עוגניה שמחוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

עוגניה שמחוני (לוין) (9 בדצמבר 1922 - 9 בפברואר 1982) הייתה מראשוני השדרנים בקול ישראל (ההגנה), בקול ירושלים[1] ובקול ישראל, עורכת תוכניות ברדיו, מנהלת התוכניות בקול ישראל בתל אביב[2] ומפיקה בטלוויזיה הלימודית ובטלוויזיה הישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגניה שמחוני נולדה בצפת בבית החולים רבקה זיו שנפתח מחדש בשנת 1921 ללאה לטי ולמשה לוין, חלוצים שעלו מסדיגורה, פרוור של צ'רנוביץ שבבוקובינה ומגוויזדץ (גבוז'דזייץ) שבגליציה בהתאמה, התיישבו במושבה ביתניה תחתית, וסללו את כביש טבריה-צמח, הכביש הראשון בארץ ישראל שנסלל בעבודה עברית מאורגנת, על ידי חלוצים. השם עוגניה (עוגן-יה) ניתן לה כמחווה לדודתה רגינה שכונתה "אוקניו", אשר נפטרה בנעוריה.

המשפחה עברה לרמתיים והקימה שם את ביתה, ושם התחנכה עוגניה לוין וגרה, עד לימודיה הגבוהים. לאחר סיום לימודיה בסמינר לוינסקי, לימדה שנים ספורות בבית הספר העממי מגד ברעננה עד שהחלה לימודי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית, שהופסקו עם ההתקפות על הר הצופים. מחברת המעבדה שלה נמצאה בבניין ב-1967 ושמורה עד היום.

הייתה אחת משלוש הנשים הראשונות שהוסמכו כמ"כיות בקורס של ההגנה, ובהמשך הייתה שדרית ב"קול ישראל (ההגנה)" ("רדיו ההגנה") בשידורי תלם שמיר בועז.[3]

ברדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 התקבלה כשדרנית לקול ירושלים המנדטורית, עם ריטה פרסיץ, אליהו כרמל, לאה פורת, חנוך גבתון, רות שפירא ויצחק שמעוני, ועם הקמת קול ישראל הייתה אחת הקרייניות הראשונות. ב-14 במאי 1948, כקריינית באולפן המאולתר בירושלים, הודיעה על הכרזת המדינה.[4] בראשית נישואיה לאביב שמחוני, שמרה (כמנהג הרווח בקרב נשות רדיו רבות) את שם נעוריה, ולראשונה הציגה עצמה בשם עוגניה שמחוני בעת שבעלה לחם בלטרון.

היא ערכה את המדור לאישה בתוכנית "יש שאלות" שלימים היה לתוכנית לעקרת הבית, וב-1964 שיבצה את רבקה מיכאלי להגשת התוכנית. במסגרת התוכנית הייתה לשולמית אלוני פינה בשם "הכירי את החוק" בנושאי חוק ומשפט.[5] שמחוני הייתה מראשונות התומכות בתוכניות בשידור חי, וערכה את התוכנית "ישר ולעניין" בהקלטות פומביות.[6]

שמחוני נשלחה לקורס שדרנים בבי.בי.סי. באנגליה. היא יצרה עם אפרים סטן את התוכנית "היום האחרון" על השואה. לאחר מלחמת ששת הימים ערכה סדרת תוכניות בשם "הגבול הארוך", בה סקרה את השינויים בישראל, וראיינה את כל דרגי הצבא.[7]

במשך שנים רבות הייתה אחראית על תוכניות המלל ברדיו, ובמסגרת התפקיד הייתה אחראית על העריכה הלשונית ואיכות ההגשה.[8]

ב-1973 עיצבה את התוכנית מועדון גיל הזהב, התוכנית הראשונה בארץ ובעולם שעסקה בבני הגיל השלישי.[4] לתוכנית זו שיבצה את חיה יוסף ולאחר מכן את אילנה צור.

בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות הששים נשלחה לארצות הברית להשתלמות צוות ההקמה לטלוויזיה הישראלית במסגרת מיזם של משרד החוץ האמריקאי, לתקופה של ארבעה חודשים, שכללה סמינר עיוני במכון ניוהאוּז לתקשורת של אוניברסיטת סירקיוז, וחלק מעשי בתחנות טלוויזיה שונות.

בשנים 79–1974 עבדה כעורכת ומפיקה בטלוויזיה הלימודית, היא הטלוויזיה החינוכית. היא הפיקה את התוכנית "מלאכת יד עם בתיה עוזיאל", והייתה עורכת ומפיקת "כפתור ופרח", מגזין לנוער שהתמקד בידיעת הארץ, והוגש בהנחית דוד גרוסמן וורד גנור.

מ-1979 ועד מותה ב-1982 הייתה מפיקה ועורכת בטלוויזיה הישראלית. ערכה והפיקה בשידור חי באתרים שונים את התוכנית "ארץ אהבתי" שהנחה מאיר שלו וביים פנחס הר-זהב. את הפקת התוכנית המשיכה לאחר מותה נעמי קפלינסקי.

משחק, קריינות וכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1970 פרסמה עם חנה בבלי את ספר נימוסי השולחן "איך אוכלים את זה", שלווה באיוריה של פרידל שטרן.

בשנות השבעים הייתה שחקנית תיאטרון וקולנוע: ב-1971 השתתפה בתיאטרון גיורא גודיק במחזמר "במזל דגים", שכתבו חנה בן-ארי ואברהם ניניו, שגם ביים את ההצגה. ב-1973 שיחקה בסרט "המשכנע בע"מ", וכן בסרט סטודנטים.

שמחוני שימשה כקריינית באירועים לאומיים רבים לאורך שנים.[9] בשנותיה האחרונות הקליטה בהתנדבות ספרים לספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.[10]

בראשית 1982 נסעה לדרום אמריקה, בעקבות טיולי שניים מבניה. עם הגעתה לברזיליה לקתה במפרצת מוחית ונפטרה, בת 59 במותה. הייתה אם לארבעה, אייל, מקבל אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג, עדי, טל ואיריס, וסבתא לנכדה.

שמחוני תרמה את גופתה למדע, לאוניברסיטה העברית, ולאחר מכן נקברה בעיר ילדותה, הוד השרון.

ספרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי גיל, "קולות נשים", בבלוגו "זרקור"
  2. ^ יעקב בר-און, ‏במרחק נגיעה: פרידה משדרן קול ישראל רפאל אמיר, באתר מעריב השבוע, 28 באוקטובר 2015
  3. ^ הסיפורים מתחת לשפם, באתר גפן
  4. ^ 4.0 4.1 איזי מןקול ישראל מירושלים... 1948-2008/ מדינה מאחורי המקרופון, פרינטיב, ירושלים, 2008, עמ' 157
  5. ^ שרית רוטשילד, הילדות הקשה, האם שנטשה, האהוב המת. שיחות עם שולמית אלוני, באתר הארץ, 30 בינואר 2014
  6. ^ עוז אלמוגדוד שמש, ואנטנה גם, אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית
  7. ^ תמר אבידרבעל חם, אבא אוהב, סבא משוגע, מעריב, יצחק רבין, גליון זכרון, 6.11.95
  8. ^ שגית זילברברג-יעקבוביץ', רדיו געגוע : אינטימיות קולקטיבית: השיח סביב תפקידו המרכזי של הרדיו בחברה הישראלית כמעצב תרבות וזהות לאומית בין השנים 1948–1968, עבודה לתואר דוקטור בתקשורת, אוניברסיטת בר אילן, 2012, עמ' 97-96.
  9. ^ דוגמה לאירוע כזה: מודעה על ערב הזיכרון ללאה גולדברג בקריינות עוגניה שמחוני, באתר הספרייה הלאומית
  10. ^ רשימת הספרים שהקליטה, באתר של "הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה"