טיוטה:הנמרודים החדשים

נמרוד, פסלו של יצחק דנציגר

הנמרודים החדשים הוא שמה של תופעה ייחודית באמנות הישראלית: יצירה של עוד ועוד עבודות אמנות המתיחסות לפסל האיקוני נמרוד, שנוצר ב 1939 על ידי יצחק דנציגר. עד ימינו אלה מתמשך העיסוק בנמרוד, המתבטא הן ביצירות אמנות, בתערוכות קבוצתיות, הן במאמרים ובמחקרים, בארגון אגף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המחזיק בנמרוד והן בעולם המסחר באמנות ובזכויות יוצרים. נראה שאין עוד תופעה כזו שנגזרה מיצירת אמנות ישראלית. שמה של התופעה, הנמרודים החדשים שאול מתערוכה בשם זה.

אדם בערבה פסל של יחיאל שמי

התערוכות

התערוכה נמרוד – תערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל מחודש מרץ 1996, באוצרותה של שרה ברייטנברג סמל הציגה עבודות של האמנים יחיאל שמי (אדם בערבה), שלום סבא, שושנה היימן, ואחרים, שהתייחסו אל הפסל שהשפיע עליהם.

תערוכה קבוצתית שאצר גדעון עפרת, היסטוריון אמנות ופילוסוף ישראלי, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית. התערוכה הוצגה בבית האמנים בירושלים באוקטובר 2011 עד ינואר 2012.

התערוכה מציעה תמונה רחבה לעיסוק ב"נמרוד", פסלו המיתולוגי של יצחק דנציגר ואחת העבודות הישראליות המוכרות ביותר, שזכתה לאינספור התייחסויות בביקורת ובמחקר האמנות הישראלית. ייחודה של תערוכה זו הוא ביצירת אוסף של עבודות אמנות מכל הדורות, המתייחסות לפסל נמרוד, למשמעויותיו, ולמשמעויות שגזרו ממנו האמנים במהלך הדורות. זהו אוסף שקיבל חיים משלו מידי האוצר וחוקר האמנות הישראלית גדעון עפרת. דליה מנור חוקרת האמנות היטיבה לתאר את תהליך הפיכתו של הפסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר ליצירה קנונית בשדה האמנות הישראלי שהולידה עיסוק אינסופי בשאלות של זהות ישראלית: ״ככל שננעץ ׳נמרוד׳ עמוק ויציב יותר אל הכן במוזיאון ישראל כנציג אופייני של הישראליות התרבותית וההיסטורית-מודרנית, כך רבו מתנגדיו; מימין ומשמאל, דתיים וחילונים בשורה של מאמרים שתקפו היבטים שונים בדמותו הפיסולית". כל העבודות בתערוכה הן בעצם ביטויים להתנגדות לו, מימין ומשמאל, נשים וגברים. חשיבותה של התערוכה אף גדלה לאור הפוסט של גדעון עפרת המתאר את הנמרודים החדשים עוד יותר , שלא הכיר בטרם התערוכה. משתמע שזו תערוכה המשקפת הן את חשיבותו של נמרוד והן את מעמדו כמייצר זרם של יצירות אמנות העוסקות בזהות ישראלית ובתרבות הישראלית.

אודות התערוכה

תערוכת “הנמרודים החדשים”, ביקשה לבחון את הפסל האיקוני “נמרוד” של הפסל יצחק דנציגר לאור מופעיו החדשים באמנות הישראלית מאז שנות ה-50 ועד ימינו. התערוכה, מתעדת את ה”נמרודים” השונים של האמנות הישראלית לדורותיה, אך בעיקר מעמתת את האידיאליזציה הגופנית של “נמרוד” הדנציגרי עם טיפולים – מרביתם אירוניים, מרביתם עכשוויים – העונים לארוס, לשריריות ולכוחניות של הצייד הקדמון.

בשנת 1939 יצר יצחק דנציגר את נמרוד, פסל באבן חול נובית. במרוצת שנות ה-40 וה- 50 הפך נמרוד לאיקון ישראלי מרכזי בתהליך עיצובו של ה”צבר”. דמותו של היליד החסון, הצעיר, הארוטי, המזרחי הייתה למופת לאותנטיות מקומית של יליד הארץ, גלגולו של “היהודי החדש” הציוני.

התערוכה, הכוללת פסלים, ציורים, כרזות, תצלומים ועבודות וידאו, מתעדת את ה”נמרודים” השונים של האמנות הישראלית לדורותיה, אך בעיקר מעמתת את האידיאליזציה הגופנית של נמרוד הדנציגרי (המיוצג בתערוכה באמצעות יציקת ארד מאוחרת של הפסל) ואת הדיו המוקדמים משנות ה-50 (דוגמת פסלו המונומנטלי של יחיאל שמי, אדם בערבה), עם טיפולים מודרניים יותר, העונים לארוס, לשריריות ולכוחניות של הצייד הדנציגרי הקדמון.

לנמרוד ולציפור הבז שעל כתפו עונים אמניות ואמנים ישראליים עכשוויים בגוף אחר, נשי או מזדקן, כמו בציורה של אורה ראובן ובציפורים אחרות: התוכי של דוד עדיקא, של בועז ארד, עורב ועוד. לאבן החול הנובית מפטרה הם עונים בחומרים ובמדיומים החפים ממקומיות וממזרח. את המתקפה האמנותית הכוללת על הדימוי הדנציגרי, הכוחני והפראי, משלימות פמיניזציה של נמרוד ו/או קולטוריזציה שלו. כל הטיפולים העכשוויים גם יחד מאששים את הערעור של דור ישראלים חדשים על המודל המיתולוגי ההוא לזהות ישראלית; מבחינה זו הם מבטאים עמדה הומניסטית יותר ולאומנית פחות.

האמנים בתערוכה

האמנים שהציגו: אילן אוורבוך, אברהם אופק, יונתן אופק, שי אזולאי, בועז ארד, בן בז’רנו, גיא ברילר, אלי גור אריה, אפרת גל-נור, דרורה דומיני, יצחק דנציגר, אליעזר זוננשיין, אלדד זיו, ארז ישראלי, אפרים משה ליליין, עידו מיכאלי, עדי נס, רונן סימן טוב, דוד עדיקא, יונת עופר, אחיה ענזי, פרלי פלציג, מנשה קדישמן, אפרת קדם, בני קורי, רחל קיני, אורה ראובן, דורון רבינא, איצו רימר, רבקה רין, יחיאל שמי, אמיר שפט, יגאל תומרקין.

הנמרודים החדשים עוד יותר

כשנה לאחר התערוכה, מגלה גדעון עפרת עוד ועוד נמרודים שהתערוכה "הוציאה ממחילותיהם" כדבריו. עפרת הקדיש לנמרודים אלו פוסט בבלוג שלו שבו הוא מתאר אותם בפרטים. במיוחד צר לו על החמצתו של נמרוד של הצייר שמעון פינטו: " ציור פיגורטיבי פרימיטיביסטי שבמרכזו צל גדול וירוק של "נמרוד" מוטל על הקיר. הצל נשלח מהפסל המקורי, הניצב בסמוך, אך רק קמצוץ ממנו נראה לעינינו. אולם התצוגה ענק וריק. דומה, שמהדבר עצמו, מ"נמרוד" המקורי, נותר רק צלו וזה גדל על כולנו. הציור, מסתבר, נוצר על ידי פינטו כעבודה במסגרת לימודי אמנות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "נמרוד" נבחר על ידו, כך סיפר לי, כמייצג המאמץ הכושל לגיבושה של ישראליות. החלל הריק אומר התרוקנותה של זהות תרבותית, אך הצל הגדול מאשר חיותה של הערגה לזהות. במבט לאחור, ברור לי שהציור הזה צריך היה לפתוח את תערוכת "הנמרודים החדשים".

וכך מסכם עפרת את מופעי נמרוד שהתגלו לאחר התערוכה ומופעיהם שבתערוכה עצמה: "אז, זה המצב נכון לעכשיו: ה"נמרודים" מגיחים ממחילותיהם. אין לי ספק, שבשבועות הקרובים אתוודע ל"נמרודים" נוספים. חשבו על כך: בעיצומה של חוויית היפסדות ה"אותנטי" לטובת התדמית; בעיצומה של חוויית התפוגגות המקומי לטובת הגלובאלי; בעיצומן של חוויות אלו בתרבות שנות האלפיים, ממשיך לו הפסל "נמרוד" מ־1939 לרדוף את אמנות ישראל כרוח-רפאים ישישה שאינה יודעת מנוח. האין זה מוזר? האין זה מופלא? ומה זה בעצם אומר? את התשובה על השאלה הזו אותיר לכל קורא".

ראו גם

הנמרודים החדשים בהרחבה באתר של גדעון עפרת

ביקורת, סמדר שפי בהארץ

הנמרודים החדשים - הספר באתר הספריה הלאומית

הנמרודים החדשים עוד יותר - פוסט בבלוג של גדעון עפרת

נימרוד ואת, שמן על בד, אורה ראובן

הערות שוליים

קטגוריה:אמנות