טיוטה:חוק עונש מוות למחבלים

חוק עונש מוות למחבלים הוא חוק שנועד להרתיע מחבלים מלבצע פיגועים. ב-3 בינואר 2018 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת "חוק עונש מוות למחבלים", המציע שיינתן לבתי המשפט הצבאיים להטיל עונש מוות על מחבלים גם ברוב רגיל^{[דרושה הבהרה]}. בנוסף, גם בתי המשפט האזרחיים יוכלו לגזור עונש שכזה.

היסטוריה

ערך מורחב – עונש מוות בישראל

בזמן המנדט הבריטי

הגרדום בכלא הבריטי בירושלים

בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). ערבים רבים הוצאו להורג, בפרט בתקופת המרד הערבי הגדול במהלכו נתלו כמאה חמישים ערבים. שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי. איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק, בירי ועוד (שמונה אלה נמנים עם 12 עולי הגרדום).

לאחר קום המדינה ועד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו בחוקים ישראליים.

ביטול עונש המוות על רצח (1954)

ביולי 1949 הועלתה לראשונה מטעם הממשלה הצעת "חוק ביטול עונש מוות", והמרתו בעונש מאסר עולם. גם בהצעה הראשונית הביטול לא היה גורף: "על אף האמור בחוק זה, אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות" (סעיף 3א). ביולי 1950 הניח שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק על שולחן הכנסת. קדמה לכך ועדת מומחים שהוקמה על ידי הממשלה בנושא. הוועדה צידדה בהחזקתו של עונש המוות, תוך הגבלת תחולתו. שר המשפטים דחה את המלצותיה.

ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954.

עמדת המשפט הישראלי בנושא עונש מוות

על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן מעשי בגידה בגידה במדינת ישראל, כמו פגיעה בריבונות, חרחור מלחמה, סיוע לאויב במלחמה או עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם-1950).

בחוק השיפוט הצבאי

לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493 (א) לחוק זה עונש המוות יבוצע בירייה.

תקדימים

בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומרו למאסרי עולם על ידי הרמטכ"ל. הראשונים היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומר למאסר עולם ב-1957. יותר משמונה שנים לאחר מכן, נגזר עונש מוות על מחמוד חיג'אזי שהורשע ביוני 1965 בהסתננות ונשיאת נשק. בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים קויים משפט חדש בו נקבע עונשו ל-30 שנות מאסר. הוא שוחרר בפברואר 1971 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון.

בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות, בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית. בעת מתן גזר הדין במשפטו של רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש סבר אחד משופטי ההרכב בדעת מיעוט כי יש להטיל על המחבל עונש מוות.

הרקע לחוק

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג. החוק הישראלי מאפשר הוצאה להורג של מורשעים בעבירות מעטות. בארבעים שנות המנדט הבריטי מומש העונש יותר מ-150 פעמים, אך במדינת ישראל מומש העונש רק פעמיים.

ראו גם

• עונש מוות בישראל

הערות שוליים

[[:קטגוריה:מוות בישראל]] [[קט:ישראל: חוקים]] [[קט:ישראל: חקיקת ביטחון]] [[:קטגוריה:הכנסת העשרים: חקיקה]]