טיוטה:היסטוריה של האנטומיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

{{בבדיקה}}

איור אנטומי מימי הביניים, המאה ה-13

בהיסטוריה של האנטומיה, במשך שנים רבות, המילה הכתובה והמדוברת הקדימו את ההצגה הגרפית. עד הרנסאנס, הכל נח על הכתובים של גלן שמבוססים על תצפיות מבעלי חיים, ועל אנטומיה של מונדינו דה לוזי, שכולו ככולו כתוב ללא כל איור. בוניפיקיוס השביעי, מאפשר בשור אפיפיור, לבצע דיסקציות בבני אדם, הן מבוצעות בכדי לאשר את הכתוב בספרים. עד תחילת המאה ה-16, האיורים האנטומיים המעטים היו דו ממדיים ונראו כמו סמלים.

לאחר גילוי הפרספקטיבה ב-1518, נוצרה שפה אנטומית חדשה: הרישומים בתלת מימד, שפה שמדוברת עד היום. הדיסקציות כבר לא נועדו לאשש את המילה הכתובה אלא יצרו את האיור והתאור האנטומי.

אנטומיה בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופוטמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין תאורים ספציפיים אנטומיים או פיזיולוגיים כתובים, הדרך היחידה להבין אם היה ידע כזה נעשה על ידי חיפוש בכתבים הרפואיים של התקופה. המקור ממנו ניתן היה ללמוד על האנטומיה החיצונית היה ה-Sakikkῦ[1] ("תסמינים"): 40 לוחות אבן שהיוו חוברת הדרכה למרפאים. כל הידע הזה אוגד על ידי Esagil-kƯn-apli במאה ה-11 לפני הספירה, אך כנראה נכתבה מוקדם יותר, בתקופת חמורבי.[2]

ברור לגמרי שלא בוצעו דיסקציות של בני אדם בעת העתיקה במסופוטמיה[3] והידע על האנטומיה הפנימית נלמד בעת טיפול בפגיעות חודרות או באקסטרפולציה מדיסקציה של בעלי חיים שנועדה למטרות פולחן או שימוש באיברים הפנימיים למטרות ניבוי העתיד.[4]

מצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניטת הגופות במצרים הצריכה ניתוח של הגופה וידע אנטומי מתקדם. טכניקת הוצאת האיברים מהגוף כמו ההוצאה של המוח דרך מערות האף בעזרת מוט ברזל, או ההוצאה של אברי הבטן והאגן דרך חתך במפשעה[5] הצריכה ניסיון קודם בדיסקציה של גופות אדם. פפירוסים מהמאה ה-16 לפנה"ס מביאים לראשונה בהיסטוריה תיאור אנטומי וקליני של מערכות שונות בגוף. פפירוס אדווין סמית, נכתב ב-1600 לפנה"ס לערך, אך כנראה הועתק ממקור שהיה בשנת 3000 לפנה"ס לערך, מביא מקרים של חבלות ראש, צוואר וחזה עליון.[6] [7]פפירוס של אברס שנכתב באותה תקופה מביא בין היתר תיאור אנטומי ופיזיולוגי של הלב (לפי המצרים הקדמונים הלב הוא מרכז כל הנוזלים של הגוף, אליו מתנקזים הדם, השתן, הדמעות, הזיעה והזרע).

יוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוונים עשו את הצעדים הראשונים בתחום האנטומיה כחלק ממדע הרפואה.[8][9][10] במאה ה-6 לפנה"ס, אלקמאון מקרוטון שהיה, מהפיתגוראים, הניח את היסודות לאנטומיה בכך שביצע דיסקציה בחיות, הוא ראה במוח את מקור החיים, תיאר בקצרה את האנטומיה של העין ואת מהלך העצבים האופטיים. הוא תיאר את האוזן הפנימית ולמד את התפתחות העובר.[11][12] הוא התעניין בזרימת הדם וגרם לפילוסופים בני זמנו כמו פיליסטיון מלוקרי להתעניין באנטומיה. הקורפוס ההיפוקרטי, שנכתב בין 430 לפנה"ס ל 330 לפנה"ס וחלק ממנו נכתב גם לאחר מכן, הוא אוסף כתבים אנונימי שנכתב על ידי כותבים שונים, וכולל הרצאות, מחקרים, הערות, וכתבים פילוסופיים באתיקה, בתזונה וברפואה.[13] הקורפוס בכירורגיה דן בשברים, במפרקים בטיפול בשברים, בחבלות ראש, במכשור כירורגי,[14][15] החלק המוקדש לאנטומיה קטן והוא כנראה נכתב בתקופה מאוחרת יותר.[16] התאורים האנטומיים לבני האדם נסמכו בעיקר על ממצאי דיסקציות של בעלי חיים, על תכשירי הפלות של עוברים ועל פצועים עם פגיעות חודרות.[17] אריסטו היה לא רק גדול הפילוסופים אלא גם אבי הביולוגיה והפילוסופיה של הביולוגיה. הוא גם כנראה היה אבי האנטומיה במובן המודרני של המילה. אריסטו לא ביצע דיסקציות בבני אדם, לעומת זאת הוא ציין שניתח עובר אנושי בן 40 ימים.[18] אריסטו נחשב לאבי האנטומיה ההשוואתית, הוא ניתח כ-500 סוגים של בעלי חיים וטען שהאברים הפנימיים של החיות דומות לאלה של האדם ולכן ניתן להשליך מהחיות לבני האדם.[9] אריסטו היה מודע לאנטומיה האזורית והתיאורים שלו מאוד סיסטמטיים וכל איבר מתואר ביחס לאיברים שסובבים אותו או מתחברים אליו.[19] בשביל אריסטו הלב הוא האיבר המרכזי בגוף, הוא מרכז החיים, אחראי על התנועה, התחושה, הרגשות, הטמפרטורה הפנימית, הוא מרכז מערכת זרימת הדם והאוויר בגוף. הלב בנוי משלושה חללים: חלל גדול מימין שמכיל דם חם, חלל בינוני שמכיל דם טהור ומתחבר לאבי העורקים וחלל קטן שמכיל דם קר. תיאור זה גורם למספר חוקרים להניח שאריסטו הבחין בין דם עורקי לורידי.[20] אריסטו לא הבין את זרימת הדם באופן מחזורי, הוא טען שהלב הוא מקור הדם והוא מעביר את הדם דרך שתי מערכות (אבי העורקים והורידים הנבובים) לכל חלקי הגוף שם הדם מגיע לרקמות כמו מים ואינו חוזר ממשיך, הוא מתאר גם פולסציה של כלי דם סינכרונית לזו של הלב, תצפית זו קיבלה התייחסות מיוחדת על ידי ויליאם הרווי בספרו "Exercitation Anatomica de Motu Cordis et Sanguinis in Animalibus"[21][22] אריסטו ראה את המוח כאיבר קר, ללא הספקת דם שאין לו תפקיד בתחושה, תנועה או בחשיבה אלא תפקידו לשמש כמערכת "צינון" לגוף.[19] אריסטו חשב שהריאות מזרימות אויר אל הלב ומשם לכלי הדם. את התיאוריה הזו פירט קודם ארסיסטרטוס והרחיב אותה גלן. ה"פנומטיזציה" של הדם הייתה התאוריה המקובלת בימי הביניים והרנסאנס עד ימיו של הרווי (1628) שגילה את מחזור הדם.[10] ללימוד האנטומי של אריסטו הייתה מטרה לא רפואית, הוא ראה את הגוף כמכשיר של הנשמה וחשב שעל ידי לימוד מבנה הגוף של חיות הוא יוכל להבין את מבנה הנשמה.[23] גלן הושפע מאוד מהאנטומיה של אריסטו אף על פי שלא תמיד הסכים עימו, אריסטו ראה את הלב כמרכז ואילו גלן ראה את המוח כמרכז.[20] האנטומיה של גלן ואריסטו הייתה מקובלת בימי הביניים בעולם האיסלמיטי[24] ובתקופת הרנסאנס באירופה[19].

אלכסנדר הגדול בנה את אלכסנדריה ושושלת תלמי שלטה במצרים במשך 275 שנים. הם קבעו את אלכסנדריה כבירת מצרים, בנו מוזיאון ספריה ואקדמיה. הרופילוס שיסד את בית הספר לאנטומיה באלכסנדריה נחשב לאחד מגדולי הרופאים של העת העתיקה[25] ונחשב על ידי רבים כאבי האנטומיה.[26] הוא רכש את השכלתו הרפואית בקוס במחיצתו של פרקסגורס[27] שתרם תרומה משמעותית לאנטומיה של אריסט[28] ובכך שהבדיל בין עורקים לורידים[19]. הוא עסק ברפואה באלכסנדריה וכתב לפחות 11 כתבים שנכחדו בשריפה הגדולה בספריה, אנו יודעים עליו בעיקר מהכתבים של גאלן, קלסוס וטרטוליאנוס.[29] הוא היה הראשון שביצע דיסקציות פומביות בגופות אדם, הרבה לפני וסליוס וזאת למרות האמונה שרווחה באותה עת על "הנשמה הכלואה בגווייה".[29] [30][31] לאחר מותו של הרופילוס שוב חל איסור שנמשך כ-1,800 שנים עד אמצע המאה ה-16.[26] הרופילוס היה הראשון שביצע ניתוח לאחר המוות לצורך חקירת מהלך המחלה וסיבת המוות,[32][33]הוא עשה תצפיות ששינו את פני הרפואה בזמן העתיק ובימינו: הוא חיזק את השערתו של אלקמאון שיש שוני בין עורק לוריד והראה שדופן העורק עבה יותר, הוא תיקן את ההנחה של אריסטו שהלב בנוי משלושה חללים והראה שהעלייה הימנית היא למעשה חלל רביעי של הלב ולא התרחבות של הוריד הנבוב.[34][35][16] הוא היה הראשון שהבדיל בין עצב לכלי דם או גידים ושיער שההולכה בעצב היא בצורת דחף עצבי.[26][36]

רופוס כתב בספרו "De Anatomi Partium" Homins שהרופילוס וארסיסטרטוס הכירו בעובדה שיש שני סוגי עצבים אחד סנסורי לתחושה והאחר מוטורי לתנועה וכן שפגיעה בעצב מוטורי יכולה להביא לשיתוק.[37][33][38][20] הרופילוס קרא בשם למעטפות המוח ולחדרי המוח, הבחין בין המוח הגדול למוח הקטן והכיר במוח כמקום של האינטליגנציה[39] ולא כ"חדר צינון" כפי שחשב אריסטו.[37][19] הוא הבחין בין העצבים הקרניאלים השונים.[37][40] הוא תיאר את החלקים השונים בעין לפרטים[26][41]. הוא תיאר את בלוטות הרוק, קרא לחלק הראשון של המעי הדק תריסריון[41] תיאר את מבנה הכבד והיה הראשון שחקר את הלבלב[25][27][41] הוא תיאר את מערכת הרבייה הזכרית ומערכת הרבייה הנקבית: הראה שהרחם הוא איבר חלול, תיאר את השחלות והחצוצרות, הכיר בכך שתאי הזרע נוצרים באשכים והיה הראשון לזהות את בלוטת הערמונית.[26][40]

האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא הדיסקציות בבני אדם היו אסורות ולכן לימוד האנטומיה הסתמך על כתבי העבר של היוונים, טיפול בפצועים מפגיעות חודרות ודיסקציה של בעלי חיים. אנו מוצאים כתבים רבים עם תאורים אנטומיים שנלקחו מהיוונים.[42] גלן נולד בפרגמון שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה), ב-129 לספירה.

לאחר שלמד פילוסופיה, הוא למד רפואה בבתי ספר שונים ברחבי האימפריה.[43][44] הוא שב לפרגמון והיה כירורג של הגלדיאטורים במשך 4 שנים.[45][43][46] כך הרחיב את הידע שלו באנטומיה, פיזיולוגיה, כירורגיה, רפואת ספורט וטראומה.[47][44] לאחר מכן שב לרומא והיה לרופא של הקיסרים מרקוס אורליוס, בנו קומודוס וספטימוס סוורוס עד סוף ימיו.[43][48] ברומא כתב גלן יותר מ-500 עבודות בפילוסופיה, רפואה ואנטומיה, רוב העבודות הושמדו בשריפה ונשארו כ-120 עבודות.[49] גלן נחשב לאבי הפיזיולוגיה הניסויית ואבי האמבריולוגיה. גלן ביצע דיסקציה של חיות: כבשים, חזירים, כלבים, פילים ובעיקר קופים כי העריך שמאחר שהם הולכים על שתיים האנטומיה שלהם תהיה דומה לזו של האדם.[50] גלן הפריך את הקביעה של אריסטו ואריסטרטוס שבעורקים זורם חומר הנקרא "פנוימה" ולא דם,[50] לעומת זאת הוא טען שבעצבים זורמת הפנוימה והיא אחראית לתחושה ולתנועה.[51] גלן היה הראשון שביצע ויויסקציה לקהל על חזיר, אך לתלמידיו המליץ לשלוט היטב בדיסקציה של חיות מתות לפני שיבצעו ויויסקציה.[52][53] גלן נתן את שמו ללורידים במוח שנקראים הורידים ע"ש גלן שמתאחדים ויוצרים את הוריד הגדול של גלן.[54][44]

אנטומיה בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטומיה בעולם האיסלמיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולם האיסלמי ידע את פריחה תרבותית בין המאה השביעית למאה הארבע עשרה, וההנהגה האינטלקטואלית עברה לידי המוסלמים.[55][42] במאה החמישית בגונדשאפור שבאיראן, הנסטוריאנים מתרגמים לארמית את הכתבים של היפוקרטס וגלן.[56][57] במאה התשיעית, בבגדד, השליטים מעודדים את רכישת הידע, וכתבים רפואיים מתורגמים לערבית מיוונית עתיקה, סינית וסנסקריט.[57] בחסות הכליף אל מתוכל הראשון מתורגם "הקורפוס של גלן" לערבית,[58] במאה העשירית קם מרכז באנדלוסיה בנוסף למרכזים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. במאות התשיעית עד השלוש עשרה הגיע תור הזהב הרפואי לשיאו[59] ומובילי הדעה בעולם הרפואי האיסלמי הדגישו את חשיבות האנטומיה לכירורגיה.[60] לרופאים היהודים בספרד היה חלק בלימוד בתרגום ובהוראת הרפואה בספרד,[61] הרמב"ם הקדיש את שלושת הכרכים הראשונים של "פרקי משה" לאנטומיה ופיזיולוגיה.[62][63] בניגוד לדעה שרווחה לפיה עיקר עבודת האינטלקטואלים המוסלמים הייתה לתרגם ולשמר את הספרות היוונית,[64][33] היסטוריונים רבים הסכימו שהיו חילופי ידע בין אזורים גאוגרפיים שונים ולאינטלקטואלים המוסלמים היה חלק חשוב בכך[65][66] התרומה של האנטומיסטים המוסלמים להתפתחות האנטומיה בימי הביניים פורסמה בספרות מקצועית וספציפית ולעיתים באופן צר שהתמקד באזור מסוים ובפרק זמן קצר. הקוראן אוסר על דיסקציות של גופות, אך חלק מהרופאים בתקופה טענו שהנתיחות מקרבות אותם להבנה ולהכרה של האל. לא ניתן לאמר בוודאות אם בוצעו דיסקציות באופן סדיר או ספורדי,[67] אך התיקונים שנעשו על ידי אנטומיסטים מוסלמים לטעויות של גלן (שהסתמך על דיסקציית בעלי חיים) מובילים אותנו לשער שנעשו מהלכים להבנה של האיברים הפנימיים.[68] מוחמד אל ראזי (862–930) תרומתו בנוירואנטומיה הייתה המעגל של וויליס, הוא תיאר לקיבה 3 שכבות שרירים (גלן תיאר 2 שכבות), הוא תיאר את צורת החיבור של השופכן לשלפוחית השתן בצורה שונה מגלן, תאוריו היו קצרים וכלליים. אל אחיאני בוכרי (983-?) כתב ספר אנטומיה בו הוא מתאר את האנטומיה בצורה כל כך מפורטת שניתן להניח שהוא ביצע נתיחות של גופות.[69][70] עלי אבן עבאס (930–994) כתב אנציקלופדיה רפואית שנקראה "הספר המלכותי", זה היה הספר המשפיע ביותר בעולם המוסלמי בשנים 1070–1170.[71] הספר תורגם ללטינית על ידי קונסטנטינוס האפריקני, יש בו שני פרקים שלמים על אנטומיה בהם הוא מחזק חלק מההשערות של גלן וסותר ומשנה חלק אחר. הוא גם מביא עובדות חדשות שגם כאן מחזקות את ההשערה שאף הוא עסק בדיסקציה אף על פי שאין הוכחות חותכות לכך. אבן סינא (980–1037) פרסם מעל 270 כתבים חלקם ברפואה, הוא כתב אנציקלופדיה: הקנון של הרפואה בו הוא מקדיש את החלק הראשון לאנטומיה כללית ועקרונות של הרפואה. הוא מסכים ברוב הדברים עם גלן ועם האנטומיסטים המוסלמים האחרים. יש מספר פרטים חדשים שגרמו לחלק לחשוב שהוא ביצע דיסקציות, אך אחרים טענו שהדברים נכתבו על סמך תצפיות קליניות.[69] איבן אל הייתאם (965–1040) כתב בערבית את ספר האופטיקה שהשפיע בעולם הערבי והמערבי עד המאה ה-17. הספר מביא בצורה מפורטת את מבנה העין ותפקודה עובדה המראה שהוא היה בקיא בכל הספרות הרלוונטית, הוא גם מביא עובדות חדשות שהיו הכרחיות להתקדמות הרפואה והאנטומיה בעולם המוסלמי והמערבי.[72] אבן רושיד (1126–1198) כתב 20 ספרי רפואה, החשוב בניהם "רפואה כללית" או בלטינית קוליגט. הוא התעניין מאוד באנטומיה וכתב "העיסוק בדיסקציה מגביר את האמונה".[67] כמו אל ראזי תאוריו היו קצרים וכלליים והוא תמיד טען כמו גלן אפילו אם הטענות הוכחו כלא נכונות, לדוגמה הוא טען שלרחם יש שני חללים אף על פי שאבן סינא הראה שיש חלל אחד, הוא תמך בתיאור של גלן לחיבור בין השופכן לשלפוחית השתן אף על פי שאל אחיאני הראה כיצד נעשה החיבור אצל בני אדם. תרומתו של "נסיך המדע" לרפואה, כנראה פחותה מתרומתו לשאר תחומי המדע. אל בגדאדי (1162–1231) כתב 147 ספרים בתחומים שונים וגם ברפואה. אין בספריו תאורים אנטומיים מפורשים, אך הוא תמיד הדגיש את הצורך בלימוד האנטומיה בעיקר לעוסקים בפעולות כירורגיות. הוא הראה שהלסת התחתונה אצל אדם מבוגר מורכבת מעצם אחת ולא משתיים וכן שבאגן עצם העצה ועצם הזנב הן מקשה אחת ולא שני חלקים (בניגוד לגלן). לאחר מותו תגליות אלה לא נודעו במשך שנים רבות כנראה מאחר שהם נכתבו בספר גאוגרפיה על מצרים ולא בספר ספציפי לאנטומיה.[67][73][74] איבן אל נפיס (1210–1288) כתב בגיל 29 ספר על זרימת הדם בריאות ובלב. הספר מאגד את הממצאים של מספר חוקרים ויש בו יותר פרטים ושרטוטים מאשר בספרים אחרים. התאורים האנטומיים שלו למעט מספר טעויות תואמים את הידע העכשווי. התעלמו מהממצאים האלה גם בעולם המוסלמי וגם בעולם המערבי עד אשר הם נתגלו מחדש שלוש מאות לאחר מותו. מנסור אבן אליאס (1380–1422) כתב ספר שמסכם בצורה סיסטמטית את כל הידע האנטומי של היוונים והעולם האיסלמי. הספר מלווה בתרשימים ודיאגרמות. בכך הוא תרם לאנטומיסטים, רופאים, סטודנטים ואינטלקטואלים של תקופתו.

ימי הביניים המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-12, תנועת תחיה של מדעי הטבע מתחילה באירופה המערבית ומגיעה לשיאה במאות ה-15 וה-16. תחילה תנועת תרגום שהולכת וצוברת תאוצה: תרגומים לערבית של טקסטים יוונים וטקסטים ערביים מקוריים מתורגמים ללטינית בריפול שבקטלוניה וטולדו שבספרד ובסלרנו וסיציליה שבאיטליה. קונסטנטינוס האפריקני, למד רפואה בסלרנו, שלט ביוונית, ערבית ולטינית, תרגם מעל 30 כתבים רפואיים.[75] רוב התרגומים מערבית ללטינית נעשו בטולדו, הפעילות ב"בית הספר למתורגמנים בטולדו" גדלה והוא משמש גשר בן מזרח למערב להעברת ידע מדעי, הפעילות הזאת מתפשטת לכל אירופה בזכות האוניברסיטאות שמוקמות בערים השונות.[57] ג'רלד מקרמונה תרגם את הקנון של איבן סינה בטולדו בין השנים 1150 ל-1187.[76] סלרמו, בולוניה, מונפוליר ופריז היו המרכזים הראשונים והעיקריים ללימוד רפואה באירופה. תוכנית הלימודים התבססה באופן כמעט בלעדי על תרגומים של הטקסטים של גלן ואבן סינה. בסלרמו החלו בדיסקציות בתחילה של חזירים אך בהמשך בצו של הקיסר הוכרחו לבצע דיסקציה של אדם לפחות פעם בחמש שנים וכירורג לא היה יכול לעזוק במקצוע אם לא הוכיח שהוא בקיא בדיסקציה.[77][33] בסוף המאה ה-13, נתיחת גופות למטרות פורנזיות היה מאושר במקרים מיוחדים כמו במגיפות או מוות בלתי מוסבר.[78][79] טדאוס אלדרוטי (1206–1295), רופא מפירנצה שהקים את בית הספר לרפואה בבולוניה, הוא מחלוצי השינוי האקדמי שחל במקצוע הרפואה: לימודים אוניברסיטאיים ותואר ד"ר לרפואה (כפי שהיה נהוג במשפטים) הנהיג את האנטומיה כחלק בלתי נפרד מלימודי הרפואה.

הוא הכשיר רופאים רבים ביניהם מונדינו דה לוצי.[80]

אנטומיה בתקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מתלמידיו של טדאוס אלדרוטי, מונדינו דה לוזי (1275–1326) שידוע גם כמונדינוס, כתב את ספר "Anothomia", שכולו מוקדש לאנטומיה ובו תיאר בפרוטרוט, במילים, כיצד לבצע דיסקציה,[81][82] ספר שהפך לספר הלימוד והופץ בכל האוניברסיטאות באירופה.[83] הוא גם ביצע את הדיסקציה הציבורית הראשונה. הוא ישב על במה גבוהה עם הספר והקריא את הטקסט המתאים, מתחתיו עמד העוזר שבפועל הראה את האנטומיה על הגופה אותה ניתח הכירורג. ג'אקופו ברנגאריו קארפי (1460–1530) כירורג מסגל הפקולטה בבולוניה, היה הראשון לפרסם אטלס באנטומיה שמתאר את שלבי הדיסקציה באיורים, עם רישומים של האיברים השונים.[84] האיורים שלו לא התבססו על סגנון הרישום מימי הביניים אלא על סגנון הרישום של אומנים בני זמנו.[85] בתקופת הרנסאנס חל שינוי בשפה החזותית של האנטומיה. העבודות של לאונה בטיסטה אלברטי על הפרספקטיבה, אפשרו לאמנים להציג בתלת מימד על משטח דו ממדי. במטרה להגיע ל"תיאור הנאמן של הטבע "החלו האמנים ללמוד אנטומיה, נכחו בדיסקציות ועזרו בהכנת האיורים עם האנטומיסטים. ו מעטים היו "אמנים – אנטומיסטים", המפורסם בהם הוא לאונרדו דה וינצ'י (1452–1519).[86] המחקר האנטומי שלו החל ב-1506 ונמשכה עד שנת 1513, שנתיים לאחר מותו של חברו ושותפו האנטומיסט מרק אנטוניו דלה טורה.[87] כל ההערות והרישומים שלו נשארו עלומים עד למועד פרסומם ב 1898.[88][89] ב-1537 הגיע אנדראס וסאליוס (1514–1564) לפדובה שם קיבל דוקטורט ברפואה ומונה למרצה לכירורגיה, אחראי על לימוד האנטומיה. את לימודי הרפואה התחיל בלובן שבבלגיה, המשיך בפריס וסיים בפדובה.[90] ב-1540 הוא הוזמן לבולוניה, שם ביצע מספר דיסקציות ציבוריות והראה שהאנטומיה המוסקולוסקלטלית של גלן, הייתה מבוססת על חיות, בכך שהשווה בין קוף לאדם.[91]

ב-1543 פרסם וסאליוס את יצירת המופת שלו: "De humani corporis fabrica", עד היום לא ברור מי האמן האחראי על האיורים אך הנטייה היא להצביע על האמן הפלמי סטפן ואן קלקאר שעבד בסדנה של טיציאן בוונציה.[92] הספר נחשב לתחילתה של האנטומיה המודרנית בגלל שינוי התפיסה, לפני וזליוס הדיסקציות הפומביות היו מנוהלות על ידי שלושה: המקריא שישב על כיסא גבוה מעל כולם והיה בדרך כלל האישיות המדעית הבחירה, מתחתיו היה האוסטנסור – ה"מסמן" שניהם בריחוק מה מהגופה והמבצע בדרך כלל ה"כירורג" שביצע את הדיסקציה. וסאליוס הנהיג שיטה של איש אחד: שביצע, הראה והסביר בו זמנית, בתחילת הספר יש איור שלו סמוך לגופה, הממחישה את העובדה שהלמידה האנטומית המודרנית מושתת על צפיה ישירה ודיסקציה של גופות והטקסטים האנטומיים צריכים להיות תואמים לממצאים בדיסקציה. על בסיס הגישה החדשה הזו, וסאליוס תיקן שגיאות רבות שעשה גלן ושהיו מקובלות במשך 13 מאות.[93][94] הוא היה בין הראשונים שתיאר מפרצת, הוא תרם רבות למינוח מבנים אנטומיים, בהיותו סטודנט תיאר את כלי הדם הספרמטיים, תיאר באופן מדויק את עצם הירך, דחה את הטענה של גלן שעצם הלסת מורכבת משתי עצמות במקום אחת ואת הטענה שעצם החזה מורכבת משבעה חלקים ולא שלושה, הוא גם העלה ספיקות בקשר לתיאוריה של גלן על החדירות של המחיצה הבין חדרית בלב.[95][50][96] בשנת 1544 עזב את פדובה והיה הרופא של המלך צ'ארלס החמישי, בשנת 1546 קיבל תואר אצולה. ב-1559 עזב למדריד והיה הרופא של פיליפ השני, ב-1564 הוא הואשם ברצח לאחר שעדים טענו שהוא ביצע דיסקציה על אדם שליבו המשיך לפעום, במשפט העונש הומר לעליה לרגל לירושלים. בחזרה לפדובה (לאחר שקיבל הודעה שמונה למשרת פרופסור) הספינה עלתה על שרטון והוא הלך לעולמו.[97][98][99][100][101][102]

ג'ון קאיוס (1510–1573) רופא אנגלי, היה תלמידו של וסאליוס בפדובה, הביא את הדיסקציות האנטומיות לקיימברידג' ונחשב לראשון שהחל את המחקר האנטומי באנגליה. הוא פרסם את ספר הרפואה הראשון באנגלית.[90]

