חנה בבלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה בבלי
חנה ויצחק בבלי, דרום אפריקה, 1957
חנה ויצחק בבלי, דרום אפריקה, 1957
לידה 29 באוגוסט 1901
י"ד באלול תרס"א
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במאי 1993 (בגיל 91)
כ"ו באייר תשנ"ג
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל בעלת טור בנושא נימוסים והליכות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חנה בבלי (29 באוגוסט 190117 במאי 1993) הייתה כנרת ישראלית אשר נודעה בעיקר כבעלת טור בנושא נימוסים והליכות החל משנות ה-60. בשל כך כונתה "כוהנת הנימוסים וההליכות" של החברה הישראלית.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבלי נולדה ב-1901 בסנקט פטרבורג בירת רוסיה, בתם של מרים ושמואל[1] רוזנבלט. אביה היה בעל מפעל אמיד, אך בתקופת המהפכה הקומוניסטית הולאם מרבית רכושו. בגיל 16 חלתה בטיפוס, ולאחר החלמתה עלתה לארץ ישראל לבדה בגיל 17, כשהיא מצוידת במעיל פרווה, שני כינורות וזוג פמוטי כסף עתיקים.

בארץ ישראל התגוררה בתחילה ביבנאל, ועבדה בין היתר בסלילת כבישים ובעבודות חקלאות שונות. בבלי נישאה ליעקב אֶפְטֶר[דרוש מקור] (1894–1968), איש העלייה השנייה, חבר הפועל הצעיר ומפא"י, מראשי המשק של ההסתדרות הכללית וממייסדי "המשביר המרכזי". לאחר מספר שנים התגרשו. בבלי נסעה לצרפת, שם המשיכה בלימודי הכינור שלה בפריז, והופיעה בקונצרטים עם המורה שלה, הכנר הנודע זינו פרנצסקאטי.

בשנת 1935 נישאה למהנדס יצחק בבלי (1898–1968),[2] שעלה מהולנד בשנת 1920. הם חיו בתל אביב. בשנת 1936 נולד לזוג בן, מיכאל (מיקי) בבלי. יצחק וחנה בבלי היו חברי ארגון "ההגנה", ופעלו ברחבי אירופה ב-1947 באיסוף כספים לרכישת נשק עבור היישוב העברי בארץ ישראל. בנוסף עסקו בבחירת מהנדסי נשק ומומחים אחרים בתחום הביטחון, אשר יקבלו עדיפות בעלייה לאוניות המעפילים.

בסמוך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל שימשה חנה בבלי מזכירת כבוד של התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית, ושכנעה את דוד בן-גוריון שעל התזמורת לנגן את ההמנון בטקס הכרזת המדינה. לאחר הקמת המדינה, יצחק בבלי, שהיה מפקח על המלאי במנהלת העם, התמנה לתפקיד זה בממשלת ישראל הראשונה. הוא תרם להקמת מדיניות הקיצוב (ה"צנע").

בשנת 1955 התמנה יצחק בבלי לציר ישראל בדרום אפריקה, ושהה שם ארבע שנים יחד עם ואשתו. באותה תקופה החלה חנה בבלי להתעניין בנושא נימוסים והליכות, לאחר שנאלצה פעמים רבות להתמודד עם כללי הפרוטוקול והטקסים המיוחדים לחיי הדיפלומטים. בבלי, שדיברה תשע שפות, רכשה בהדרגה ספרים רבים ממדינות שונות בנושא זה, והעמיקה במנהגי הנימוס והטקס בתרבויות שונות.

לאחר ששבו לישראל, התמנה יצחק בבלי לתפקיד יועץ מיוחד למזכ"ל האו"ם לענייני תיעוש מדינות מתפתחות באפריקה ובאסיה. במקביל, חנה בבלי החלה בקריירה שלה בתחום הנימוסים וההליכות בישראל, והדריכה בעלי תפקידים רבים לאורך שנים, כגון עובדי משרד החוץ, נהגי אוטובוסים, דיילי אוויר בחברות אל על ובארקיע, מרכזניות במשרד הדואר (לימים "בזק"), ספורטאים, דיפלומטים, חברי קיבוצים, משלחות רשמיות שיצאו לחו"ל, אנשי צה"ל וטייסי חיל האוויר.

בבלי כתבה טורים רבים על נימוסים והליכות (ובפרט "שאלות ותשובות") בעיתונים היומיים "הארץ" ו"מעריב", והגישה פינה קבועה ברדיו בנושאים הללו במשך שנים רבות. בנוסף, הרצתה בפני פורומים רבים. היא כתבה מספר ספרים בנושא, בהם "המדריך לנימוסי שולחן", ויעצה למספר תוכניות טלוויזיה.

חנה בבלי נפטרה ב-1993, בגיל 92. נקברה בבית העלמין טרומפלדור.[1]

בשנת 1999 נקרא על שמה של בבלי רחוב בשכונת פסגת זאב בצפון ירושלים.

בנה מיקי בבלי (נפטר ב-2018)[3] היה דיפלומט כאביו, וכך גם בנו שלו, עפר בבלי.

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנה בבלי, עוגניה שמחוני, איך אוכלים את זה?; ציירה ועיטרה: פרידל, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1970.[4] (הדפסה נוספת: בשם "המדריך לנימוסי שולחן", רמת גן: רות סירקיס, 1992)
  • תמי לנצוט ליבוביץ, שאלה של נימוס: נימוסים והליכות על פי חנה בבלי; עריכה: שולמית בר; איורים: אורית ליבוביץ נוביץ, תל אביב: ליתם מנרס, 1995. (הספר נערך על פי רשימות שהותירה בבלי בכתב יד)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הקבר של חנה בבלי בבית העלמין טרומפלדור, באתר BillionGraves.
  2. ^ יצחק בבלי, באתר ההנצחה של משרד החוץ; יצחק בבלי, דבר, 7 בינואר 1968; יצחק בבלי, דבר, מודעת אבל, 7 בינואר 1968 (מודעה).
  3. ^ מיכאל (מיקי) בבלי: מודעת אבל באתר "אבלים".
  4. ^ על הספר: תמר אבידראיך אוכלים את זה, מעריב, 23 בפברואר 1970; ב. יוסי, איך "אוכלים" את הנימוסים, דבר, 6 באפריל 1970.