היסטוריה של אלכסנדריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אלכסנדריה העתיקה)
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

מקצרמר למובחר.PNG

היסטוריה של אלכסנדריה
אלכסנדריה הדפס של דוויד רוברטס 1845-49
אלכסנדריה הדפס של דוויד רוברטס 1845-49
היסטוריה
נבנה 331 לפנה"ס
מיקום
מדינה מצרים Flag of Egypt.svg
Alexandreia anc Shepherd.jpg

ההיסטוריה של אלכסנדריה מתחילה בייסוד העיר כפוליס יוונית לחוף הים התיכון על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 331 לפני הספירה, במקום בו שוכנת היום העיר המודרנית אלכסנדריה. לאחר חלוקת האימפריה של אלכסנדר הגדול הפכה אלכסנדריה לבירת הממלכה התלמיית ומרכז השלטון שלה. במשך מאות שנים הייתה אלכסנדריה העתיקה מרכז תרבותי וכלכלי באזור תחת שלטון רומאי, ביזנטי ומוסלמי, עד להעברת המרכז לקהיר של היום ולירידה מחשיבותה ומכוחה.

ערך זה מתאר את העיר מאז הווסדה ועד מהפכת הקצינים החופשים במאה ה-20.

הרקע להקמת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העתיקה עד המאה השביעית לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מצרים התחתונה והדלתא של הנילוס

אזור המפרץ, הנמצא ממערב לדלתא של הנילוס, היה מיושב כבר בתקופת הממלכה המצרית הקדומה (2686–2181 לפנה"ס) וזאת ממחקרים לגבי המצאות מזהמי עופרת במפרץ. תקופה נוספת הניתנת לזיהוי היא תקופת שלטונם של פרעוני רעמסס (1000–800 לפנה"ס).[1] עם זאת אין מידע רב על היישוב בתקופות אלו.

בנוסף, כ־20 ק"מ מזרחית לאלכסנדריה של היום, הייתה קיימת עיר נמל חשובה בשם הרקליון (Heracleion או תוניס Thonis) מן המאה ה-12 לפנה"ס ועד לשקיעתה תחת מי הים התיכון במאה השישית או השביעית לספירה.[2] [3] החל משנת 1992 מתבצע מחקר ארכיאולוגי ימי בשטח במפרץ אבו קיר .[4]

מהמאה השביעית עד 331 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה זו יצרה רקע לשנוי מאזן הכוחות באזור שהוביל בסופו של דבר להשתלטות מוקדון על המזרח ולבניית אלכסנדריה.

במצרים, תקופה זו מכונה התקופה המאוחרת. היא מתוארכת לשנים 712–332 לפנה"ס וכוללת את השושלות ה-26–30.

ביוון, תקופה זו כוללת את סוף התקופה הארכאית של יוון ותחילת התקופה הקלאסית.[5]

רקע מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון ומצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יוון הקלאסית
אלכסנדר הגדול. העתק רומאי של עבודה מקורית של הפסל האישי של אלכסנדר. נחשב לתיאור הפיסי הקרוב ביותר למציאות. נמצא בלובר בפריס.
כבר במאה השביעית לפנה"ס, נוצרו קשרים בין יוון למצרים.
תבליט לא גמור של הופליט יווני. מתוארך ל 520-525 לפנה"ס. נמצא בנאוקרטיס.

על הזרוע הקנופית של הנילוס כ-70 ק"מ דרומית לאלכסנדריה המודרנית הייתה תחנת מסחר בשם נאוקרטיס (Naucratis). הארכאולוגים סבורים כי העיר הייתה מיושבת משנת 625 לפנה"ס. במשך זמן רב הייתה זו נקודת ההתיישבות היוונית היחידה במצרים. העיר שימשה למטרות מסחר עם יוון והייתה מיושבת על ידי יוונים, מצרים וייתכן שגם על ידי פיניקים. [6] עדות לקיומה יש למצוא גם בכתבים של סטראבון.

בתקופה זו, בעולם העתיק, חלו שינויים במאזני הכוחות ונוצרו בריתות חדשות כתוצאה מעליית מעצמות זרות באזור - מצרים נאבקה בכוחות זרים באזור: האשורים, אותם גירשו שליטי השושלת ה-26 בעזרת צבאות של שכירי חרב יוונים, הבבלים, להם נחלו תבוסה מוחצת שהורידה את חשיבותה הבינלאומית של מצרים, הפרסים שבשנת 525 לפנה"ס כבשו את מצרים וסיפחו את הממלכה לשטח פרס עד לשנת 404 לפנה"ס (בתקופה זו ראו המלכים הפרסים בעצמם כפרעוני מצרים בני השושלת ה-27).[7]

בשושלות הבאות חזרו המלכים בני מצרים לשלוט והיו ניסיונות מרידה בפרסים לעיתים תוך הסתמכות על עזרת היוונים במלחמתם. למשל בזמן המרד המצרי נגד הפרסים ב 459 לפנה"ס, היוונים שלחו למצרים סיוע צבאי. בתקופת השושלת ה-30, הידועה גם כשושלת האחרונה של הפרעונים המצריים, המצרים הפנו עורף ליוונים ובתגובה חברו האחרונים לפרס במלחמתה מול מצרים. הפרסים ביצעו השתלטות נוספת על מצרים, והעמידו את השושלת ה-31.[7]

במאה ה-6 לפנה"ס התפתחו קשרי תרבות בין שתי המדינות בעידודו של פרעה יעחמס השני (השושלת ה-26, 526-570 לפנה"ס) שהוקיר את התרבות היוונית.[8]

בשנת 450 לפנה"ס היווני הרודוטוס ביקר במצרים וכתב את ספר ההיסטוריה הראשון שלה ב-446 לפנה"ס, היסטוריות (פרק שלישי).[9]

היוונים הטביעו מטבעות לשון וכינויים בקשר למצרים, הנמצאים בשימוש עד היום (כגון פירמידה אובליסק ועוד).[9]

גם היוונים מצדם נאלצו להתמודד עם האיום הפרסי. כמו כן, המלחמה הפלופונסית הממושכת בין הבריתות של ספרטה לבריתות של אתונה דללו את כוחות יוון ופיליפוס השני, מלך מוקדון הצליח להשתלט על יוון בשנת 338 לפנה"ס.[10]

אלכסנדר מוקדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אלכסנדר הגדול

לאחר הירצחו של פיליפוס השני במהלך ההכנות למלחמה בפרס, בנו אלכסנדר הגדול, ירש את מלכותו ויצא למסע כיבושים (334 לפנה"ס ואילך). הוא הכניע את התראקים, בגבולו הצפוני, ביסס את השלטון המקדוני ביוון, לאחר מסע כיבושים, הוא ביסס את שלטונו גם באסיה הקטנה. בשנת 333 לפנה"ס הוא התקדם לכיוון פניקיה וארץ ישראל (הפיניקים היו בעלי בריתם של הפרסים). לאחר כיבוש עזה בשנת 332 לפנה"ס והניצחון על הפיניקים, הגיע אלכסנדר למצרים לעיירת הנמל נאוקרטיס. הוא כבש אותה ללא התנגדות השליטים הפרסיים. התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים. על כן אלכסנדר אפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה.[11][12]

ההיסטוריה של אלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד אלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר הגדול מייסד את אלכסנדריה, ציור של פלסידו קונסטנצי (אנ') מ-1736

בשנת 331 לפנה"ס אלכסנדר מוקדון ייסד את אלכסנדריה במקום בו נמצא נמל בשם ראקוטיס על הזרוע הקנופית של הנילוס וקרא לה על שמו.[13] ישנם מקורות הטוענים ששמה, ראקוטיס, היה שם המקום שבו נמצאת אלכסנדריה.[14] היא נועדה להיות עיר הבירה של המחוז המצרי החדש של אלכסנדר מוקדון ולשמש כבסיס ימי ונקודת שליטה על הים התיכון וגם לפאר את שמו במצרים, שלה ייחס חשיבות רבה.[15]

לאלכסנדר היה חזון ברור כיצד תיראה העיר. המסורת אומרת שאלכסנדר מוקדון בעצמו שירטט את גבולות העיר לאחר שבחר את מיקומה.[16]

ההיסטוריון הרומי פלוטארכוס שכתב ביוגרפיה של אלכסנדר הגדול, ובה אנקדוטות ופרטים שלא מופיעים בשום מקור אחר, תיאר בין היתר, את קביעת מקומה של אלכסנדריה כנקודה שעליה הצביע הומרוס באמצעות שורות מהיצירות שלו האיליאדה והאודיסיאה כשנגלה אל אלכסנדר בחלום.[16]

באלכסנדריה החל אלכסנדר בכינונה של תרבות סינקרטיסטית, שילוב של התרבות היוונית והמצרית, בהמשך התפתחה תרבות זו ונוספו לה גוונים של תרבויות מזרחיות נוספות ונוצרה התרבות ההלניסטית. ברבות הימים הוא אף הכריז על עצמו כאל מצרי.

לפני שעזב, השאיר אלכסנדר את השלטון המקומי ואת מלאכת הבניה בידי קלאומנס ובידי האדריכלים דינוקרטס וסוסטרטוס מקנידוס .[17]

ב-323 לפנה"ס הוא עזב את המקום והמשיך בכיבושיו, עד למותו בפרס.

בקשתו הייתה להיקבר במצרים.

התקופה ההלניסטית: אלכסנדריה הבירה של שושלת תלמי עד שנת 30 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אלכסנדר, התעורר ויכוח בין אנשי צבאו לגבי השלטון באימפריה. פרדיקס, התמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי, בנו של אלכסנדר, שהיה ילד, סבר שיש להעביר את השלטון בשלמות, באופן מרכזי לבנו של אלכסנדר. מפקדי הצבא העדיפו לחלק ביניהם את הממלכה. האימפריה התחלקה לשלש: הממלכה המוקדונית, הסורית והמצרית. תלמי הראשון המכונה גם סוטר, אחד משומרי ראשו ומפקדי צבאו של אלכסנדר, קיבל את מצרים.[12]

תלמי הראשון כפרעה מצרי. המוזיאון הבריטי

בזמן שלטונו, תלמי הראשון ביסס את ניהול וכלכלת מצרים. מאחר שהוא לא רצה להיות נתון להשפעת הכוהנים ונושאי המשרות בממפיס, אחת ההחלטות הראשונות שלו הייתה להעביר את בירת המדינה לאלכסנדריה. העיר נבחרה גם מכיוון ששכנה על חופי הים התיכון, מה שהקל על הקשר עם מדינת האם, יוון. אלכסנדריה הפכה כתוצאה מכך לעיר יוונית יותר מאשר עיר מצרית. השפה היוונית הפכה לשפת הממשל והמסחר. באופן מדהים, היחידה בשושלת התלמאית שלמדה את השפה המצרית, הייתה קלאופטרה ה VII.[18]

תור הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת תלמיי שלטה בממלכה המצרית במשך כ-360 שנים, עד שנת 30 לפנה"ס. תקופה זו, נרשמה כתור הזהב של אלכסנדריה תודות להיחלשות הפיניקים בעקבות כיבושי אלכסנדר, הגברת המסחר עם רומא ועם המזרח דרך הנילוס והתעלה שקישרה אותו לים סוף. תוך מאה אחת, אלכסנדריה הפכה לאחת הערים הגדולות בים התיכון ומרכז ההתרבות הלמדנות והמדע היווניים.[15] תלמי הראשון הפך את אלכסנדריה לבירת הממלכה ששלטה במצרים, לוב, כרתים קפריסין ארץ ישראל ואיים יווניים שונים.

סראפיס, העתק רומאי של פסל מהמאה ה-4.

תלמי הראשון המשיך בהצלחה במיזוג הדתות היוונית והמצרית ויצר את הכת של סראפיס .[19] האלים המצריים שקשורים לסראפיס הם אוסיריס ואפיס והאלים היוונים הם האדס ודמטר.

שושלת תלמי הביאה פסלים ומבנים ארכיטקטוניים מהליופוליס כדי לקשט את העיר. בנוסף לאל החדש סראפיס, הם יצרו אלים שהיו מיזוג של אלים יווניים ואלים מצריים.[12]

בני אלכסנדריה קישטו את הקברים שלהם בסצנות הלקוחות מהעולמות היוניים ומהעולמות הרומיים. היוונים נהגו לשרוף את מתיהם. באלכסנדריה נמצאו קברים ובהם גופות חנוטות וגם כדי אפר. עם זאת הממשלה לא עודדה נשואים בין המצרים ליוונים.[20]

מרכז ידע ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נבנתה העיר כמרכז למדנות ומדע יווני ובינלאומי. בעיר נבנו מבנים שפארו את שמה ומשכו אליה אנשי רוח, מדע ותיירים רבים.

כבהתאם לאמות המידה הגבוהות של העולם היווני, בסביבות שנת 295 לפנה"ס, הוקם ברובע המלכותי בעיר, המוזאיון, על ידי היווני דמטריוס מפלרום (350–280 לפנה"ס), תחת שלטון תלמי הראשון. המוזאיון כלל את ספרית אלכסנדריה העתיקה.[21]

אלכסנדריה הייתה המרכז לחקר האסטרונומיה בעולם העתיק. פעלו בה שמות היסטוריים שהשפעתם נכרת עד היום:

היפרכוס מניקיאה - מיפה את הכוכבים וכפי הנראה המציא את האיצטרולב, אפולוניוס מפרגה מתמטיקאי ואסטרונום, אריסטרכוס מסאמוס שקבע שהשמש עומדת במרכז תנועת הכוכבים. גדול מדעניה של אלכסנדריה היה פתולמיוס הידוע גם בשם תלמי. היה מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג יווני. תלמי חי באלכסנדריה בהיותה פרובינקיה רומית בשנים 100–168 לספירה, ונחשב כאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה [22]

פעלו בה בלשנים וחוקרי ספרות:

אריסטרכוס מסמותרקיה - עסק בדקדוק ובביקורת ספרותית, [23] אריסטופנס מביזנטיון - היה מחליפו בניהול הספרייה. [24] באלכסנדריה עוצבה ונקבעה הקוינה, השפה היוונית המשותפת לכול העולם ההלניסטי, שדחקה את הדיאלקטים השונים ומכונה גם 'הדיאלקט האלכסנדרוני' ובה נכתבו היצירות של הומרוס.[25] על רקע מקומה המרכזי של השפה היוונית, נוצר במאה השלישית לפני הספירה, "תרגום השבעים" לתורה. כמו כן התפתח בה תחום השירה הלא דתית.

מתמטיקאים שתורתם תקפה גם כיום:

אוקלידס ,[26] אפולוניוס מפרגה, ארכימדס שנחשב לאחד המדענים המובילים של העת העתיקה.

חוקרים פורצי דרך בתחום הרפואה:

ארסיסטרטוס (אנ') [27] - ייסד יחד עם הרופילוס בית ספר לרפואה ולמחקר רפואי.[21]

שקיעה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בית תלמי
קלאופטרה יחד עם בנה, תלמי ה-XV שנולד מיוליוס קיסר, על חומות מקדש דנדרה [28]

שקיעת הממלכה החלה בתקופת תלמי הרביעי.[29] בימי תלמי החמישי אפפינס, הממלכה איבדה שטחים רבים מחוץ למצרים וההשפעה הרומאית

תבליט ממקדש אדפו, תלמי השמיני ביו האלות וואדג'ת ונחבת המסמלות את מצרים העליונה והתחתונה

התחילה לגדול בה בצורה שסיכנה את עצמאותה.

עם מותו של תלמי השישי בשנת 145 לפנה"ס, התפתחו באלכסנדריה קרבות ירושה ושלטון בין יורשיו, תלמי השביעי ותלמי השמיני, ותומכיהם, כשהם מפלגים את האוכלוסייה. עם ניצחונו של תלמי השמיני הוא יצא למסע נקמה באינטלקטואלים של אלכסנדריה שהתנגדו לשלטונו, בשנת 142 לפנה"ס הוא גירש אנשי הרוח, בלשנים, פילוסופים, פרופסורים לגאומטריה, מוזיקאים, ציירים, מורים, רופאים ואחרים ובכך שינה את פני אלכסנדריה.[30][31]

במהלך המאה השנייה לפנה"ס, נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב, מצרים התנוונה במהירות: הסנאט הרומי הכתיב לה במידה גוברת והולכת את מדיניותה והציב באלכסנדריה גייסות רומאיים.[32][33]

בד בבד עם חוסר היציבות במצרים וירידת כוחם של השליטים התלמיים התרחשה עליה של רומא והגברת מעורבותה בנעשה במצרים. בימי יוליוס קיסר. בשנת 48 לפנה"ס, תלמי השלושה עשר רצח את פומפיוס מתוך כוונה לזכות באהדת יוליוס קיסר, דבר ששימש עילה ליוליוס קיסר להתערב בשלטון ולהיכנס לאלכסנדריה בראש כוח צבאי ככובש. הוא גירש את תלמי מהשלטון ובמקומו הומלכה קלאופטרה השביעית.[13] תוך כדי מאבקי הכוח בין קלאופטרה ואחיה, תלמי השלושה עשר, נוצרה התערבות צבאית עם צבא קיסר ובקרב, נשרף הצי התלמאי וגם בספריה הגדולה התרחשה שריפה.[34]

קלאופטרה ילדה ליוליוס קיסר בן תוך ניסיון להחזיר את השושלת התלמיית חזרה לכוחה במצרים. מאמציה נגדעו בגלל הירצחו של קיסר ברומא בשנת 44 לפנה"ס. ממשיכו, מרקוס אנטוניוס נשאר לצידה במשך 13 שנים אולם תבוסתו לאוגוסטוס (בשמו המקורי אוקטביאנוס), בשנת 30 לפנה"ס, הסתיימה במות השניים, קץ השושלת התלמאית הגיע עם הירצחו של בנה תלמי ה-XV ושני בניה האחרים. בכך הושלט השלטון הרומאי במצרים.[35]

התקופה הרומאית (48 לפנה"ס - 345)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האימפריה הרומית

מצרים הפכה סופית להיות פרובינציה רומאית בשנת 80 לספירה, חשיבותה לרומא הייתה בהיותה אסם התבואה שלה.[13] בימיו של אוגוסטוס קיסר המשיכה העיר להתפתח והיא נשארה העיר השנייה בגודלה בעולם אחרי רומא והמטרופולין של המזרח הרומי. הקיסרים הרומיים תמכו ב-מוזאיון,

גם סמוך לתחילת הספירה הנוצרית הייתה אלכסנדריה מרכז המדע והחכמה בעולם העתיק והעיר השנייה בגודלה באימפריה הרומית אחרי רומא. העיר התפתחה מבחינה כלכלית ומסחרית, רציפים ארוכים השתרעו על חופה, ואניות באו אליה ממזרח וממערב. הקיסר טריאנוס יצר חיבור באמצעות תעלות מים אל הים האדום ובכך הרחיב את יכולת השיוט מהים התיכון לים האדום. עם זאת, בעיר תססו רגשות אנטי רומיים ומדי פעם פרצו בה מהומות אלימות.

בשנת 117 לספירה, כתוצאה מדיכוי מרד נגרם נזק רב לעיר[36] אולם הקיסר הדריאנוס הטיל על הארכיטקט דקריאנוס לשפץ את העיר ואת הספרייה שניזוקה.[21][13]

בשנת 215 לספירה, בימי הקיסר הרומי קרקלה, הורע מאוד מצבה של העיר, לאחר שהוא טבח בתושביה כתוצאה מביקורת שהושמעה נגדו בזמן ביקורו בעיר.[37]

מלחמות דת בלתי פוסקות נמשכו באלכסנדריה גם בשנים מאוחרות יותר, והיהודים והנוצרים היו חלק מהמהומות. העיר ידעה פרעות וגירוש יהודים בתקופות שונות. במאות השנייה והשלישית סבלו הנוצרים מרדיפות הקיסרים הרומיים, אולם בעיר התפתחו תיאוריות תאולוגיות חשובות בדת הנוצרית (ראה הפרק הנוצרים באלכסנדריה)

התקופה הביזנטית וחורבן אלכסנדריה ההלניסטית (390–650)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה השלישית לספירה, העולם הרומי נתקל בקשיים לשלוט באימפריה הענקית. נוסו מודלים שונים שבהם השלטון נחלק בין מספר קיסרים ושליטי על (אוגוסטוסים) שהיו עסוקים במלחמות על שלטונם. שיתוף פעולה בין לִיקִינְיוּס וקונסטנטינוס הגדול הוביל לפרסום צו מילאנו, המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס". זהו כתב הכרזת סובלנות דתית שפורסם באימפריה הרומית בשנת 313. הצו, קובע כי הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (אנ') לדת מותרת (אנ') באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת. [38] מרגע זה הנוצרים באלכסנדריה החלו לפעול בגלוי לדרוש לקבל זכויות ובד בבד לתקוף את עובדי האלילים ואת היהודים. העיר הפכה לעיר של התגוששויות דתיות.

בשנת 365 אלכסנדריה נחרבה על ידי צונאמי, כנראה בעקבות רעידת אדמה בכרתים.[39]

בשנת 380 הכריז תיאודוסיוס הראשון (379-395) על הפיכת הנצרות מדת מותרת לדת רשמית באימפריה הרומית. בתקופת שלטונו הוצאה הפגניות מחוץ לחוק.

בשנת 391 הפטריארך תיאופילוס הורה להשמיד או להפוך לכנסיות את כל המקדשים הפגאניים באלכסנדריה.

איקונין של סט. קיריל מאלכסנדריה

יש היסטוריונים המציינים את ראשית האימפריה הביזנטית בשנת 395, אז חולקה האימפריה (בשנית) כתחילת הפיצול הקבוע בין שתי האימפריות, המזרחית והמערבית. באותה שנה הוריש הקיסר תאודוסיוס הראשון עם מותו את האימפריה לשני בניו: ארקדיוס שנעשה קיסר המזרח, והונוריוס שנעשה קיסר המערב. אלכסנדריה הייתה חלק מהאימפריה הביזנטית, המזרחית.

בישוף העיר, קיריליוס, יזם בשנת 412 לספירה את גירוש יהודי אלכסנדריה. בעקבות כך פרצו בעיר מהומות דתיות ובהם נרצחה בלינץ', הפילוסופית הניאופלאטונית, היפאטיה בתו של תיאון, מנהל המוזאיון האחרון בידי המון מוסת. היפאטיה הייתה אחרונת המלומדים הגדולים שחיו בעיר. לדעת מספר מומחים, המהומות הללו גרמו לשריפת הספרייה הגדולה ולהשמדת מקדש סראפיס.[40]

שריפת הספרייה באלכסנדריה. ציור מתוך 'Hutchinsons History of the Nations', c.1910

לאחר תאריך זה, אלכסנדריה שקעה במהירות ואנשי הרוח והמדע שבה עזבו אותה. אירוע זה מסמן את חורבנה האמתי של אלכסנדריה ההלניסטית, ואת התגברותה של הנצרות במצרים.[13]

במאה החמישית, הרובע המלכותי, הברוכאיון, והרובע היהודי הפכו לשממה. הסומה והמוזאיון נהרסו כליל. החיים התרכזו בעיקר על יד הסרפאום והקייסריום שהפכו לכנסיות נוצריות.

רובעי המגדלור והאצטדיון נשארו מיושבים ושלמים.

בשנת 619 לספירה העיר נכבשה לאחר מצור על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית.

בשנת 628 היא נכבשה חזרה על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס אבל בשנת 641 החליף המוסלמי עומר, באמצעות המפקד הצבאי שלו עמר אבן אל-עאץ[41] תקף את המקום. לאחר מצור העיר נכבשה על ידי צבא קטן מאד. ישנה סברה שלא רק חולשת ביזנטיון תרמה לתבוסתם זו, אלה גם שהקופטים במצרים תמכו בכיבוש שכן הם נרדפו בידי השלטונות הביזנטיים.[42] על פי פרסומים נוצריים, זו הפעם שבה הספרייה הגדולה נשרפה על ידי הכובשים המוסלמים.[40]

תקופת האימפריה האסלאמית (646 - 1517)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

תקופת החליפים (646–1250)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש המוסלמי, בשנת 646 מצרים כולה נשלטה על ידי שלטון מוסלמי ועמר אבן-אל-עאץ התמנה למושל מצרים. תחת שלטונו הבירה עברה מאלכסנדריה לעיר פוסטאט.[43]

תחילה לא חל שום שינוי בסטטוס קוו. נחתמו הסכמים בין עמר והארכיבישוף של אלכסנדריה שהעניקו הגנה לתושבים כנגד תשלום מיסי הג'זיה (מס גולגולת על מי שאינם מוסלמים - ד'מי). לא נעשה שום ניסיון להכריח את המצרים להמיר את דתם. השליטים החדשים שאפו לשמר את הכנסיות הקיימות והאדמיניסטרציה המקומית נותרה בידי הקופטים. להמונים הכיבוש לא הביא שום שינוי, יש מקום לשער שהוא הביא להקלה בנטל של הרדיפות הביזנטיות.[42] בצורה איטית התחיל שינוי דתי. המסגד הראשון נבנה בפוסטט בשנת 642, על שמו של עמר אבן-אל-עאץ, ובכל רובע נבנה מסגד קטן יותר.

מסגד עמר אבן אל עאץ בקהיר

במשך 200 שנה הסטטוס קוו של התושבים היה כפי שהיה כשהם היו תחת שלטונות זרים קודמים. הם המשיכו בחייהם ללא הפרעה כל עוד העלו את המיסים הנדרשים. עד שנת 706 היוונית נשארה השפה הרשמית.

האימפריה האסלאמית ידעה מאבקי כוח פנימיים ופיצולים של מרכז השלטון.

לאחר תקופת ארבעת החליפים הראשונים (הראשידון), ממשיכיו של מוחמד, נוצרה החליפות של בית אומאיה השיעי. בשנת 750 לאחר מאבקים ניצח בית עבאס והחל לשלוט באימפריה מבגדד.[44] מצרים בכללה ואלכסנדריה בפרט הפכו לחלק מהחליפות המוסלמית שנשלטה בידי החליפים מבגדד על ידי שליטים מקומיים ממונים מטעמם. מצרים שימשה בסיס צבאי להתפשטות המוסלמית, המספנה הביזנטית באלכסנדריה שימשה גרעין לבניית צי פלישה מוסלמי לאיי הים התיכון ולצפון אפריקה.[45]

השליטים המקומיים מטעם השלטון המרכזי, הוחלפו בזה אחר זה. הם התחילו ליישב את בני השבטים שלהם במצרים, על מנת לעבות את האוכלוסייה הערבית על יד הבירה החדשה. החברה השבטית יצרה מחלוקות וחוסר שקט בין התושבים הערבים וגם היו התמרדויות של הקופטים. ב -830 החליף הוביל צבא שדיכא את המרידה הקופטית. מקובל לראות בדיכוי זה גורם מאיץ של המרת הדת לאסלאם. זו נקודה שבה התחיל תהליך שינוי דתי ותרבותי במצרים בכלל ובאלכסנדריה בפרט.[46]

בין השנים 814 ו-817 אלכסנדריה נשלטה בידי שודדי ים מחבל אנדלוסיה אולם לאחר מכן עברה לידיים מוסלמיות חזרה.