ריאלדו קולומבו (1516–1559) החליף את וזליוס בפדובה. היה העוזר של וסאליוס בדיסקציות והחליף אותו כשהוא נעדר. החזיק את משרת המרצה לכירורגיה ואחראי על הוראת האנטומיה מ-1544 עד 1547. עזב את פדובה כדי ללמד בפיזה ולאחר מכן ברומא. ב-1559 פרסם את ספרו "De re anatomica libri XV".[103] בין עבודותיו החשובות נציין את הפרכת ההשערה של גלן על החדירות של המחיצה הבין חדרית בלב ותאור זרימת הדם בריאות מהחדר הימני לעליה השמאלית דרך הריאות. הוא הראה שורידי הריאה מכילים דם ולא אויר.[104][105][106] בספרו הוא מתאר שהכליה הימנית נמוכה מהשמאלית, כליה בצורת פרסת סוס ומיקם את העדשה בעין.[104][106][107]

בשנת 1551 מונה גבריאל פאלפיו (1523–1562), שהיה תלמידו של וסאליוס לפרופסור לאנטומיה, כירורגיה ובוטניקה באוניברסיטת פדובה. בשנת 1561 פרסם את ספרו "Observationes anatomicae", שנועד בעיקר להשלמות ותיקונים של ה Fabrica של וזאליוס. לפאלופיו היו יותר תגליות מלוזאליוס והמחקרים שלו היו יותר מדויקים[108]. הוא תיאר במדויק את החצוצרות אצל האשה, העמיד מחקרים על העובר ונחשב לאחד מאבות האמבריולוגיה בזכות מחקריו על נקודות האוסיפיקציה והתפתחות השיניים. הוא תיאר את מהלך עצב הפנים בגולגולת ואת מבנה האוזן התיכונה.[108][109][110][111]

גוידו גידי, ידוע יותר בשמו הלטיני וידוס וידיוס, כירורג ואנטומיסט מפירנצה, נולד ב-1509, לא ידוע דבר על הלימודים ושנותיו הראשונות כרופא. ב-1544 הוזמן לפריס לשמש כרופאו של פרנסואה הראשון וללמד בקולג' דה פרנס. הוא פרסם את ספרו "Chirurgia" שהכיל טקסטים מבוססים על היפוקרטס וגלן ואיורים של הצייר המפורסם פרנצ'סקו פרימטיקיו מבולוניה. ב-1547 שב לפירנצה ולימד אנטומיה באוניברסיטה של פיזה. עד היום קרויים על שמו התעלה הוידיאנית בגולגולת בתוכה עוברים העורק הוידיאני והעצב הוידיאני.[112][113][114][115][116]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ M. Eadie, Epilepsy-from the Sakikku to hughlings Jackson, Journal of Clinical Neuroscience: Official Journal of the Neurosurgical Society of Australasia 2, 1995-04, עמ' 156–162 doi: 10.1016/0967-5868(95)90010-1
  2. ^ M. J. Geller, West Meets East: Early Greek and Babylonian Diagnosis, Archiv für Orientforschung 48/49, 2001, עמ' 50–75
  3. ^ M. J. Geller, VIVIAN NUTTON: Ancient Medicine . (Series of Antiquity.) xiv, 496 pp. London and New York: Routledge, 2004. £19.99., Bulletin of the School of Oriental and African Studies 69, 2006-10, עמ' 460–464 doi: 10.1017/S0041977X06230210
  4. ^ Antonio Cavalcanti de A Martins, Carolina Martins, History of liver anatomy: Mesopotamian liver clay models, HPB: the official journal of the International Hepato Pancreato Biliary Association 15, 2013-04, עמ' 322–323 doi: 10.1111/j.1477-2574.2012.00555.x
  5. ^ כתבי הרודטוס, כרך 2, פסקה 86
  6. ^ Joost J. van Middendorp, Gonzalo M. Sanchez, Alwyn L. Burridge, The Edwin Smith papyrus: a clinical reappraisal of the oldest known document on spinal injuries, European Spine Journal: Official Publication of the European Spine Society, the European Spinal Deformity Society, and the European Section of the Cervical Spine Research Society 19, 2010-11, עמ' 1815–1823 doi: 10.1007/s00586-010-1523-6
  7. ^ J. T. Hughes, The Edwin Smith Surgical Papyrus: an analysis of the first case reports of spinal cord injuries, Paraplegia 26, 1988-04, עמ' 71–82 doi: 10.1038/sc.1988.15
  8. ^ Omar Habbal, The Science of Anatomy: A historical timeline, Sultan Qaboos University Medical Journal 17, 2017-03-30, עמ' e18–22 doi: 10.18295/squmj.2016.17.01.004
  9. ^ 1 2 G. E. R. Lloyd, Early Greek science: Thales to Aristotle, New York,: Norton, 1971, עמ' 144-146, ISBN 0-393-04340-1
  10. ^ 1 2 Charles Singer, A Short History of Anatomy & Physiology from the Greeks to Harvey, 1957, עמ' 5
  11. ^ Luigi Santacroce, Ioannis Alexandros Charitos, Skender Topi, Lucrezia Bottalico, The Alcmaeon’s School of Croton: Philosophy and Science, Open Access Macedonian Journal of Medical Sciences 7, 2019-01-30, עמ' 500–503 doi: 10.3889/oamjms.2019.072
  12. ^ Charles Singer, A Short History of Anatomy & Physiology from the Greeks to Harvey, 1957, עמ' 9
  13. ^ Adams F, The Genuine works of Hippocrates, ‏1891
  14. ^ E. Ashworth Underwood Charles Singer, A Short History of Medicine, 1962
  15. ^ G. C. Pournaropoulos, [The ancient Hellenic physicians and philosophers as inspitations and guides for the Arabs], Revue Medicale Du Moyen-Orient 19, 1962-07, עמ' 510–512
  16. ^ 1 2 C. R. S. Harris, The heart and the vascular system in ancient Greek medicine; from Alcmaeon to Galen., Oxford,: Clarendon Press, 1973, ISBN 978-0-19-858135-2
  17. ^ E. M. Craik, The hippocratic treatise On Anatomy, The Classical Quarterly 48, 1998-05, עמ' 135–167 doi: 10.1093/cq/48.1.135
  18. ^ Aristotle, Historia animalium, London: Heinemann, 1965-1991, ISBN 0-674-99481-7
  19. ^ 1 2 3 4 5 Enrico Crivellato, Domenico Ribatti, A portrait of Aristotle as an anatomist: Historical article, Clinical Anatomy 20, 2007-07, עמ' 447–485 doi: 10.1002/ca.20432
  20. ^ 1 2 3 Julius Rocca, Galen on the Brain, BRILL, 2003-01-16, ISBN 978-90-474-0143-8
  21. ^ Exercitation Anatomica de Motu Cordis et Sanguinis in Animalibus
  22. ^ William Harvey, Chauncey Depew Leake, Exercitatio anatomica de motu cordis et sanguinis in animalibus / by William Harvey ; with an English translation and annotations by Chauncey D. Leake., Springfield, Ill. :: Thomas,, 1928
  23. ^ Andrew, Dr Cunningham, The anatomical renaissance : the resurrection of the anatomical projects of the ancients, Aldershot, England: Scolar Press, 1997, עמ' 13-22, 167-187, ISBN 1-85928-338-1
  24. ^ Hasan F Batırel, Early Islamic physicians and thorax, The Annals of Thoracic Surgery 67, 1999-02, עמ' 578–580 doi: 10.1016/s0003-4975(98)01295-8
  25. ^ 1 2 J. F. Dobson, Herophilus of Alexandria, Proceedings of the Royal Society of Medicine 18, 1925-03, עמ' 19–32 doi: 10.1177/003591572501801704
  26. ^ 1 2 3 4 5 Leon L. Wiltse, T. Glenn Pait, Herophilus of Alexandria (325-255 B. C.), Spine 23, 1998-09, עמ' 1904–1914 doi: 10.1097/00007632-199809010-00022
  27. ^ 1 2 H. von Staden, The discovery of the body: human dissection and its cultural contexts in ancient Greece, The Yale Journal of Biology and Medicine 65, 1992-05, עמ' 223–241
  28. ^ Plinio Prioreschi, A history of medicine, 1st ed, Lewiston [N.Y.]: Edwin Mellen Press, ©1991-<c2003>, ISBN 0-7734-9661-0
  29. ^ 1 2 Adrian Wills, Herophilus, Erasistratus, and the birth of neuroscience, The Lancet 354, 1999-11, עמ' 1719–1720 doi: 10.1016/s0140-6736(99)02081-4
  30. ^ P. Prioreschi, Determinants of the revival of dissection of the human body in the Middle Ages, Medical Hypotheses 56, 2001-02, עמ' 229–234 doi: 10.1054/mehy.2000.1183
  31. ^ Plato, The last days of Socrates : Euthyphro, Apology, Crito, Phaedo, London: Penguin Books, 2010, ISBN 978-0-14-045549-6
  32. ^ Arthur M. Lassek, Human dissection; its drama and struggle, Springfield, Ill. :: Thomas,, 1958
  33. ^ 1 2 3 4 T. V. N. Persaud, Early history of human anatomy : from antiquity to the beginning of the modern era, Springfield, Ill., U.S.A.: Thomas, 1984, ISBN 0-398-05038-4
  34. ^ Ijaz A. Khan, Samantapudi K. Daya, Ramesh M. Gowda, Evolution of the theory of circulation, International Journal of Cardiology 98, 2005-02, עמ' 519–521 doi: 10.1016/j.ijcard.2003.11.012
  35. ^ Richard Van Praagh, Stella Van Praagh, Aristotle’S “Triventricular” Heart And The Relevant Early History Of The Cardiovascular System, Chest 84, 1983-10, עמ' 462–468 doi: 10.1378/chest.84.4.462
  36. ^ Longtigg J, Herophilus, Dictionary of scientific biography, כרך 6, New York: Gillespie C, 1972, עמ' 316-319, ISBN 0-684-10114-9
  37. ^ 1 2 3 Adrian Wills, Herophilus, Erasistratus, and the birth of neuroscience, The Lancet 354, 1999-11, עמ' 1719–1720 doi: 10.1016/s0140-6736(99)02081-4
  38. ^ Matthew I. Tomey, Ricardo J. Komotar, J Mocco, Herophilus, Erasistratus, Aretaeus, and Galen: ancient roots of the Bell–Magendie Law, Neurosurgical Focus 23, 2007-07, עמ' 1–3 doi: 10.3171/foc-07/07/e12
  39. ^ F Clifford Rose, The neurology of Ancient Greece — an overview, Journal of the History of the Neurosciences 3, 1994-10, עמ' 237–260 doi: 10.1080/09647049409525617
