביחס לחסידות.

בסיוון תקנ"ו כתב הגר"א בעצמו איגרת חריפה נוספת כנגד החסידות. כשהגיעה איגרת זו למינסק טענו החסידים שהיא מזויפת. לאור זאת ביקש קהל מינסק איגרת נוספת של הגר"א, וזו אכן נכתבה, עם אישור דייני וילנא שאכן זוהי איגרת הגר"א.

החרם השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של הגר"א נפוצו שמועות שחסידים ערכו משתה לחגוג את האירוע ולכן הטילו פרנסי העיר חרם נוסף, חמור מהקודמים, על החסידים ותומכיהם. חרם זה הוציא את החסידים מכלל ישראל וכלל היתר מפורש למסור חסידים לידי הגויים.

פולמוס נוסף התרחש בברודי, שהייתה באותה תקופה הקהילה היהודית הגדולה בפולין. החרם שהוטל בברודי אסר שחיטה חסידית, כלומר שחיטה בסכינים מלוטשים, וכן אסר תפילה בנוסח האר"י והתכנסות חסידים במניין נפרד.

אף על פי שהפולמוסים התרחשו באירופה השפעתם ניכרה גם בארץ ישראל. החרמות עודדו את האשכנזים בארץ ישראל להתנגד לחסידים שם, ואליהם הצטרפו גם היהודים הספרדים. התנגדות זו הביאה לכך שבשנת 1781 עברו חלק מן החסידים מצפת לטבריה ובשנת 1785 עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין.

כתבי הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הפולמוסים התחברו חוברות משני הצדדים, שכונסו בשנת תש"ל בספר חסידים ומתנגדים על ידי מרדכי וילנסקי. הספר נפש החיים שחיבר הרב חיים מוולוז'ין מבאר את שיטות המתנגדים. הספר יסוד העבודה של הרב אברהם וינברג מסלונים משיב על חלק מדבריו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמנואל אטקס, יחיד בדורו, עמ' 104
  2. ^ יהושע מונדשיין, כרם חב"ד כרך ד', עמ' 211 ואילך. ראו גם מבוא לאג"ק הנ"ל (שד"ב לוין) עמ' 62; אג"ק הנ"ל אגרת קג שמתארת את שיפור היחסים בין המתנגדים לחסידים.
  3. ^ שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, ירושלים תשכ"ט
  4. ^ אגרות קודש (קה"ת; הוצאת תשע"ב) עמ' קפב.
  5. ^ חוברת זו זמיר עריצים וחרבות צורים אשר הודפסה בשנת ה'תקל"ב בברודי, היא אסופת כתבי חרמות. יש להבחין בינה לבין "זמיר עריצים" (ה'תקנ"ה), שבה מתוארים מנהיגי החסידים וחצרותיהם.