בשנת 828 נגנבה גופתו של מרק האוונגליסט מאלכסנדריה על ידי סוחרים מוונציה ונשמרה בבסיליקה של מרקוס הקדוש.

דינר של אחמד אבן טולון משנת 881–882

בגלל קשיי השלטון והנאמנויות השבטיות של הערבים המקומיים, החליף הבגדדי יצר צבא של עבדים טורקים, הממלוכים, הם נשלחו גם למצרים. כנאמנים לשלטון המרכזי. בשלב מסוים מצרים ניתנה כפייף לגנרל טורקי שמינה את אחמד אבן טולון למושל בשמו במצרים. הוא יצר צבא משלו והשתלט על מצרים, סיפח שטחים נוספים מהאזור למצרים ואף הפסיק את תשלומי המיסים לבגדאד. הוא הקים את השושלת הטולונית ששלטה כ-37 שנים במצרים.[47]

לאחר תקופה של אנרכיה מקומית, חוסר יציבות שלטונית והיחלשות של השלטון המרכזי, בשנים 9101171 השתלטה השושלת הפאטימית, השיעית-איסמאעילית שנוסדה במערב האימפריה האסלאמית, על מרבית צפון אפריקה כולל מצרים, וחלקים מחצי האי ערב, משלטון ח'ליפות בית עבאס המתפוררת. בירת המדינה הפאטימית עברה לקהיר, ממנה מלכו האימאמים-ח'ליפים הפאטימיים במשך מספר דורות.

בתקופה זו, היה חוסר סובלנות דתית של השלטון כלפי המוסלמים הסונים בני המקום. החליפים הפאטימיים דרשו הכרה בהיותם היורשים האמתיים והחוקים של האסלאם. לעומת זאת, הם גילו סובלנות דתית כלפי הקופטים וכלפי היהודים והקופטים המשיכו לשאת במשרות חשובות. להוציא חליף, אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי), שהורה על הריסת כל הכנסיות באימפריה הפאטימית (כולל כנסית הקבר הקדוש בירושלים) ועל גירוש הלא מתאסלמים, אולם הוא היה יוצא דופן. במצרים פרחה התרבות השיעית. במקביל התבצע עיבוי של האוכלוסייה הערבית במדינה. הייתה תקופה של פריחת המסחר, כתוצאה מהתפתחות קהיר כעיר נמל כלפי המזרח, דרך תעלה לים האדום. [48]

הסולטנות הממלוכית (1250–1517)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ממלוכים
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר חלב שבסוריה התקיימה אמירות של מייסד שושלת בשם אַיוּבִּ שהיה סוני ממוצא כורדי. כתוצאה ממאבקי כוח פנימיים וחיצוניים עם הצלבנים במצרים, נקרא צבאו לעזור בהדיפתם ובשנת 1171 עלתה לשלטון במצרים השושלת האיובית לאחר שהביסה את השושלת הפאטימית. צלאח א-דין, שהתמנה תחילה כנציב צבאי, הפך את מצרים למרכז השלטוני של השושלת האיובית, תחילה תחת בית עבאס, ולבסיס ממנו יצא למלחמותיו בצלבנים.

ציור של צלאח א-דין בידי נאפייר

בשנת 1250 כוחם של הממלוכים גבר, הם תבעו לעצמם את השלטון במדינה זו והקימו בה את הסולטנות הממלוכית. לנסיכים המושלים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים.

שושלת זו החזירה את האסלאם הסוני למצרים, והצליחה לראשונה מאז המאה ה-9, בתוך מספר שנים לגרש את הצלבנים ולאחד מחדש את המרכזים השלטוניים החשובים - קהיר, בגדאד ודמשק - תחת שלטון מרכזי אחד. סולטנות זו שלטה על חלקים נרחבים מהלבנט בין 1260 ל-1517 לספירה. [49] שאז הובסה ונכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.

היה שפל כלכלי וגם הצקות דתיות מקומיות שגרמו למרידות ולדיכוים. אך ככלל, החליפות האיובית לא עודדה המרת דת ואף המשיכה לגבות מיסים מהמומרים. הם אפילו גילו עניין בבחירת הפטריארכים המקומיים.

ההשפעה על אלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבע, לא רק המלחמות, תרם להרס העיר. רעידות אדמה משמעותיות בשנים 956, 1303 ו-1323 הביאו לכך שרוב אלכסנדריה התלמיית נעלמה.[43]

המגדלור נהרס ברעידת האדמה ב 1323.

בשנת 1365 אלכסנדריה נבזזה באכזריות בעקבות פלישת צבא צלבני של מלך פטר הראשון מקפריסין.[50]

במאות ה-14 וה-15, חל שיפור במעמדה של העיר. היה לה מעמד כעיר נמל משמעותית בסחר הים תיכוני תחת השלטון הממלוכי.

עם זאת כאשר נפתח המסלול הימי דרך כף התקווה הטובה בידי הפורטוגזים, ב-1498, התחילה ירידה מסחרית שהורעה עוד יותר בעקבות הפלישות העות'מאניות.

התקופה העות'מאנית (1517–1805)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.

הממלוכים המשיכו לשלוט במצרים לאחר שהעות'מאנים התירו לה לנהל אוטונומיה בענייני פנים.

האימפריה העות'מאנית, קידמה את האסלאם במדינה.

העיר איבדה את אספקת המים שלה מהנילוס והמשיכה להתדרדר תחת השלטון העות'מאני. המושלים העות'מניים, כמו הממלוכים קודמיהם, הזניחו את מערכת ההשקיה ואת מתקני החקלאות הקשורים בה והניחו למסחר להתדרדר. גם המסחר והתעשייה, האומנויות והמלאכות סבלו מן התנאים המדיניים ששררו בארץ ומן העובדה שסלים ה"קודר" העביר לאיסטנבול רבים מהאומנים ובעלי המלאכה.

כמו כן, הנמל שלה איבד מחשיבותו לטובת נמל רשיד (רוזטה, כ65 ק"מ מזרחית לאלכסנדריה).

ב־1700 העיר הפכה לעיר קטנה מוקפת הריסות.

בשנת 1798 כוחות נפוליאון צרו וכבשו את העיר ללא התנגדות חזקה. הם נתקלו בעיר מאכזבת עלובה והרוסה. [51][52]

נקודת השפל של העיר נמדדה בשנת 1800 כאשר מנתה 8000 תושבים בלבד.[53]

המאה ה-19 - ראשית תקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1807, במהלך מלחמת אנגליה–האימפריה העות'מאנית העיר נכבשה למספר חודשים על ידי הבריטים שקיוו לנכס לעצמם בסיס פעולה נגד האימפריה העות'מאנית והאימפריה הצרפתית בים התיכון.[54] הבריטים נסוגו מן העיר בעקבות מצור של הממלוכים.

מוחמד עלי פורטרט ע"י אוגוסט קודר

אלכסנדריה שבה והייתה לעיר נמל חשובה בימי מוחמד עלי (17691849), מקים מצרים החדשה.[55] בתקופה זו החלה העיר להתחדש. מתיישבים רבים, מרביתם סוחרים, הגיעו מטורקיה ומארצות הבלקן, במיוחד מיוון. בין השנים 1817-1820 מוחמד עלי חפר את תעלת מחמודיה, שמחברת את אלכסנדריה אל אטף, שעל זרוע רשיד של הנילוס.[56] תעלה זו הייתה קיימת בתקופה ההלניסטית אולם נחסמה ברבות הימים. חסימתה בעבר הייתה גורם לשקיעת העיר. [15] כיוון שלא ניתן היה לקיים אוכלוסייה ופעילות ללא אספקת מים מהנילוס. ניקוי התעלה על ידי מוחמד עלי הביא לתחילת פריחתה מחדש. יש לציין שרבים מהעובדים בחפירת התעלה, החקלאים, שילמו בחייהם. רבים מהם מתו ממחסור במזון, במים, מחלות ועבודה קשה. ההערכות מדברות על בין 12,000 ל- 100,000- מתים בשנת 1819 לבדה.[57]

מוחמד עלי הביא לעיר מהנדסים אירופים לבנות בניינים גדולים בסגנון מערבי. [56] הוא עודד סוחרים זרים להתיישב בעיר, באמצעות תקנות מקלות (למשל הזכות להישפט בבתי משפט משל עצמם). [57]

בשנת 1863 מנתה אוכלוסיית העיר 170,000[53] וב 1885 אוכלוסייתה מנתה 220,00 [58]

כתוצאה מניסיון התקוממות לאומית מקומית ב 1882, העיר הופגזה ע"י הבריטים ונתפסה על ידם. שלטון הבריטים נמשך עד 1922.[55]

בימי שלטון הבריטים במצרים , משנת 1882 הוסיפה העיר להתפתח. נמלה העמוק היווה תחנה חשובה לאניות סוחר וצי בדרכן בין אירופה להודו. אוכלוסייתה הגיעה ל 232,626 תושבים.[53] העיר התפתחה להיות עיר קוסמופוליטית מיושבת ע"י בני עמם שונים שנהנו מזכויות יתר ומעצמאות תפעולית.

ראשית המאה ה-20 אבדן הקוסמופוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1940 ל 1944 הופצצה העיר פעמים אחדות על ידי הגרמנים. ב 4- מארס 1946- פרצו בעיר הפגנות אלימות, נגד הנוכחות הבריטית והממשלה ששיתפה עמם פעולה. התקריות הסתיימו באבדות כבדות לסטודנטים המפגינים. ביולי 1946 פינה הצי הבריטי את אלכסנדריה.

בשנות ה 50- הייתה העיר זירה לעימותים בין יחידות משטרה מקומיות לבין הצבא הבריטי. במהפכת הקצינים החופשיים ב 1952, חברי הממשלה היו בעיר. המלך פארוק התבקש להתפטר ולעזוב את מצרים.

נאצר הנהיג רדיקליות ערבית ושנאת המערב. המהפכה כפתה על מצרים פרובינציאליות ערבית, ביטלה את השימוש בשפות המערב, וניתקה מגע עם המחקר והתרבות המערביים.

לפני המהפכה הייתה מצרים מדינה קוסמופוליטית תוססת, רבת מפלגות, עם עיתונות ושיטת משפט מרשימות, ועם ניסוי ליברלי יחיד מסוגו בעולם הערבי. כל זה נכרת. הזרים, ביניהם יהודים רבים, ששורשיהם במצרים מנו מאות שנים, ואשר פיתחו את הכלכלה והמסחר, גורשו או הוברחו. נכסיהם הולאמו. אלכסנדריה המהוללת נותרה עיר בלה ומתפוררת, הליברליזם קמל. [59]

גאוגרפיה ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה אלכסנדריה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר תוכננה בצורת מלבן, אשר צלעו הצפונית השיקה לחוף הים התיכון וצלעו הדרומית גבלה באגם מריוט, גבולות העיר ממזרח וממערב נתחמו בדיונות החול המדבריות. החוף היה עמוק מספיק כדי לאפשר עגינת אניות. אדמתה של אלכסנדריה נחשבה לפורייה ומסביב לעיר היו כפרים חקלאיים רבים.

היא נבנתה מוקפת חומה במרחק מן הדלתה של הנילוס כדי להימנע מהסחף שאיים לסתום את הנמלים.

העיר נחלקה לחמישה רבעים והייתה לה צורת רשת: היו 2 רחובות רחבים, אחד מצפון לדרום והשני ממזרח למערב. רחובות רחבים חלקו את הרבעונים לבלוקים ולרחובות צרים יותר שחילקו את הבלוקים חלוקה נוספת.[20]

מפת אלכסנדריה בשנת 30 לפני הספירה צוירה ב 1890

מבנה העיר מתואר בקטע שלהלן:

היא בנויה כך שבצורתה היא דומה לגלימה (הכוונה לגלימה קצרה שלבשו אנשי צבא) ויש בה רחוב מרכזי החוצה בקירוב את העיר לשניים ומפליא בגודלו וביופיו. המרחק בין שער לשער הוא ארבעים סטאדיות (כ-600 מטר) ורוחבה הוא פלתרון אחד (כ-100 מטר) והיא מקושטת כולה בבנייני מגורים ובמקדשים מפוארים ביותר. אלכסנדר ציווה לבנות ארמון מפליא בגודלו ובחוזקו ולא רק אלכסנדר, אלא שמלכו במצרים אחריו עד ימינו אנו (הכוונה לימים בו נכתב המסמך) הגדילו את הארמון על ידי הוספת אגפים מפוארים. בכלל, גדלה העיר בדורות הבאים עד כי רבים מחשיבים אותה כעיר הראשונה שנוסדה בעולם הנושב, כי גם ביופיה, גם בגודלה, גם בעושרה וגם בכל הנוגע למותרות היא עולה בהרבה על האחרות, ומספר תושביה עולה על האחרות. בזמן שבו הגעתי אני למצרים, אמרו אלה שהיו ממונים על רשימת התושבים שמספר בני-החורין בעיר הוא יותר מ-300,000 ושהמלך מקבל מהכנסות הממלכה יותר מ-6,000 טלאנטים. מכל מקום, המלך אלכסנדר הפקיד כמה מידידיו על בניית אלכסנדריה, הסדיר את כל ענייני המנהל במצרים וחזר עם צבאו לסוריה.

דיודריוס ספר 17

בצד הצפוני של העיר לנוכח הנמל הגדול, היה הרובע המלכותי, הברוכאיון. הוא הכיל את הארמון, מצודתו והנמל המלאכותי שהוצמד לו, בתי אצילים ראשי צבא ועשירי העיר. גם המוזאיון והספרייה שכנו בחלק הזה של העיר.[60]

בתקופה הרומאית, הרובע היה המפקדה של המנהלה הרומאית הגבוהה. כיום החלק הזה שקוע במימי הנמל המזרחי.[60]

הנקרופוליס של העיר, היה מחוץ לחומות.

סמוך לחופי אגם מריוט נבנו וילות ובהם גידלו גפנים ויצרו יין. הנמלים נבנו והורחבו באמצעות שוברי גלים. נסלל שביל שחיבר את חצי האי פארוס (pharos) הסמוך, לעיר לאלכסנדריה. על חצי האי הזה נבנה המגדלור המפורסם של העיר.[20]

בניינים ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנינים מהתקופה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזאיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזאיון

המוזאיון היה אחד מן המקדשים החשובים ביותר לתשע אלות היצירה, האמנויות והמדעים, המוזות פטרוניות תחומי: המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. המקדש היה מרכז למידה, אומנויות ומחקר. תפקידו היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים היווניים.

בין האישים שלמדו במוזאיון היו המתמטיקאים אויקלידס, ארכימדס, פלוטינוס, פתולומיוס וארטוסטנס הגאוגרפים האסטרונומים. המוזיאון ידע תקופות שפל בימי מהומות וקרבות שפרצו בעיר וגם תקופות זוהר בימי שלום. בשנת 270 לספירה המוזיאון נהרס, הוקם שוב וחידש את פעולתו. אדם בשם "תיאון", שחי בשנת 400, נזכר כחבר אחרון של המוזיאון.[61]

ציור מהמאה ה-19 של הספרייה העתיקה באלכסנדריה

כאמור, המוזאיון כלל את ספרית אלכסנדריה העתיקה.

הספרייה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הספרייה הגדולה של אלכסנדריה

בניית הספרייה החלה בשנת 295 לפנה"ס על ידי דמטריוס מפלרום שהקים את המוזאיון[62] תחת תלמי הראשון והסתיימה בימי תלמיי השני ששקד לאכלס אותה. הספרייה הכילה כתבים רבים, רובם ביוונית. חזון הספרייה היה להשיג את כל כתבי העולם ההלניסטי ואף מעבר אליו. חוקרים טוענים שהספרייה אחסנה בשיאה בין 400,000 - 700,000 מגילות פפירוס, ובתוכן עותקים של חלק גדול מהתרבות היוונית הקדומה, שנאספו על ידי השליטים לבית תלמי. כמו כן היה בספריה אוסף גדול של כתבים של תרבויות שונות בשפות שונות.

אין תמימות דעים בקשר לחורבן הספרייה, חלק מהחוקרים סבורים שנחרבה כתוצאה משרפה שפרצה בזמן הכיבוש של יוליוס קיסר בשנת 48 לפנה"ס, חלק סבורים שנחרבה בפרעות של הנוצרים במאה הרביעית וחלק טוענים שנחרבה בימי הכיבוש המוסלמי.

שרידי הסראפאום באלכסנדריה
שרידי הסראפאום באלכסנדריה

הספרייה מוזכרת גם בכתבי יוספוס פלביוס, ההיסטוריון היהודי.

מקדש סראפיס (סרפאום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרייה אחות קטנה נבנתה במקדש סראפיס (אנ') בשנת 235 לפנה"ס בערך. הגאוגרף סטראבון מספר כי המקדש ניצב במערב העיר.[63] ספריה זו נחרבה על ידי הפרעות של הנוצרים בשנת 391 לספירה. המון מוסת של נוצרים תקף את הספרייה, כיוון שראו במדע ובפילוסופיה איום על קודשי הנצרות. במהלך הפרעות ככל הנראה הוחרב המקדש, שהיה מקום משכנה של "ספריית-הבת".

עמוד פומפיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עמוד פומפיוס

דבר לא נותר כעת מעל פני האדמה, מהסרפאום למעט עמוד פומפיי העצום.[63]

עמוד פומפיי

זהו עמוד ניצחון רומאי לכבוד הקיסר דיוקלטיאנוס בין השנים 298302 לספירה. הוא בנוי בסגנון קורינתי. במקור הוא תמך בפסל ענק של הקיסר לובש שריון. הוא ניצב בצד המזרחי של חורבות הסרפאום. התייר המוסלמי,

המגדלור[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המגדלור באלכסנדריה
מטבע רומאי עם המגדלור

המגדלור של אלכסנדריה היה אחד משבעת פלאי העולם העתיק. הוא נבנה על חצי האי פארוס. כיום הוא שקוע במים על יד מבצר קייתבאי (אנ') שנבנה במאה ה-15 על ידי סולטן ששלט במקום. הוא שימש לסימון מקום החוף לספינות, באופן רציף ומדויק על ידי הצבת אש דולקת ומראות בראשו.[64]

המגדלור נבנה על ידי האדריכל הצעיר סוסטרטוס מקנידוס תלמידו של גדול האדריכלים המקדוניים דינוקרטס. הוא עמד במשך 17 מאות שנים.

מעריכים שגובהו של היה 130 מטר, בנוי כולו מאבן לבנה משובחת, רחב מאוד בבסיסו והולך וצר בקומותיו הגבוהות יותר. חוקרים סוברים שהחלק העליון של המגדל התמוטט בשנת 796 לספירה ויתר המגדל התמוטט לגמרי במאה ה-14, ברעידת אדמה חזקה.

חפירות של השרידים התת-ימיים מראים שפסלים ואובליסקים מהעיר הליופוליס הוצבו סביב המגדלור. נמצא פסל ענק בגובה של כ-12 מטר של זוג פתולומאים לבושים כאלים מצריים.

אבן בטוטה, מזכיר את המגדלור החרב בביקורו במקום בשנת 1326.[65]

הקייסריאום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת אלכסנדריה בציון מיקום הקיסריום

הקיסריאום נבנה על ידי קלאופטרה השביעית לזכרו של יוליוס קיסר והוקדש למרקוס אנטוניוס. אוגוסטוס הקיסר מחק כל זכר למרקוס אנטוניוס וניכס את המבנה לעצמו ולפולחן שלו.[66] מחוץ למבנה עמדו שני אובליסקים, "מחטי קלאופטרה" עמדו על כנם עד המאה ה-19, אחד הועבר לסנטרל פארק, לניו-יורק, והשני לאמברקמנט על התמזה בלונדון. האובליסקים נוצרו תחת תחותמס השלישי, והובאו לשם מהליופוליס על ידי הרומאים או היוונים.[20]

במאה הרביעית לספירה הוא הפך לכנסייה, מקום מושב הפטריארכיה של אלכסנדריה.

בורות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בור מים באל-נביח, אלכסנדריה

מתחת לאלכסנדריה נמצאו כ-100 בורות מים שסיפקו מים לאוכלוסייה. הבורות מקושרים ביניהם במבנים של כשלש קומות של עמודים מחוברים בקשתות.[20] העובדה שהעיר נוסדה באזור צחיח ללא מקורות מים, יצרה את הצורך באכסון מים במבנים רחבים וסגורים ששימרו את טריות המים.

המכלים הקדומים יותר משויכים לתקופה התלמית. הם ניזונו מאגירת מי הגשמים ונבנו במקומות שבהם היו נחוצים מים כגון מרחצאות ובתי קברות. המכלים בתקופה התלמית היו קטנים, חצובים בסלע ובצורת בקבוק. בתקופה הרומאית, הם השתכללו ונבנו חדרים מלבנים שנאטמו בחומרים מיוחדים. הם נבנו בצורה של "עץ", נפחים יורדים כלפי מטה ומחוברים ביניהם. מאוחר יותר נהיו גדולים יותר וחוברו ביניהם על ידי אקוודוקט. בשנת 365 לספירה התרחש צונאמי שגרם לזיהום המים במים מלוחים לכן הבורות נזנחו. במאה החמישית לספירה, תוכננה מערכת חדשה שהתמלאה במי הנילוס בזמן הגאות בנוסף למי הגשמים.

המערכת ננטשה וחזרה לשימוש בזמן השלטון הערבי. היא עברה שכלולים בדמות משאבות שהותקנו על גגות המכלים. המכלים היו בגדלים שונים, לפי השימוש שלהם, בבתים פרטיים או במבנים ציבוריים.[67]

תיאטרון רומי ובית הציפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1960, נחקרים על ידי מדענים פולנים, שרידי הרובע הרומאי של אלכסנדריה מהמאה הרביעית עד המאה השביעית לספירה בחפירות ארכאולוגיות בקום אל דקה (אנ'), מתחת לשכבת קברים מהתקופה המוסלמית.

המשלחת ארכאולוגית מטעם אוניברסיטת ורשה, חשפה בשנת 1964 תיאטרון הרומי, ובית מרחץ ציבורי.[68] סביבם נבנו בתי מלאכה בתי מגורים ובהם מספר רצפות פסיפס[69] ואולמות הרצאות.[70] זה היה אזור מגורים מבוסס. בולט בית הציפורים ובו שרידי רצפת פסיפס של בית מהתקופה הרומית באזור זה ובו ציורי ציפורים.

כמו כן נמצאו פרסקות קופטיות.

בתקופות מאוחרות יותר זה היה מרכז ימי וספא.

מבצר קאיטבאי

.מבנים מאוחרים יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר קאיטבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר קאיטבאי (אנ') הוא מבצר הבנוי על חוף הים התיכון. הוא נבנה בין השנים 14771479 על ידי הסולטן אל-שריף סייף אל-דין קאיטבאי. הוא נבנה בצד המזרחי של הקצה הצפוני של האי פארו, בכניסה לנמל, במקום בו עמד המגדלור של אלכסנדריה. בחלקים הישנים של המבצר ניתן להבחין בשרידי המגדלור.[71]

מסגד אבו עבאס אל מורסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסגד אבו עבאס אך מורסי

מסגד אבו עבאס אל מורסי (אנ') הוא מסגד שבו נקבר הקדוש הסופי אבו אל עבאס אל מורסי שנפטר בשנת 1286 המסגד נבנה בשנת 1307 ושרידי הקדוש שוכנו בו. המסגד שימש השראה למסגד של שייך זאיד באבו דאבי. הוא ממוקם בסמיכות למבצר קאיטבאי.

קתדרלת מרקוס הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתדרלת מרקוס הקדוש (אלכסנדריה) (אנ') היא כנסייה קופטית, מקום מושבו הנוכחי של האפיפיור של אלכסנדריה, ראש הכנסייה הקופטית, אורתודוקסית. על פי המסורת היא נבנתה במקום בו בנה מרקוס הקדוש את הכנסייה שלו בשנת 42 ובה ניצר רבים מתושבי העיר. בשנת 68 הוא נרצח ונקבר בכנסייה זו. בזמן הפלישה המוסלמית לעיר בשנת 641 הוא ניזוק מאוד אולם בשנת 680 היא נבנתה מחדש. המסורת אומרת שראשו של מרקוס הקדוש קבור בכנסייה. שרידי גופו נחטפו בידי סוחרים מונצי9ה בשנת 828.

הכנסייה נהרסה שוב בשנת 1219 בזמן הצלבנים ולאחר מכן נבנתה שוב. בתקופה המודרנית יש בניין חדיש לאחר שהכנסייה נהרסה לצורך הקמה מחדש.

בית הכנסת אליהו הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת יהודי עתיק שנבנה במקור בתקופת התלמוד ונחרב במהלך מרד התפוצות שפרץ בשנת 115 לספירה. בימי התלמוד, שנקרא "דיופלוסטון של אלכסנדריה" והוא מתואר כמפואר ביותר בבתוספתא במסכת סוכה.

בשנת 1354 נבנה שוב, נחרב במאה ה-18, על-פי הצו של נפוליאון, ובשנת 1848 תוכנן ונבנה מחדש על ידי אדריכל איטלקי במתכונת המזכירה קתדרלה אירופאית גדולה. בית הכנסת נחנך לאחר שופץ בעזרת ממשלת מצרים ב-9 בינואר 2020. הוא פועל כיום כמוזיאון ואינו פעיל לעריכת תפילות.[72]

בית הכנסת הראשי זראדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת עתיק מ 1381 (על פי כתובות עתיקות שנמצאו על כתליו) ששופץ בשנת 1880. נמצאו בו ספרי תורה עתיקים ויקרי ערך. [73]

בתי קברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטקומבות באל-שאקאפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תבליט מהקטקומבות

הקטקומבות נמנות בין שבעת פלאי תבל של ימי הביניים. הם מכילים מספר קברים, פסלים וחפצי קבורה עם סממנים מצריים, הלניסטיים ורומאיים. למשל פסלים מצריים הלבושים בבגדים רומאיים וכדומה. פיר בעומק 65 מ' ובו מדרגות, מוליך לחדרי קבורה חצובים בסלע. הם נחצבו במאה השנייה לספירה והיו בשימוש כאתר קבורה עד המאה הרביעית לספירה. הם בנויים על פני שלש קומות ונמצא במקום גם חדר שבו ערכו את טקסי הקבורה. נמצאו גם שלש סרקופגים עשויים אבן.[74][75]

הקטקומבות התגלו במקרה בשנת 1900.[20]

נקרופוליס (גאבארי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר מתים ברובע גאבארי באלכסנדריה. התגלתה במקרה ב-1997 בזמן סלילת כביש. הוא מכיל מאות נישות חצובות בקיר ובהן היו גופות רבות וכדי אפר על הרצפה. הנישות נסגרו ונאטמו באמצעות לוחות אבן. חלק מהלוחות הכילו דברי עידוד ותאור המתים.

החוקרים קבעו שזה היה מקום הקבורה של מעמדות הביניים.[20]

קבר אלכסנדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה. לאחר מותו, פרדיקס, החליט לשלוח את הגופה למוקדון.

ההיסטוריון הרומי קווינטוס קורטיוס רופוס מתאר את קבורתו של אלכסנדר ביצירתו היחידה הידועה לנו וששרדה עד ימינו, "תולדות אלכסנדר" (אנ') (Historiae Alexandri). גופתו של אלכסנדר נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון.

תלמי הראשון, שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר, חטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים, לממפיס. על פי כתבים מהתקופה שאמינותם אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה בגלל נבואה שהגופה תיצור מלחמות במקום המצאה ולכן יש לקבור אותה בעיר שבנה אלכסנדר.

בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול באלכסנדריה בנקרופוליס שנקרא סומה (גוף ביוונית), בו נקברו המלכים התלמיים, ובו שיכן את הגופה. במשך כמה מאות שנים זה היה מקור משיכה ורבים ביקרו בקבר.[76]

לאחר מכן פקדו את העיר מספר אסונות ונוצר צורך במקורות מימון. ארון הקבורה שהוסב לארון אלבסטר כדי להשתמש בזהב של הארון המקורי, נעלם. יש השערות שונות לגבי מקום המצאות הקבר. אחת מהן היא בנווה המדבר סיווה, אם כי קברו לא נמצא עד עצם היום הזה.[21]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה ההלניסטית והרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההיסטוריון דיודורוס סיקולוס, שכתב במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס, מנתה אוכלוסיית העיר בזמנו מעל 300,000 נפש.[77]

כפי הנראה, במאה ה-1 לספירה מנו תושבי העיר כמיליון נפש.[78]

כאשר נוסדה העיר היו רוב תושביה יוונים, כתוצאה מהגירה של יוונים ומוקדונים רבים למצרים. במשך הזמן התמזגו התושבים עם תושבי המקום והעיר יושבה על ידי אזרחים יוונים, מצרים ויהודים.

התלמיים הקפידו לשמור על הבידול של האוכלוסיות. היה דגש והאדרה של התרבות ההלניסטית, בחלקו ככלי להעדפה של האוכלוסייה היוונית.

כל שבט אתני גר ברובע נפרד. ברובע ראקוטי התגוררה בעיקר האוכלוסייה המצרית, מרכז העיר היה מיושב ביוונים ודוברי יוונית בעיקר בעוד שבמזרחה, סמוך לחוף הים, בשני רבעים, התגוררו היהודים והתפללו בבתי כנסת יהודיים.

על רקע קיום קבוצות אתניות ודתיות רבות נוצרו סכסוכים בין דתיים ולאומיים רבים.[79]

עבדות שהייתה מוסד רגיל ביוון, לא מצוינת בהיקפיה או בתכולת אוכלוסייתה אם כי סביר שהייתה קיימת.

כל האמור כאן מתייחס אלא לאוכלוסייה היוונית בלבד. אוכלוסיית הילידים, שהתנוונה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה רוחנית בעטיים של נישואי עריות במשך דורות מרובים, עבדה בקהות ובצייתנות את עבודתה המפרכת, מתוך שוויון נפש לכל מה שלא היה לו קשר עם האלים המקודשים עליה.[80]

מהתקופה הביזנטית עד מהפכת הקצינים החופשיים במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש המוסלמי, כמות התושבים בעיר פחתה יחד עם שקיעתה הכלכלית המדינית והחברתית נפוליאון התמודד עם כיבוש עיירה.

שלטונו של מוחמד עלי גרם לפריחה מחודשת בעיר והביא אליה מתיישבים רבים מבחוץ ומבפנים.

השנויים במספר האוכלוסים בעיר במאה ה-19
שנה מספר התושבים[53]
1800 8000
1821 12,528
1840 60,000
1863 170,000
1872 200,000
1882 232,626

בתחילת המאה ה 20, אלכסנדריה הייתה עיר בעלת צביון קוסמופוליטי, 25 אחוזים מתושביה היו זרים שחיו חיים עצמאיים בקהילות שלהם, בנפרד מהאוכלוסייה המקומית ועם זכויות מיוחדות. היו להם מוסדות משלהם כגון: בתי ספר, כנסיות, בתי חולים ומקומות בידור. הם נהנו מזכויות יתר אקסטריטוריאליות. גם בקרב האוכלוסייה המקומית, במשפחות של המעמד הגבוה, החלו הצרפתית והאנגלית, לתפוס את מקום הערבית, גם בחיק המשפחה.[56]

התפתחות מספר התושבים במאה ה-20
שנה מספר התושבים
1907 332,246
1917 460,000 (כ-20% זרים).
1927 600,000: 17% זרים, 33% קופטים, יהודים
1947 אוכלוסייה: 919,024;  (כ-11% זרים)[81]
1965 כ-1.5 מיליון

היהודים באלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הגיעו למצרים מארץ ישראל לאחר חורבן הבית הראשון כפליטים שהגיעו עם ירמיהו הנביא. בתקופת השושלת הפרסיות הם הובאו למצרים כשכירי חרב כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח.

באלכסנדריה - תולדות היהודים מתוארכים לייסוד העיר על ידי אלכסנדר מוקדון. בתחילה מספרם היה קטן. עם הזמן, בעיר נוסדה קהילה יהודית גדולה. הם ישבו בשני רבעים של העיר ומנו כ-100,000 נפשות. העיר הייתה ביתה של הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם.

יוסף בן מתתיהו מספר שאלכסנדר אף פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מאחר שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנים אלו.

בין יהודי העיר המפורסמים מאותה התקופה היה הפילוסוף פילון האלכסנדרוני.[82]

מצרים הייתה כאמור לב הפזורה היהודית, והמרכז המתקדם ביותר של התיוונות מחוץ ליוון עצמה. באופן כללי, העולם הפגאני היה מאוד סובלני כלפי גיוון דתי, ומצב זה אפשר ליהודים חופש דת ופולחן (מונותואיסטי) מלא. בתקופה ההלניסטית היהודים היו בעלי זכויות ניהול עצמי, הם ייסדו בית דין ובית כנסת גדול.[83] בראשם עמד אתנרך (נשיא העם). [84]החל משלטון הקיסר ספטימוס סוורוס (193-211) את מקום האתנרך, תפסה מועצת חכמים.[85]

אלכסנדריה הפכה למרכז להגות יהודית, בה חיברו את תרגום השבעים, תרגום הברית הישנה ליוונית שנשלם בשנת 132 לפנה"ס.[86]

עם זאת הזרם המרכזי של ההיסטוריונים של אלכסנדריה היה ידוע לשמצה בשנאת היהודים שלו. אחת הסיבות לעוינות זו נבעה מן העובדה שילידים מצריים רבים, שחיו חיי אומללות תחת השליטה היוונית והרומית, לא יכלו לסבול את הפריחה והשגשוג שזכו בו היהודים הזרים. קנאה חברתית זו השתרשה כמעט בכל הכתבים של הסופרים ההלניסטיים באלכסנדריה ובסביבתה.

התקופה הרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הרומית היו היהודים 40% מתושביה של אלכסנדריה. התושבים האחרים היו בעיקר יוונים.

לאחר כיבושה של מצרים בידי הרומאים. הכיבוש הרומי של מצרים גרם למשבר חמור בקרב היהדות המצרית. הרומאים ביטלו את הצבא המוקדוני ואתו נעלם גם הצבא היהודי. הם גייסו את הפקידים מקרב החוג הסגור של יוונים בעלי פריבילגיות וכך קופחו זכויות היהודים בשטח זה. הואיל והחיילים והפקידים היו מעין מעמד גבוה בתוך הציבור היהודי במצרים, גרם הביטול של שני מעמדות אלה לירידה קשה ברמת חייהם החברתית והתרבותית של היהודים. מכה קשה נוספת ליהודי אלכסנדריה הייתה מס הגולגולת שהוטל עליהם בניגוד לאזרחי הערים היווניות.[84] עם זאת לא נלקחו מהם זכויות האזרח שניתנו להם על ידי אלכסנדר מוקדון. על פי יוסף בן מתתיהו, זכויות אלו נחרטו על לוח נחושת שהיה קיים בימיו של בן מתתיהו.[85]

ארגונה מחדש של הפרובינציה בידי הרומאים הביא לסכסוכים בין היהודים, אזרחי אלכסנדריה היוונים והשלטונות הרומיים. היו בעיקר מחלוקות על רקע דתי בין התושבים השונים. לאלו הצטרפו עם הזמן גם התושבים הנוצרים.[13]

בשנת 38 לספירה, בזמן ביקורו של המלך אגריפס באלכסנדריה, פרצו מהומות בין אתניות בין יהודים ויוונים תושבי המקום. בוצע טבח אכזרי ביהודים ונשרפו בתי כנסת. מהומת אלו ידועות כפרעות אלכסנדריה (38) (אנ') והן מתוארות בספרי פילון האלכסנדרוני.[87]

בעקבות מלחמות היהודים ביהודה, נוצר מתח רב בין הרומאים השליטים והתושבים היהודים. תוצאה של מתח זה הייתה סדרה של רציחות ופרעות ביהודים במהומות אלכסנדריה (66) (אנ').

הקיסר טראינוס

בין השנים 115–117 לספירה, התרחש מרד התפוצות, מרד של היהודים מקינטיקה, מצרים, קפריסין, מסופוטמיה ואלכסנדריה כנגד הקיסר הרומי טראינוס. מרד עקוב מדם זה נמשך שנתיים ונסתיים בניצחון הרומאים ובמעשי טבח ביהודים. בעקבות מרד זה, קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות - חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. נגרם נזק רב לאלכסנדריה העיר.[36]

רק לקראת סופה של התקופה, שוב התאושש היישוב היהודי במצרים וידוע על מוסדות יהודים שעסקו בפדיון שבויים מארץ ישראל.

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו התרחב השימוש בשפה העברית ובשמות עבריים ככתבם וכצורתם. יהודי אלכסנדריה קיימו קשר עם יהודי ארץ ישראל.

מלחמות דת בלתי פוסקות נמשכו באלכסנדריה גם בשנים מאוחרות יותר, והיהודים היו חלק מהמהומות. בשנת 412 התמנה לבישוף העיר קיריליוס.[88] הוא פקד על גירוש 100,000 יהודי אלכסנדריה ולא בהוראת השלטונות האזרחיים הרומיים.[89] לאחר מהומות ופרעות, במאה החמישית לספירה, חרב הרובע היהודי.

התקופה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע - האסלאם והיהדות בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן המאה ה-9 ואילך, העולם האסלאמי של ימי הביניים העניק מעמד של חסות לשני מיעוטים נוצרים ויהודים. בניגוד למצב אצל עובדי האלילים שם הייתה הבחירה ברורה: אסלאם או מוות, בנוגע ליהודים ולנוצרים שהן בעלי דתות: "מוכרות", כלומר מבוססים על התגלות אמיתית (גם אם זמנן חלף) הייתה אפשרות שלישית: אסלאם מוות או כניעה. מעמד זה, הקרוי ד'ימי, כלל שורת מגבלות על מקבל החסות. ההגבלות כללו מגורים ברבעים נפרדים, חובה ללבוש בגדים ייחודיים, איסורים על הטפה נגד התאסלמות ונגד נשיאת נשים מוסלמיות, וגישה מוגבלת למערכת המשפטית (עדותו של יהודי לא נחשבה אם נסתרה על ידי עדותו של מוסלמי). ד'ימי נאלצו לשלם מס גולגולת מיוחד (ה"ג'זיה").

היהודים נחשבו כאנשי הספר אהל אל-כתאב הזכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הם זכו לביטחון אישי והותר להם לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם.

ככלל, התייחסו המוסלמים אל המיעוט היהודי שבתחומן כאל אזרחים מדרגה שנייה, ותמיד נדרש ממנו להיות כנוע כלפי המוסלמי. שורת חוקים אף דאגו להדגיש זאת. נאסר למשל על היהודים לרכב על סוס (רק על חמור), ונאסר עליו לרכב כלל בפיסוק רגליים אלא רק מן הצד. ליהודי נאסר להיות בעליו של עבד ונאסר עליו להכות מוסלמי (גם אם הלה תקף אותו).

למרות כל זאת, למרבית המגבלות הללו היה אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי. העונש הכלכלי הממשי היחיד שהוטל על הד'ימים היה כספי. הם שילמו מיסים גבוהים יותר כחלק ממערכת אפליה מורשת האימפריה הביזנטית, וסבלו מחוסר שוויון בחוקי הירושה. לא היו עיסוקים סגורים בפניהם ולא נכפו עליהם עיסוקים מבזים אחרים. בנוסף, בעולם המוסלמי חופש הדת שניתן למיעוטים בכלל וליהודים בפרט היה גדול לאין ערוך ממה שהיה להם באירופה הנוצרית. היהודים ניהלו את ענייניהם הפנימיים במידה רבה של אוטונומיה, ולפחות בענייני משפחה, אישות ודת התנהלו חייהם על פי הדת היהודית.

היישוב היהודי באלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים חזרו לאלכסנדריה בעת הכיבוש המוסלמי 642. אולם במספרים קטנים.

היישוב היהודי באלכסנדריה הלך ופחת. הנוסע היהודי בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ־300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות ועובדיה מברטנורא שביקר בעיר ב־1487 מצא 25 משפחות. ושני בתי כנסת: בית כנסת 'כנסת אליהו' על שם אליהו הנביא ובית הכנסת 'ציראדיל' אשר נוסד בשנת 1370.[84]

בסוף המאה ה-15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן זמרה ואברהם דוד.

בין השנים 1750–1775 עם עלייתה האיטית וההדרגתית של אלכסנדריה כנמל בעל חשיבות, היגרו אליה יהודים מרוזטה (רשיד) וממקומות סמוכים אחרים, והתיישבו בקצה המזרחי של אלכסנדריה. חלקם עסק בדייג, חלקם בסחר הים ובנה בתי עסק קטנים או מגורים קרובים לחוף הים. [90]

בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העות'מאנית. המשבר ורעידת אדמה, בסוף המאה ה-18 פגעו מאוד בקהילה היהודית ודלדל את אוכלוסייתה.[84]

המאה ה-19 עד מהפכת הקצינים החופשיים במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חדירת האירופאים למצרים, שבה הקהילה היהודית וגדלה. בין השאר כיהנו בה כרבנים ראשיים הרב ישראל משה חזן, הרב נתן עמרם, הרב משה פארדו, הרב פרופ' דוד פראטו והרב ד"ר משה ונטורה.

במאה ה 19 נמשכה ההגירה היהודית אל העיר.

להלן השנויים במספרי היהודים בעיר:

הגידול ביהודי אלכסנדריה במאה ה-19 [90]
שנה מספר היהודים
1805 מאות בודדות
1847 1200
1850 כ-2000
1882 כ- 3000
1888 כ-8000
סוף המאה ה-19 כ-10,000 [91]
אחרי מלחמת העולם השניה כ-15,000
לאחר 1948 רוב היהודים עלו ארצה

גידול האוכלוסייה היהודית בעיר היה מקביל לגידול האוכלוסייה הכללי בעיר. גידולם המספרי ופעילותם הכלכלית של יהודי אלכסנדריה היו בין הגורמים מעוררי הקנאה, שגררו עלילת דם בשנים 1869, 1870 ן-1882.[92]

יהודי אלכסנדריה, נטלו חלק פעיל בהפיכתה של העיר מיישוב קטן למרכז מסחרי רב חשיבות, לא רק בקנה מידה מזרח תיכוני, אלא עולמי. יהודים ילידי מצרים ומהגרים מצפון אפריקה (בייחוד ממרוקו), ממזרח אירופה (בייחוד מרומניה) וממרכז אירופה, מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, תרמו ליוזמה כלכלית ולקשרים עם ארצות אחרות. היותה של אלכסנדריה העיר הקוסמופוליטית ביותר במצרים ושערה התרבותי לאירופה גרם לכך, שגם בקהילות היהודיות יוכרו ההשפעות האירופיות יותר מאשר בקהילות מצרים האחרות. נוסף למוסדותיה הקהילתיים הרגילים הוקמו בה גם מוסדות מסונפים לאירגוניים יהודיים או לא יהודיים עולמיים: כל ישראל חברים, בני ברית, הבונים החופשיים, מועדון רוטרי ועוד.[90]

ב 1874 נוסד בית דפוס על ידי חיים מזרחי שהיה ברמה בינלאומית ועסק בהדפסת ספרי תפילה, ספרים בערבית וגם בעברית. [73]

בסוף המאה ה-19 ועוד יותר בראשית המאה העשרים, מסתמנים שינויים לא רק במספר היהודים באלכסנדריה, אלא גם בפיזור מגוריהם בכל שכונות העיר, כולל השכונות העשירות. רבים התבססו במקצועות חופשיים, בייחוד עורכי דין ורופאים , ובעסקי מסחר בקנה מידה גדול. עשירי היהודים ומיוחסיהם הפכו לחלק בלתי נפרד מן ה “חברה הגבוהה” באלכסנדריה, קשורים בפגישות החברתיות של החוגים הפיננסיים, הדיפלומטיים והפוליטיים . לצד החברה הגבוהה ובעלי המקצועות החופשיים, התפתחה בקרב יהודי אלכסנדריה, בייחוד מראשית המאה העשרים, שכבה של פקידים מכל הסוגים בבנקים, בחברות פרטיות, שעסקו בהנהלת חשבונות, גבייה, עמילות ועוד, ושהשתכרו עד 20 לירות מצריות לחודש, סכום נכבד באותם ימים. היו גם עניים רבים שנצרכו לשירותי הסעד והחינוך, המאורגנים יפה בקהילת אלכסנדריה. [90] [73]

היו קיימים מספר בתי כנסת ובתי ספר יהודים.[73]

באלכסנדריה היה מועדון "מכבי" לנוער, היהודים שוחחו ביניהם בשפה הצרפתית ובשפה הערבית, היהודים עסקו במקצועות חשובים והיו נדבך חשוב מאוד בתרומתם לכלכלת העיר והמדינה כולה.

הנוצרים באלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסורת הנוצרית, דת ישו הובאה למצרים לאחר עלייתו לשמים, על ידי מרקוס המבשר, במאה הראשונה שהיה גם הפטריארך הראשון של אלכסנדריה. הקהילה היהודית העצומה וההלניסטית של העיר סיפקו כר נוח להתפשטות האמונה החדשה (רעיונותיו של פילון, למשל, משפיעים עמוקות על הנצרות עד היום), ומשם התרחבה גם לשאר מצרים וליוונים המקומיים.

במאות השנייה והשלישית סבלה הכנסייה מרדיפות הקיסרים הרומיים.

בשנת 284 הקיסר דיוקלטיאנוס רדף אחר נוצרים באלכסנדריה והוציא אותם להורג. אולם העיר שמשה קרקע להתפתחויות תאולוגיות חשובות בדת הנוצרית, הקיימות עד היום.

הנצרות השתלטה סופית על מצרים בסביבות שנת 450 לספירה. כתב ההירוגליפים נזנח ככל הנראה מוקדם יותר, והרוב המוחץ של מקדשי האלילים הוצאו מכלל שימוש. אחד מהסממנים היחידים שנותרו מתקופת מצרים העתיקה היא השפה הקופטית, שמדוברת עד היום בקרב הנוצרים הקופטים.[93][94]

איקונין קופטי של אנטוניוס הקדוש.

אסכולת אלכסנדריה או הדידסקאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אסכולת אלכסנדריה (נצרות)

כבר במאה השנייה לספירה, התגבשה בקרב הנוצרים בעיר, אסכולת אלכסנדריה או הדידָסקאלִיה שפרושו הוראה. היא פעלה באלכסנדריה מהמאה השנייה לספירה עד המאה השביעית. הדידָסקאלִיה הוקמה בידי פנטנוס (אנ'), פילוסוף יליד סיציליה שהתנצר, תחילה כמוסד חינוכי למומרים החדשים לפני הטבלתם לנצרות.

בתקופה זו פעל בשם התנועה גם אנטוניוס הגדול הידוע אנטוניוס אב כל הנזירים. מייחסים לו את מיסוד הנזירות הנוצרית.

ממשיכו של פָּנתֶּנוּס, קלמנס האתונאי, הפך אותה למרכז משיכה לרבים, על ידי כך שבה נלמדו כל המקצועות ולא רק הנוצריים. תלמידו וממשיכו היה אוריגנס, גדול הוגיה של האסכולה שביסס את השיטה האלגורית בפרשנות כתבי הקודש. הבאים אחריו, גרגוריוס תאומטורגוס (עושה המופתים), הפטריארך הרקלס מאלכסנדריה, דיוניסיוס הגדול ודידימוס העיוור, הפכו את הדידסקאליה למרכז הנוצרי החשוב ביותר בנצרות. התנועה דגלה בפרשנות כתבי הקודש באמצעות אלגוריה ובה כל סיפורי הברית הישנה אינם ניתנים להבנה פשוטה וכי אם כאלגוריות לאירועים ולרעיונות המתקשרים לישו ולברית החדשה.

אוריגנס, פורטרט על ידי Guillaume Chaudière משנת 1584. מהוויקיפדיה היוונית.

אלו היו שיטות שבהם השתמש כבר פילון כדי לפשר בין קדושת המקרא לרעיונות האפלטוניים בהם דגל.

בתגובה, התגבשה במאה השלישית בעיר אנטיוכיה שבסוריה, אסכולת אנטיוכיה, יריבה, מתוך התנגדות לשימוש באלגוריות ומתוך חתירה להבנת הכתוב כפשוטו.[93]

כריסטולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כריסטולוגיה

נושא נוסף שבה עסקה התנועה היה בתחום הכריסטולוגיה. גם בתחום זה היה פילוג דעות בין שתי האסכולות: בני אלכסנדריה ביקשו להבליט את נוכחותו של ישו בעולם הגשמי ואת פועלו בתוכו, על ידי העלאת חשיבות הצד השמימי בו, שביטל או שינה את האדם. האנטיוכים לעומת זאת, שאפו להגן על השלמות והאופי הבלתי-משתנה של האלוהי בישו באמצעות התעקשות על כך שהיה גם אדם רגיל עם נפש ומוח אנושיים.

בתקופות אלו זיהו המאמינים הנוצרים מתח בין המונותאיזם הנוצרי, לבין האמונה בשילוש ופולחן ישו. על מנת לפתור מתח זה התפתחו מספר דוקטרינות:

איקונין של וועידת נקיאה

האריאניות הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256336, ובה נאמר שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. זרם זה יצר מחלוקות וגרר מספר ועדות (ועידת ניקיאה -325), הוועידה האקומנית השנייה בקונסטנטינופול -381. כתוצאה מכך הוכרזה הפרשנות שלהם ככופרת. את המאבק באריאנים הוביל הבישוף אתנסיוס מאלכסנדריה.

נֶסְטוֹרְיאניזם - עיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו. גם אותה הנצרות הרשמית - הביזנטית והקתולית - סימנה כמינוּת. בשנת 431 הקיסר תאודוסיוס השני, כינס ועידה אקומנית באפסוס שידועה כוועידת אפסוס. קירילוס האלכסנדרוני, ניהל מאבק להוקעת הנסטוריאנים בוועידת אפסוס שגינתה ונידתה את נסטוריוס (אנ'), הוגה התנועה.

מונופיזיטיות זרם נוסף פותח על ידי אוטיכס (אנ') (Eutyches) ראש המנזר בקונסטנטינופול, כריאקציה לנסטוריאניות. המונופיזיטים טענו כי שני הטבע-ים הותכו ויצרו טבע חדש, אחד ויחיד, וביטלו לחלוטין את ההפרדה בין האנושי לאלוהי בישו. הם טענו לישו היה טבע אחד. גם תורה זו גונתה ככפירה.

תיאור סכמתי של הדוקטרינות השונות בכריסטולוגיה הנוצרית

דיופיזיטיות על פי ההשקפה הכריסטולוגית הזו, ישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית. זו כריסטולוגיה שבה מחזיקות הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית.

בוועידת כלקדון ב-451 נוסחה ההגדרה הכריסטולוגית הרווחת עד ימינו, לפיה היו לישו שני טבע-ים מושלמים ובכך גברו על האלכסנדרונים.

אסכולת אלכסנדריה, אף שלא נסחפה אחרי המונופיזיטים, ספגה מכה קשה, ויומרתה לעליונות בעולם הנוצרי התערערה. הכנסייה המצרית (יחד עם כמה אחרות במזרח) לא קיבלה את החלטות כלקדון, שנראו לה כנסיגה לכיוון נסטוריאני, ונוצר קרע בינה לכל היתר. גינוי המונופיזיסטים בוועידת כלקדון, היה גורם מכריע לפרישת הקופטים מן הנצרות האורתודוקסית.

המונופיזיטיות הייתה פופולרית מאוד במצרים. מנקודה זו והלאה, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי, הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוקסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא-כלקדוני, הידוע כאפיפיור הקופטי. הכנסייה הקופטית מכחישה כי היא תומכת במונופיזיטיות, שלדעתה היא כפירה. הם לפעמים קוראים לקבוצה הכלקדונית "דיופיזיים". מושג הקרוב יותר לדוקטרינה הקופטית היא "מיאפיזיטי", המתייחס לטבעו המורכב של ישו – אל ואדם, מחוברים באופן בלתי נבדל בלוגוס. הקופטים מאמינים בשני טבעים המחוברים יחד "ללא התערבות, ללא בלבול, וללא שינוי". שני טבעים אלה "לא נפרדו זה מזה ולו לרגע".[93][94]

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש באלכסנדריה מיעוט נוצרי השייך לכנסיה הקופטית המצרית.

הבישוף בעל הדרגה הגבוהה ביותר בפנסיה הוא הפטריארך של אלכסנדריה הנושא את הכינוי אפיפיור. מקום מושבו בקהיר. סמכותו נובעת מסט. מרקוס.

השיעורים והמזמורים מתנהלים בערבית, לעיתים מלווים בטקסטים המקוריים של הליטורגיות המסורתיות הכתובות בקופטית.

החל מ-1890 הכנסייה פתחה שיטת ניהול דמוקרטית: הפטריארך בשיתוף 12 בישופים דיאקונים בצירוף מועצות של "הדיוטות" מהקהילה, מפקחים על המצב הכספי של המוסדות השונים ומנהל של החוקים הקשורים לנשואים, ירושות ועניינים בעלי נופך אישי. לאחר מות הפטריארך, נבחרים שלשה נזירים בני 50 ומעלה כמועמדים להחליף אותו. מבין שלשתם נבחר אחד בהגרלה.

לכנסיה בתי ספר יסודיים ותיכוניים ובתי ספר של יום ראשון. קיים גם מוסד השכלה גבוהה בקהיר.[95]

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופות ההלניסטית והרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אלכסנדר מוקדון וחלוקת האימפריה, מצרים נשלטה בידי שושלת תלמי. אלכסנדריה יועדה להחליף את בירת מצרים הקודמת ממפיס.

ממצרים התלמיים שלטו על קיריני לוב, כרתים, האיים הקיקלדיים, פניקיה, קפריסין, ארץ ישראל, האיים הספוראדיים סמוס ולסבוס, על סמותרקי ועל ההלספונטוס.[21]

הכיבוש הביא להגירה של יוונים ומוקדונים רבים למצרים. הם החזיקו ברוב המשרות המנהליות החשובות. החל מהמאה השנייה לספירה, יותר ויותר מצרים קיבלו משרות במנהל ונוצר מיזוג בין יוונים למצרים.[21]

אלכסנדריה הייתה בעלת חוקים משלה, מועצת עם משלה (בולה), חבר שופטים שלה וחבר אזרחים שהתכנס באקלסיה (אספת העם) כפי שהיה בכל עיר יוונית אחרת. הייתה בה בירוקרטיה כבדה, כתוצאה מההשפעה המצרית. כל אזרח היה חייב לשלם מיסים.[96] החוק התבסס על החוק היווני (בעיקר על החוק של אתונה). אלכסנדריה הייתה בעלת אוטונומיה חלקית. הכפיפות לשלטון המלכותי באה לידי ביטוי בכמה אופנים: המלך מינה אחראי אזרחי ופקיד שלטון צבאי. במשך הזמן התבטלה האספה ולאחר מכן גם המועצה.[16]

זכויות האספה שבוטלו על ידי אוגוסטוס לאחר הכיבוש הרומאי, הוחזרו על ידי ספטימוס סוורוס.

אחר מותם של קלאופטרה ומרקוס אנטוניוס, מצרים לא נעשתה פרובינקיה רומית, אלא ממלכתו הפרטית של אוֹקטאוויאנוּס, כיורש נחלתם של מלכי בית תלמי. הקיסר שלט באמצעות נציג מיוחד ממעמד הפרשים,[80] והיא נותרה מחוץ לתחום עבור הסנאט הרומי.

בהמשך אלכסנדריה הפכה למחוז של האימפריה הרומית, חסרת כל אוטונומיה פוליטית אמיתית.[63]

בימי הקיסרות הרומית, מנהל המדינה, שלא כמו בפרובינציות האחרות, היה על טהרת הבירוקרטיה. אפילו עריה היווניות של מצרים התנהלו ללא מועצות וללא פקידים נבחרים.[80]

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו התפתחה הכנסייה האורתודוקסית. באלכסנדריה ישב הפטריארך האורתודוקסי שהיה כפוף לקיסר הרומי. במקביל לנציב רומי.

לאחר ועידת כלקדון, פרשו הקופטים מן הנצרות האורתודוקסית. מנקודה זו והלאה, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי,

הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוקסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא כלקדוני, הידוע כאפיפיור הקופטי. הפילוג התאולוגי בין הכנסיות השונות, שהייתה לו משמעות גאוגרפית ותרבותית, קיבל משמעות פוליטית ויש חוקרים שטוענים שהיה מקור לחולשה לאימפריה הביזנטית, דבר שהכשיר את הקרקע לכיבושי האסלם.[93]

התקופה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדריה ירדה פוליטית בצורה ניכרת עם הכיבוש המוסלמי ועם הזחת הבירה לאל-פוסטאט.

מצרים בכללה ואלכסנדריה בפרט הפכו לחלק מהחליפות המוסלמית שנשלטה בידי החליפים של בית עבאס מבגדד, באמצעותי שליטים מקומיים ממונים מטעמם.

במאה ה-11, גם הפטריארך הקופטי של אלכסנדריה העתיק את מקומו לבירה החדשה ואלכסנדריה הצטמצמה מאוד בשטחה.[15]

בתקופת הסולטנות הממלוכית. לנסיכים המושלים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים.

מוחמד עלי והמאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוחמד עלי (שליט מצרים)

ב 1798 מצרים שהייתה פרובינציה אוטונומית למחצה של השלטון העותומני, נכבשה על ידי כוחות צרפתיים של נפוליאון בונפרטה. ב-1801 נשלח לכאן מוחמד עלי, כשני בפיקוד על יחידה צבאית שאמורה הייתה לגרש את הצרפתים. ב 1805 הוא הצליח לקבל תפקיד של משנה למלך במצרים בדרגת פאשה.

מוחמד עלי שם קץ לחברה המסורתית במצרים. הוא חיסל את הממלוכים, האוליגרכיה השלטת לשעבר, הפקיע את המעמדות הישנים של בעלי האדמות, הפך את המעמד הדתי לגמלאים של הממשלה, הגביל את פעילותן של קבוצות הסוחרים ובעלי המלאכה הילידיים, נטרל את הבדואים וריסק את כל תנועות המרד בקרב האיכרים. [97] שלטונו בא לידי ביטוי באלכסנדריה בעיקר בגלל התיעוש שהנהיג שמשך לכאן תושבים זרים רבים.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 אלכסנדריה המשיכה להתפתח כעיר קוסמופוליטית. הקבוצות האירופאיות היו בעלות זכויות מיוחדות. הם נהנו מזכויות יתר אקסטריטוריאליות, בהתאם להסכמי הקפיטולציות, שמשמען אי כפיפות משפטית ופוליטית לשלטונות מצרים. תביעותיהן התבררו בפני צירים אירופאיים, או בבתי משפט מעורבים. הזכויות הכלכליים שלהן היו מוגנים על ידי הצירויות המגובשות והסגורות שלהם כמעט ללא קשר עם האוכלוסייה המצרית. הם ניהלו חיים עצמאיים, בקהילות שלהם.

העיר פרחה מבחינה ליברלית, פורסמו עיתונים שונים, נפתחו בתי ספר ומוסדות חינוך.[56]

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים הליברליזם דוכא לטובת הלאומיות הערבית.[59]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופות ההלניסטית והרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמיים פיתחו את עושרה של מצרים וגם האוכלוסייה המקומית הפיקה מכך תועלת. אלכסנדריה התפרסמה, הן כמרכז של מסחר ותעשייה והן כמרכז של מצרים התלמיית.

ניתן להגדיר את המודל הכלכלי ששלט בה כגרסה מיוחדת של "סוציאליזם ממלכתי":

  • אמצעי הייצור היו בידי המדינה.
  • מרבית האדמה הייתה בבעלות המלך, לפי מנהג פרעוני עתיק. התלמיים הפקיעו נחלות גדולות מידי האצילים והכוהנים והארץ כולה נוהלה כמו חווה ממשלתית. הפקידים הורו לכול פלח מה לגדל.
  • בכל שעה הייתה הממלכה יכולה לגייס עובדים לעבודה במכרות, בחפירת תעלות או בסלילת דרכים.[80]

החלק העיקרי מהכנסות המדינה בא מן המיסים: מלכי בית תלמי ירשו מן הפרעונים שיטה של מיסים ישירים ועקיפים מושלמת ומורכבת.

מיסים ישירים - ביבול שניגבה מן האיכרים המעבדים את אדמת המלך. באגרות - נמצאו עדויות של אגרות עבור רישיונות לבעלי מלאכה, אגרות בעד הטבעת חותמות על חוזים מסחריים שהונהגו עוד על ידי הפרעונים, מיסים בעד החזקת עופות בית ומבנים, מיסי ירושה, וכן תשלומי מכס ובלו.

מיסים עקיפים - על שיכר, על יין, על אריגים, על דגים, על מלח, על שמן ועוד.[21]

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלכסנדריה היו תעשיות רבות שמטרתן הייתה לשרת את העיר ומוצריהן נצרכו בעיקר לצריכה מקומית.

בעיר היו חמש תעשיות עיקריות:

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שצור, עיר נמל משמעותית, הוחרבה על ידי אלכסנדר, אלכסנדריה מילאה חלל מסחרי. היא הפכה לצומת רווחית ברשת הסחר של הים התיכון, ומשכה מסחר ממזרח, מצפון וממערב. זה אפשר לכלכלה המקומית לשגשג, מה שהוביל להשקעות במוסדות כגון הספרייה של אלכסנדריה.

העיר נודעה במשיכתה למדענים, פילוסופים, אמנים ומתמטיקאים.[16]

בתקופה הרומאית, התנהל המסחר ברומא לא רק בין הארצות השונות השוכנות לחוֹפי הים התיכון, אלא גם עם הארצות השכנות, ועל ידיהן – גם עם ארצות רחוקות יותר, ובייחוד עם ארצות המזרח אתיופיה, ערב, פרתיה, ובאמצעות זו האחרונה – גם עם הודו וסין. כדי להתגבר על המרחקים הללו היה הכרח להקים תחנות מעבר, שבהן אוחסנו סחורות מארץ אחת, ומכאן הן חולקו בארצות האחרות. אַלכּסנדריה שימשה תחנת מעבר כזו בשביל נוּבּיה וערב, ובמידה מסוימת גם בשביל הוֹדוּ.[80] אלכסנדריה הפכה לתחנה מרכזית בסחר החוץ של מצרים בעיקר בזכות הנמל הגדול שלה. עם זאת, היא נבחרה להיות מאגר התבואה המרכזי של המדינה. לאלכסנדריה הובאו גם שמן ודבש לשימוש האוכלוסייה ולאחסון במחסנים ובאסמים המלכותיים. מצרכים נוספים שנשלחו בכמויות גדולות לאלכסנדריה היו בדים, פפירוסים ויינות. העיר גם צרכה כמויות גדולות של ירקות.

אלכסנדריה ייצאה בעיקר תבואה, פפירוסים שגודלו במצרים ומוצרים מן המזרח הרחוק שבחלקם עובדו באלכסנדריה. המסחר התחלק לשלושה חלקים עיקריים:

בימיו של אוגוסטוס קיסר, המשיכה העיר להתפתח והיא נשארה העיר השנייה בגודלה בעולם אחרי רומא.

תודות לפוריותה, שעלתה על זו של כל הפרובינציות האחרות, הייתה מצרים בעידן הקיסרות ממגורתה של איטליה. משום כך ייחסו הקיסרים משקל מיוחד לפרובינציה זו, שהשלטון עליה הבטיח להם את נאמנותה של איטליה. מרכיב שני בחוסנה של מצרים הייתה החרושת שלה, ובעיקר ייצור אריגים, זכוכית ופפירוס. מרכיב שלישי היה המסחר שלה עם הוֹדוּ, שהתנהל לאורכו של היאוֹר עד לעיר קוֹפּטוֹס, וממנה בדרכי המלך הגדולות עד לנמלים של ים סוף.[80]

כאמור, הקיסר הרומאי טריאנוס פתח נתיב מים אל לקיסמה, סואץ של ימינו, על ידי חיבור בין תעלות ושלוחות של הנילוס וכך יכלו אניות רומיות, להפליג מן הים התיכון לים האדום.

במרוצת הזמן הייתה לעיר מסחר חשובה ביותר בעולם העתיק. רציפים ארוכים השתרעו על חופיה, ואניות באו אליה ממזרח וממערב. היא הייתה אסם התבואה של העולם העתיק. בנוסף לחיטה היא עסקה גם ביצוא ספרים, כספקית הפפירוס וכספקית הידע.

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התגברות המתחים הדתיים המתמידים בעיר העיר נפלה מגדולתה. במהלך המאה השלישית, החלו להתחזק כוחות מקומיים בעמק הנילוס, אלכסנדריה נחשבה לבת ברית של הביזנטיים, אך התנתקה מייתר חלקי מצרים, היא איבדה את חשיבותה המסחרית, דבר שגרר ירידה בזוהרה ובמספר תושביה. רעידת האדמה שהתחוללה בכרתים, ב 365 לפנה"ס יצרה גל צונאמי שפגע באלכסנדריה.[93]

התקופה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוטלו מיסים על התושבים הלא מוסלמים - מיסי הג'זיה (מס גולגולת על מי שאינם מוסלמים - ד'מי). מיסים אלו אף גרמו לשלטונות לא לדרוש התאסלמות של האוכלוסייה.

בזמן החליפות של בית עבאס, מצרים שימשה בסיס צבאי להתפשטות המוסלמית. המספנה הביזנטית באלכסנדריה שימשה גרעין לבניית צי פלישה מוסלמי לאיי הים התיכון ולצפון אפריקה.[45]

בתקופת השושלת הפאטימית הייתה תקופה של פריחת המסחר, כתוצאה מהתפתחות פוסטט כעיר נמל כלפי המזרח, דרך תעלה לים האדום.

במאות ה-14 וה-15, אלכסנדריה המשיכה לפרוח כמעצמת מסחר תחת השלטון האסלאמי, כתוצאה מהסכמי מסחר עם אראגון ג'נובה וונציה שהפיצו באמצעות ים סוף סחורות שהגיעו מהמזרח, בעיקר מוצרי טקסטיל ומותרות. במאה ה-14 היא שמשה צומת מעבר חשובה לתבלינים מהודו. אולם גילוי המעבר הימי להודו על ידי הפורטוגזים ב 1498, פגע בחשיבותה לגבי המסחר הזה והתחילה ירידה מסחרית שהורעה עוד יותר בעקבות הפלישות העות'מאניות.