  40. ^ 1 2 Vivian Nutton, Heinrich Von Staden, Herophilus: the art of medicine in early Alexandria, Cambridge University Press, 1989, 8vo, pp. xliii, 666, £75.00, $140.00., Medical History 34, 1990-01, עמ' 101–102 doi: 10.1017/s0025727300050341
  41. ^ 1 2 3 P. Potter, Herophilus of Chalcedon: an assessment of his place in the history of anatomy, Bulletin of the History of Medicine 50, 1976, עמ' 45–60
  42. ^ 1 2 Charles Singer, A Short History of Anatomy & Physiology from the Greeks to Harvey, 1957, עמ' 42-46
  43. ^ 1 2 3 P M Dunn, Galen (AD 129-200) of Pergamun: anatomist and experimental physiologist, Archives of Disease in Childhood – Fetal and Neonatal Edition 88, 2003-09-01, עמ' 441F–443 doi: 10.1136/fn.88.5.f441
  44. ^ 1 2 3 Cagatay Ustun, Galen and his anatomic eponym: Vein of Galen, Clinical Anatomy 17, 2004, עמ' 454–457 doi: 10.1002/ca.20013
  45. ^ Annastasia Conner, Galen’s Analogy: Animal Experimentation and Anatomy in the Second Century C.E., Anthós 8, 2017-09-13 doi: 10.15760/anthos.2017.118
  46. ^ K.C. Xarchas, Galen on the anatomy and treatment of the injured hand, Clinical Anatomy 16, 2003-02-14, עמ' 105–107 doi: 10.1002/ca.10124
  47. ^ Symeon Missios, Hippocrates, Galen, and the uses of trepanation in the ancient classical world, Neurosurgical Focus 23, 2007-07, עמ' 1–9 doi: 10.3171/foc-07/07/e11
  48. ^ D. Todman, Galen (129–199), Journal of Neurology 254, 2007-07, עמ' 975–976 doi: 10.1007/s00415-007-0625-5
  49. ^ Elias S Vasiliadis, Theodoros B Grivas, Angelos Kaspiris, Historical overview of spinal deformities in ancient Greece, Scoliosis 4, 2009-02-25 doi: 10.1186/1748-7161-4-6
  50. ^ 1 2 3 George L Sternbach, Joseph Varon, Robert E Fromm, Mario Sicuro, Galen and the origins of artificial ventilation, the arteries and the pulse, Resuscitation 49, 2001-05, עמ' 119–122 doi: 10.1016/s0300-9572(01)00344-6
  51. ^ Daryn Lehoux, Observers, Objects, and the Embedded Eye;, Isis 98, 2007-09, עמ' 447–467 doi: 10.1086/521152
  52. ^ Maud W. Gleason, Shock and Awe: The Performance Dimension of Galen's Anatomy Demonstrations, SSRN Electronic Journal, 2007 doi: 10.2139/ssrn.1427007
  53. ^ J-Ph. Derenne, A. Debru, A.E. Grassino, W.A. Whitelaw, History of diaphragm physiology: the achievements of Galen, European Respiratory Journal 8, 1995-01-01, עמ' 154–160 doi: 10.1183/09031936.95.08010154
  54. ^ Lindsey Baker, Stedman's Illustrated Dictionary of Dermatology Eponyms2005318Benjamin Barankin, Andrei I. Metelitsa and Andrew N. Lin. Stedman's Illustrated Dictionary of Dermatology Eponyms. Philadelphia, PA and London: Lippincott Williams & Wilkins 2005. xvi+412 pp., ISBN: 0 7817 4947 0 £24, $42.95, Reference Reviews 19, 2005-09, עמ' 44–45 doi: 10.1108/09504120510613364
  55. ^ I. Hehmeyer, A. Khan, Islam's forgotten contributions to medical science, Canadian Medical Association Journal 176, 2007-05-08, עמ' 1467–1468 doi: 10.1503/cmaj.061464
  56. ^ Marshall Clagett, Greek science in antiquity, New York: Collier Books, 1963, ISBN 978-1-258-24479-8
  57. ^ 1 2 3 Luis-Alfonso Arráez-Aybar, José-L. Bueno-López, Nicolas Raio, Toledo School of Translators and their influence on anatomical terminology, Annals of Anatomy – Anatomischer Anzeiger 198, 2015-03-01, עמ' 21–33 doi: 10.1016/j.aanat.2014.12.003
  58. ^ J. Habbi, [The role of Hunayn, physician and translator], Medicina Nei Secoli 6, 1994, עמ' 293–308
  59. ^ J. Ricordel, [Medical sciences in the ommeyyade's time in Cordoue], Revue D'histoire De La Pharmacie 45, 1998, עמ' 29–40
  60. ^ A. Solassol, Arabic medicine and anatomy, Surgical and Radiologic Anatomy 11, 1989-03, עמ' 1–2 doi: 10.1007/bf02102236
  61. ^ J Pines, The Jewish contribution to Arabic medicine in the Middle Ages, le scalpel 115, 1962, עמ' 207-218
  62. ^ Benjamin Gesundheit, Eli Hadad, Maimonides (1138-1204): rabbi, physician and philosopher, The Israel Medical Association journal: IMAJ 7, 2005-09, עמ' 547–553
  63. ^ Samad E. J. Golzari, Mir Mousa Mirinejad, Abolhassan Kazemi, Majid Khalili, Avenzoar (1092–1162 AD) and Averroes (1126–1198 AD): Andalusian Muslim Physicians, World Journal of Surgery 36, 2012-07-06, עמ' 2537–2537 doi: 10.1007/s00268-012-1711-0
  64. ^ M.G. Muazzam, N. Muazzam, Important Contributions of Early Muslim Period to Medical Science. II. Clinical Sciences, Journal of the Islamic Medical Association of North America 21, 1989-04-01 doi: 10.5915/21-2-5514
  65. ^ Peter E. Pormann, Medieval Islamic medicine, Washington, D.C.: Georgetown University Press, 2007, ISBN 978-1-58901-160-1
  66. ^ Ali Akbar Ziaee, Persian Illustrated Anatomy from Timurid Iran, IOSR Journal of Humanities and Social Science 19, 2014, עמ' 49–52 doi: 10.9790/0837-19214952
  67. ^ 1 2 3 EMILIE SAVAGE-SMITH, Attitudes Toward Dissection in Medieval Islam, Journal of the History of Medicine and Allied Sciences 50, 1995, עמ' 67–110 doi: 10.1093/jhmas/50.1.67
  68. ^ Rabie Abdel-Maguid, The functional anatomy of the uretero-vesical junction. A historical review., SciVee, ‏2007-09-28
  69. ^ 1 2 Mohammadali M. Shoja, R. Shane Tubbs, The history of anatomy in Persia, Journal of Anatomy 210, 2007-04, עמ' 359–378 doi: 10.1111/j.1469-7580.2007.00711.x
  70. ^ Hassan Yarmohammadi, Behnam Dalfardi, Ahmad Ghanizadeh, Joveini (Al-Akhawayni) and the early knowledge on circle of Willis, International Journal of Cardiology 168, 2013-10, עמ' 4482 doi: 10.1016/j.ijcard.2013.06.133
  71. ^ Samad E. J. Golzari, Zahid Hussain Khan, Kamyar Ghabili, Hamzeh Hosseinzadeh, Contributions of Medieval Islamic Physicians to the History of Tracheostomy:, Anesthesia & Analgesia 116, 2013-05, עמ' 1123–1132 doi: 10.1213/ANE.0b013e3182884313
  72. ^ Nedim Unal, Omur Elcioglu, Anatomy of the eye from the view of Ibn Al-Haitham (965-1039). The founder of modern optics, Saudi Medical Journal 30, 2009-03, עמ' 323–328
  73. ^ ʿAbd al-Laṭīf al-Baġdādī’s Philosophical Journey, BRILL, 2013-01-01, עמ' 209–310, ISBN 978-90-04-25891-4
  74. ^ Malak A. Alghamdi, Janine M. Ziermann, Rui Diogo, An untold story: The important contributions of Muslim scholars for the understanding of human anatomy: MUSLIM SCHOLARS AND HUMAN ANATOMY, The Anatomical Record 300, 2017-06, עמ' 986–1008 doi: 10.1002/ar.23523
  75. ^ Constantine the African | Biography, Theories, Works, & History, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  76. ^ Lemay R, Dictionary of scientific biography, כרך 15, New York: ChC Gillispie, [1970-1990], עמ' 173-192, ISBN 0-684-10114-9
  77. ^ L. S. Pilcher, The Mondino Myth, Medical Library and Historical Journal 4, 1906-12, עמ' 311–331
  78. ^ P. Prioreschi, Determinants of the revival of dissection of the human body in the Middle Ages, Medical Hypotheses 56, 2001-02, עמ' 229–234 doi: 10.1054/mehy.2000.1183