תחת שלטון העות'מאנים, התעלה שחיברה את אלכסנדריה אל הנילוס נזנחה ונסתמה ובכך חנקה את החיים המסחריים של העיר.[15]

המאה ה-19 עד מהפכת הקצינים החופשיים במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1820 מוחמד עלי החדיר גידול כותנה למצרים. מ-1840 הסתמן ביקוש רב באירופה למוצר זה, ביקוש שהעשיר את אלכסנדריה.

העיר הפכה להיות מרכז בנקאי ומסחרי חשוב. פתיחת מסילת הרכבת בין קהיר לאלכסנדריה, לצד הזינוק הביקוש לכותנה שנוצר כתוצאה ממלחמת האזרחים האמריקאית ב 1860 ופתיחתה של תעלת סואץ בשנת 1869, מיצבה את אלכסנדריה כתחנה העיקרית להודו והביאה לגידול מהיר באוכלוסייה המקומית והזרה.[55] בימי שלטון הבריטים במצרים , משנת 1882 הוסיפה העיר להתפתח. נמלה העמוק היווה תחנה חשובה לאניות סוחר וצי בדרכן בין אירופה להודו. כתוצאה מהתיעוש שהתפתח בימי מוחמד עלי, גדלה הגירה האירופאית למצרים, בעיקר לאלכסנדריה.[53]

מוחמד עלי העמיד תחת פיקוחו את כל האדמות החקלאיות של מצרים, החרים את חכירות המיסים והמענקים הדתיים , השתמש בכוח השלטון על מנת להרחיב את שטחי גידול הכותנה, בנה סכרים כדי להטות מים מנהר הנילוס אל תעלות שיובילו אותם למקומות הנדרשים, בעיתוי הנדרש רכש את היבולים במחירים קבועים ומכר אותם ליצואנים באלכסנדריה.

בשנים 1829-1833 הוקמה תעשיית הנשק של אלכסנדריה והוקמה מכללה צבאית של הצי בעיר. אלכסנדריה הפכה למחסן נשק עצמאי של הצי ובמספנותיה נבנו פריגטות, קורבטות ושאר סוגים של ספינות מלחמה, לטובת צרכיו של מוחמד עלי, שהיה עסוק במסעי כיבוש ללא הפוגה. עד מהירה צצו במצרים קהילות גדולות של איטלקים, צרפתים ויוונים. אלו הועסקו במפעלים הצבאיים, בבתי החרושת לתותחים ובמספנות.[98]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Alain Veron, A. Véron, J. Goiran, C. Morhange, N. Marriner, J. Empereur, Pollutant lead reveals the pre-Hellenistic occupation and ancient growth of Alexandria, Egypt, Geophysical Research Letters, American Geophysical Union, 2006, 33 (6)
  2. ^ By Radina Gigova CNN, Archaeological 'treasures,' including 2,400-year-old fruit, discovered at ancient Egyptian city, CNN (באנגלית)
  3. ^ Sunken Cities Egypt's lost worlds, Thames & Hudson ltd, 2016, פרק 1,מסת"ב 2 -978-0-500-29237
  4. ^ European Institute for Underwater Archaeology, www.ieasm.institute
  5. ^ ד"ר גלעד חסקין, יוון – תולדותיה בעת העתיקה
  6. ^ Naukratis | ancient Greek settlement, Egypt | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  7. ^ 1 2 Sunken Cities Egypt's lost worlds, Thames & Hudson, פרק 2, מסת"ב 978-0-500-29237-2
  8. ^ Amasis | king of Egypt | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  9. ^ 1 2 הרודוטוס, היסטוריות, כרך 3, פרויקט בן יהודה
  10. ^ Ancient Greece, World History Encyclopedia (באנגלית)
  11. ^ ancient Greek civilization - Alexander in Egypt | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  12. ^ 1 2 3 Sunken cities Egypt's lot world, Thames & Hudson, פרק 3, מסת"ב 978-0-500-29237-2
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 Alexandria, Egypt, World History Encyclopedia (באנגלית)
  14. ^ Pliny the Elder, The Natural History, BOOK V. AN ACCOUNT OF COUNTRIES, NATIONS, SEAS, TOWNS, HAVENS, MOUNTAINS, RIVERS, DISTANCES, AND PEOPLES WHO NOW EXIST OR FORMERLY EXISTED., CHAP. 11.—THE CITIES OF EGYPT., www.perseus.tufts.edu
  15. ^ 1 2 3 4 5 Alexandria - History | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  16. ^ 1 2 3 4 5 גור זיו, אלכסנדריה - העיר המופלאה ביותר של העולם העתיק, Q-Israel, ‏2021-06-10
  17. ^ תולדות אלכסנדריה, kotar.cet.ac.il
  18. ^ Ptolemy I, World History Encyclopedia (באנגלית)
  19. ^ תגליף אינטגליו המתאר את סרפיס, www.imj.org.il, ‏2022-04-07
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Alexandria, www.ancient-egypt-online.com
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ד"ר גלעד חסקין, אלכסנדריה של התקופה הקלאסית |
  22. ^ מפת אסיה על פי פתולמאוס, 1486, web.nli.org.il
  23. ^ Aristarchus Of Samothrace | Greek critic and grammarian | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  24. ^ Aristophanes Of Byzantium | Greek critic and grammarian | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  25. ^ Koine | ancient Greek language | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  26. ^ Euclid | Biography, Contributions, Geometry, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  27. ^ Erasistratus Of Ceos | Greek physician | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  28. ^ Column: Dendera temple and ties to Cleopatra • Current Publishing, ‏2015-06-02 (בAmerican English)
  29. ^ Ptolemy IV Philopator | Macedonian king of Egypt | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  30. ^ Ptolemy VIII Physcon - Livius, www.livius.org
  31. ^ Ptolemy VIII Euergetes II, www.touregypt.net
  32. ^ Bennett Sherry, READ: The Ptolemaic Dynasty (article), Khan Academy (באנגלית)
  33. ^ ancient Egypt - Macedonian and Ptolemaic Egypt (332–30 bce) | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  34. ^ הספרייה הגדולה והשריפה שלא הייתה, הספרייה הגדולה והשריפה שלא הייתה, ‏2021-01-07
  35. ^ Ariadne Argyros, The House of Ptolemy: Ancient Egypt’s Ptolemaic Dynasty, TheCollector, ‏2021-11-27 (באנגלית)
  36. ^ 1 2 דר יחיעם שורק, המרד שנשכח - ד"ר יחיעם שורק על המרד היהודי בתפוצות נגד הרומאים וההלניסטים, הידען, ‏2003-05-14
  37. ^ Caracalla | Roman emperor | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  38. ^ thegrinder, פינת היום לפני – והפעם: הנצרות הופכת לדת הרשמית של האימפריה הרומית, חדשות ועניינים, ‏2022-02-27
  39. ^ Mediterranean's 'horror' tsunami may strike again, New Scientist
  40. ^ 1 2 Christophe Rico, THE DESTRUCTION OF THE LIBRARY OF ALEXANDRIA: A REASSESSMENT (published paper)
  41. ^ "ʿAmr ibn al-ʿĀṣ | Arab general". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2022-09-01.
  42. ^ 1 2 Egypt - From the Islamic conquest to 1250 | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  43. ^ 1 2 Joshua J. Mark, Alexandria, Egypt, World History Encyclopedia (באנגלית)
  44. ^ History of Egypt from the 7th Century - Islam conquest of Egypt, www.introducingegypt.com (באנגלית)
  45. ^ 1 2 אבי א, הצי המוסלמי במאה השביעית לספירה בשירות המודיעין, מבט מל"מ : כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין 71, 2015, עמ' 34
  46. ^ Egypt - Egypt under the caliphate | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  47. ^ Alexandria - History | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  48. ^ Fatimid dynasty | Egypt, Rulers, Religion, Capital, & Founder | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  49. ^ Egypt - The Ayyūbid dynasty (1171–1250) | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  50. ^ Crusades - The later Crusades | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  51. ^ נפוליאון במזה"ת: חלק א' - הפלישה למצרים [עושים היסטוריה], רשת עושים היסטוריה
  52. ^ Apricode Team, מסע אינטראקטיבי בעקבות כיבושי נפוליאון במצרים ובארץ ישראל!, napoleon.nli.org.il (באנגלית)
  53. ^ 1 2 3 4 5 Michael J. Reimer (1988) 20 (4): 531–553. . JSTOR 163400., "Colonial Bridgehead: Social and Spatial Change in Alexandria, 1850–1882", International Journal of Middle East Studies . (4) 20, November 1988 doi: doi:10.1017/S0020743800053885
  54. ^ Harrison, Robert T (1996). ., Historical Dictionary of the British Empire "Alexandria, British occupation of (1807)"., Greenwood,מסת"ב ISBN 9780313279171.
  55. ^ 1 2 3 Alexandria - Evolution of the modern city | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  56. ^ 1 2 3 4 גילי חסקין, אלכסנדריה – שלחוף הים התיכון
  57. ^ 1 2 Alexandria - Evolution of the modern city | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  58. ^ אלי אשתור, עורך ראשי, י' קלויזנר, "אלכסנדריה", האנציקלופדיה העברית, כרך כרך ג', עמ' 676
  59. ^ 1 2 ד"ר גיא בכור, קללת מצרים המודרנית, ynet, ‏2002-07-25
  60. ^ 1 2 The Royal Quarter, ancientworlds.net
  61. ^ אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, פרק יחידה 10, עמ' 107
  62. ^ Library of Alexandria | Description, Facts, & Destruction | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  63. ^ 1 2 3 גור זיו, אלכסנדריה - העיר המופלאה ביותר של העולם העתיק, Q-Israel, ‏2021-06-10
  64. ^ Alexandria, www.ancient-egypt-online.com
  65. ^ Across North Africa to Cairo: 1325 | ORIAS, orias.berkeley.edu
  66. ^ Merriam, Augustus C., The Caesareum and the Worship of Augustus at Alexandria, Transactions of the American Philological Association (1869-1896) , 1883 14, JSTOR, עמ' 5-35
  67. ^ S. Spanoudi; A. Golfinopoulos; I. Kalavrouziotis, [https://doi.org/10.2166/ws.2021.128 Water management in ancient Alexandria, Egypt. Comparison with Constantinople hydraulic system], Water Supply, נובמבר 2021
  68. ^ ⁨( תיאטרון רומי ו ) נתגלה באלכסנדריה 10 דייר ⁩ | ⁨קול העם⁩ | 11 נובמבר 1964 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il
  69. ^ Alexandria, Kom el-Dikka, pcma.uw.edu.pl (בBritish English)
  70. ^ Grzegorz Majcherek, The Auditoria on Kom el-Dikka: A Glimpse of Late Antique Education in Alexandria, The Proceedings of the 25th International Congress of Papyrology 25, 2010
  71. ^ Islamic monuments in Alexandria, ‏27.08.2017
  72. ^ דניאל סלאמה, חדשות העולם, Ynet, ‏11.01.2020
  73. ^ 1 2 3 4 האנציקלופדיה היהודית
  74. ^ Q.ab, Catacombs of Kom el Shoqafa | Travel and Tour, Catacombs of Kom el Shoqafa | Travel and Tour, ‏2011-10-18
  75. ^ Catacombs of Kom Ash Shuqqafa | , Egypt | Sights, www.lonelyplanet.com (באנגלית)
  76. ^ Alexander the Great, King of Macedon - Archaeology Magazine, www.archaeology.org
  77. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר יז, 52, 6.
  78. ^ ישראל שצמן, תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 7, עמ' 17.
  79. ^ Alexandria - History | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  80. ^ 1 2 3 4 5 6 תדאוש ז'לינסקי, התרבות ההליניסטית והתרבות הרומית
  81. ^ "Population of capital city and cities of 100,000 or more inhabitants". Demographic Yearbook ., New York:: Statistical Office of the United Nation, 1955
  82. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כרך ספר 11, פרק פרק ח, סעיפים 338, 344-343.
  83. ^ ALEXANDRIA, Egypt—Ancient - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  84. ^ 1 2 3 4 ד"ר גלעד חסקין, הקהילה היהודית באלכסנדריה
  85. ^ 1 2 ALEXANDRIA, Egypt—Ancient - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  86. ^ Library of Alexandria - Other languages | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  87. ^ Philo, Flaccus
  88. ^ Saint Cyril of Alexandria | Biography, Writings, Legacy, Feast Day, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  89. ^ Cyril of Alexandria - New World Encyclopedia, www.newworldencyclopedia.org
  90. ^ 1 2 3 4 יעקב לנדאו, יהודים במצרים במאה ה-19, פרויקט בן יהודה, פרק 2
  91. ^ Eli Hazan, ALEXANDRIA, EGYPT, Jewish Encyclopedia 1, The Kopelman Foundation, עמ' 366
  92. ^ קהילת יהודי אלכסנדריה, dbs.anumuseum.org.il
  93. ^ 1 2 3 4 5 ד"ר גלעד חסקין, תולדות אלכסנדריה בתקופה הביזנטית
  94. ^ 1 2 חנה בנדיקובסקי, מבט על העדות הנוצריות, נוצרים כאן ועכשיו
  95. ^ Coptic Orthodox Church of Alexandria | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  96. ^ Rich Bernett, Alexandria: the Greatest City in the Ancient World, Wondrium Daily, ‏2020-12-11 (בAmerican English)
  97. ^ Muḥammad ʿAlī | pasha and viceroy of Egypt | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  98. ^ פ', ג'ף וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים: הוצאת מגנס,