  79. ^ Katharine Park, The Criminal and the Saintly Body: Autopsy and Dissection in Renaissance Italy*, Renaissance Quarterly 47, 1994, עמ' 1–33 doi: 10.2307/2863109
  80. ^ Nancy G. Siraisi, Taddeo Alderotti and Bartolomeo da Varignana on the Nature of Medical Learning, Isis 68, 1977-03, עמ' 27–39 doi: 10.1086/351712
  81. ^ Luke Wilson, William Harvey's Prelectiones: The Performance of the Body in the Renaissance Theater of Anatomy, Representations 17, 1987-01-01, עמ' 62–95 doi: 10.2307/3043793
  82. ^ L. S. Pilcher, Jacobus Berengarius Carpensi and his Commentaries on Mundinus, Medical Library and Historical Journal 1, 1903-01, עמ' 1–8
  83. ^ Enrico Crivellato, Domenico Ribatti, Mondino de' Liuzzi and hisAnothomia: A milestone in the development of modern anatomy, Clinical Anatomy 19, 2006, עמ' 581–587 doi: 10.1002/ca.20308
  84. ^ W. S. Copeman, The evolution of anatomy and surgery under the Tudors, Annals of the Royal College of Surgeons of England 32, 1963-01, עמ' 1–21
  85. ^ Domenico Laurenza, Art and anatomy in Renaissance Italy : images from a scientific revolution, New York: Metropolitan Museum of Art, 2012, ISBN 978-0-300-17957-6
  86. ^ Martin Clayton (book author), Ron Philo (book author), N. D. Hodson (review author), Catalogue of the Exhibition ‘Leonardo da Vinci: Anatomist’, Aestimatio: Critical Reviews in the History of Science 9, 2015-12-21, עמ' 261–267 doi: 10.33137/aestimatio.v9i0.26000
  87. ^ Roger Jones, Leonardo da Vinci: anatomist, British Journal of General Practice 62, 2012-06, עמ' 319–319 doi: 10.3399/bjgp12X649241
  88. ^ Erwin H. Ackerknecht, Léonard de Vinci, Dessins anatomiques. Choix et présentation par Pierre Huard. 206 Seiten. 80 Tafeln. Editions Roger Dacosta, Paris 1961., Gesnerus 18, 1961-11-02, עמ' 80 doi: 10.1163/22977953-0180102015
  89. ^ Martin Clayton, Léonard de Vinci : anatomie de l'homme : dessins de la collection de la reine Elizabeth II, Paris: Seuil, 1992, ISBN 2-02-015962-7
  90. ^ 1 2 Andrea Porzionato, Veronica Macchi, Carla Stecco, Anna Parenti, The anatomical school of Padua, Anatomical Record (Hoboken, N.J.: 2007) 295, 2012-06, עמ' 902–916 doi: 10.1002/ar.22460
  91. ^ ANDREA PORZIONATO, VERONICA MACCHI, CARLA STECCO, ANNA PARENTI, AND RAFFAELE DE CARO,, The Anatomical School of Padua
  92. ^ Marc S. Zimbler, Vesalius' Fabrica: The Marriage of Art and Anatomy, Archives of Facial Plastic Surgery 3, 2001-07-01, עמ' 220–221 doi: 10.1001/archfaci.3.3.220
  93. ^ ALESSANDRO TOSI, ANDREA CARLINO, La fabbrica del corpo. Libri e dissezioni nel Rinascimento, prefazione di Adriano Prosperi, Torino, Einaudi, 1994, 267 pp., ill. (ISBN 88-06-13519-8)., Nuncius 12, 1997-01-01, עמ' 175–178 doi: 10.1163/221058797x00199
  94. ^ T. Joutsivuo, [Vesalius and De humani corporis fabrica: Galen's errors and the change of anatomy in the sixteenth century], Hippokrates (Helsinki, Finland), 1997, עמ' 98–112
  95. ^ Philippe Hernigou, Ambroise Paré III: Paré’s contributions to surgical instruments and surgical instruments at the time of Ambroise Paré, International Orthopaedics 37, 2013-04-12, עמ' 975–980 doi: 10.1007/s00264-013-1872-y
  96. ^ R. O’Rahilly, Commemorating the Fabrica of Vesalius, Cells Tissues Organs 148, 1993, עמ' 228–230 doi: 10.1159/000147545
  97. ^ I. Norwich, A consultation between Andreas Vesalius and Ambroise Paré at the deathbed of Henri II, King of France, 15 July 1559, South African Medical Journal = Suid-Afrikaanse Tydskrif Vir Geneeskunde 80, 1991-09-07, עמ' 245–247
  98. ^ Fiorindo A. Simeone, Andreas Vesalius: Anatomist, surgeon, count palatine, and pilgrim, The American Journal of Surgery 147, 1984-04, עמ' 432–440 doi: 10.1016/0002-9610(84)90001-1
  99. ^ Mark E. Silverman, Andreas vesalius andde humani corporis fabrica, Clinical Cardiology 14, 1991-03, עמ' 276–279 doi: 10.1002/clc.4960140320
  100. ^ Hellai Sherzoi, Andreas Vesalius (1514-1567), Journal of Investigative Surgery 12, 1999-01, עמ' 131–132 doi: 10.1080/089419399272511
  101. ^ Federico Vallejo-Manzur, Yolanda Perkins, Joseph Varon, Peter Baskett, Andreas Vesalius, the concept of an artificial airway, Resuscitation 56, 2003-01, עמ' 3–7 doi: 10.1016/s0300-9572(02)00346-5
  102. ^ P. M. Dunn, Andreas Vesalius (1514–1564), Padua, and the fetal “shunts”, Archives of Disease in Childhood – Fetal and Neonatal Edition 88, 2003-03-01, עמ' F157–F159 doi: 10.1136/fn.88.2.F157
  103. ^ Realdo,. Colombo, De re anatomica libri XV, Anatomia, Paris: Les Belles lettres, 2014, ISBN 978-2-251-22002-4
  104. ^ 1 2 Garabed Eknoyan, Natale G. DeSanto, Realdo Colombo (1516-1559), American Journal of Nephrology 17, 1997, עמ' 261–268 doi: 10.1159/000169111
  105. ^ J. Willis Hurst, W. Bruce Fye, W. Bruce Fye, Realdo Colombo, Clinical Cardiology 25, 2002-03, עמ' 135–137 doi: 10.1002/clc.4960250311
  106. ^ 1 2 R. Shane Tubbs, Sanjay Linganna, Marios Loukas, Matteo Realdo Colombo (c. 1516-1559): the anatomist and surgeon, The American Surgeon 74, 2008-01, עמ' 84–86
  107. ^ Mark D. Stringer, Ines Becker, Colombo and the clitoris, European Journal of Obstetrics & Gynecology and Reproductive Biology 151, 2010-08, עמ' 130–133 doi: 10.1016/j.ejogrb.2010.04.007
  108. ^ 1 2 The University of Padua : eight centuries of history, Padova: Signum, 2003, ISBN 88-8475-008-3
  109. ^ W. A. Wells, Gabriel Fallopio, one of the 16th century founders of modern anatomy; also distinguished physician and surgeon, 1523-1562, The Laryngoscope 58, 1948-01, עמ' 33–42 doi: 10.1288/00005537-194801000-00002
  110. ^ M. Thiery, Gabriele Fallopio (1523–1562) and the Fallopian tube, Gynecological Surgery 6, 2009-02-01, עמ' 93–95 doi: 10.1007/s10397-008-0453-3
  111. ^ P. C. Kothary, S. P. Kothary, Gabriele Fallopio, International Surgery 60, 1975-02, עמ' 80–81
  112. ^ M. D. Grmek, Contribution à la biographie de Vidius (Guido Guidi), premier lecteur royal de médecine : ses origines et sa vie avant la période parisienne., Revue d'histoire des sciences 31, 1978, עמ' 289–299 doi: 10.3406/rhs.1978.1593
  113. ^ R. Shane Tubbs, E. George Salter, Vidius Vidius (Guido Guidi) (C.1509–1569), Neurosurgery 59, 2006-07-01, עמ' 201–203 doi: 10.1227/01.neu.0000219238.52858.47
  114. ^ İlhan Bahşi, Life of Guido Guidi (Vidus Vidius), who named the Vidian canal, Child's Nervous System 36, 2020-05-01, עמ' 881–884 doi: 10.1007/s00381-018-3930-7
  115. ^ W. Brockbank, The man who was Vidius, Annals of the Royal College of Surgeons of England 19, 1956-11, עמ' 269–295
  116. ^ JOHN F. FREEMAN, Physicians and Humanists in the World of Francis I, Journal of the History of Medicine and Allied Sciences XXX, 1975, עמ' 124–135 doi: 10.1093/jhmas/xxx.2.124
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "טיוטה:היסטוריה של האנטומיה".


קטגוריה:אנטומיה קטגוריה:היסטוריה של הרפואה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיוטה:היסטוריה_של_האנטומיה&oldid=35172992"