טריכוטילומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טריכוטילומניה
Trichotillomania 1.jpg
שם בלועזית Trichotillomania (Hair Pulling Disorder)
תחום בריאות הנפש
ICD-10
(אנגלית)
F 63.3
DSM-5
(אנגלית)
312.39

טריכוטילומניה היא הפרעה נפשית המאופיינת בדחף אובססיבי למרוט את השיער. בעקבות מריטה חוזרת ונשנית של השיער נוצרים איים גדולים והולכים של אזורים חסרי שיער, במיוחד באזור הקרקפת. אזורים אחרים אופייניים הם גבות, ריסים וזקן. אזורים שכיחים פחות הם שיער החזה והבושת. מריטת השיער מלווה לעתים בטקס של שזירת השיער או לעיסתו.

ההפרעה מסווגת במדריך האבחנות הפסיכיאטרי ICD-10 בקבוצת ההפרעות הקשורות לשליטה בדחפים, יחד עם קלפטומניה, הימור פתולוגי ופירומניה. ב- DSM-5, היא מסווגת בקטגוריה חדשה בשם "אבחנות הקשורות בטורדנות כפייתית" (הכוללת גם הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעת גוף דיסמורפית, חיטוט אובססיבי בעור ואגרנות כפייתית).

אבחנת התסמונת[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי DSM 5, כדי שפסיכיאטר יאבחן אדם עם הפרעה זו, על האדם לעמוד בקריטריונים האבחנתיים הבאים:

  1. משיכה חוזרת ונשנית של שיער הבאה לידי ביטוי באובדן שיער.
  2. ניסיון מתמשך להמעיט או להפסיק את מריטת השיער
  3. מריטת השיער גורמת למצוקה משמעותית מבחינה קלינית או שהיא גורמת לפגיעה בתפקוד המקצועי החברתי או תפקוד אחר החשוב לאדם.
  4. מריטת השיער אינה תוצאה של מצב רפואי (דלקות עור וכדומה).
  5. מריטת השיער אינה ניתנת להסבר טוב יותר על ידי הפרעה אחרת (למשל ניסיון להסיר שיער דוחה כחלק מהפרעת גוף דיסמורפית).

שכיחות ואפידמיולוגיה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

השכיחות באוכלוסייה הכללית למשך 12 חודשים בקרב מבוגרים ומתבגרים היא בין 1% ל 2%. נשים נוטות לפתח את ההפרעה יותר מאשר גברים, ביחס של 10:1 בערך. עם זאת יש לקחת בחשבון שנשים נוטות יותר לחפש עזרה לכן ייתכן שהיחס הזה לא לגמרי מבטא את ההבדל בין אנשים שפתחו את ההפרעה. גם הבדלים תרבותיים בין מגדריים ביחס לשיער יכולים להשפיע על היחס בין גברים לנשים בהפרעה זו.

גורמי סיכון פרוגנוסטיים[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת עדות לגורמים גנטיים המשפיעים על טריכוטילומניה. ה הפרעה נפוצה יותר אצל אנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית, וכן בקרב קרוביהם מדרגה ראשונה.

מהלך ההפרעה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

מריטת שיער יכולה להופיע אצל תינוקות אך תופעה זו נורמלית וחולפת כעבור זמן קצר. מריטת השיער של טריכוטילומניה לעומת זאת מופיעה בדרך כלל סביב גיל ההתבגרות המינית. אזורי מריטת השיער יכולים להשתנות עם הזמן. המהלך של ההפרעה הוא בדרך כלל כרוני' עם תנודות של החמרה והקלה בתסמינים אם ההפרעה אינה מטופלת. אצל נשים הסימפטומים יכולים להחמיר ככל הנראה כתוצאה משינויים הורמונליים בהורמוני המין הנשיים, בעיקר סביב גיל המעבר.

מאפיינים קליניים[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

תלישת השיער נעשית מתוך דחף בלתי נשלט למרוט שערות. התלישה גורמת לאיבוד שיער בדרך כלל בצד הנגדי ליד הדומיננטית. השיער יכול להיות בכל מקום בגוף, אך בעיקר באזור הקרקפת (מריטת שיער מאזורים אחרים בגוף שכיחה פחות). טרם המריטה המתח גובר והוא ממשיך להתגבר בעת המריטה עצמה לאחר המריטה יש תחושת סיפוק ורגיעה הרפיה והנאה רבה. המריטה מלווה בטקס של שירת השיער או לעיסתו ולעתים אף בליעתו[3] (מה שהעניק להפרעה את שמה).[4] על פני העור המרוט לא ניתן להבחין בצלקות או דלקות כלשהן.

תחלואה נלווית[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

הטריכוטילומניה מופיעה לרוב עם הפרעה נפשית נוספת במקרים רבים דיכאון, מז'ורי וכן עם הפרעת חיטוט בעור ותופעות שונות אחרות הקשורות לעיסוק בגוף כמו כסיסת ציפורניים. חלק ממצבים אלה מחייבים מתן אבחנה נוספת.

אבחנה מבדלת[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול רגיל בשיער: האבחנה לא תינתן למי שהסירו שיער באופן מכוון מסיבות קוסמטיות. במטרה לשנות את המראה שלהם.

הפרעה אחרת מהספקטרום הטורדני כפייתי: אנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית עשויים למשוך את שיערם כחלק מהטקסים שלהם. אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית עשויים למשוך שיער שהם חושבים שהוא דוחה. בשני המקרים האבחנה לא תהיה טריכוטילומניה.

הפרעות נוירו-התפתחותיות: בקבוצה זו של הפרעות תלישת השיער עשויה לקבל צורה של תנועה סטריאוטיפית, שאין לה מטרה ברורה של תלישת השיער.

הפרעות פסיכוטיות : אנשים במצב פסיכוטי עשויים להסיר את שיערם או חלק ממנו כתוצאה מאמונות שווא שונות. במקרים כאלה לא תאובחן טריכוטילומניה.

מצבים רפואיים אחרים : ישנם מצבים אחרים בהם תיתכן הסרה של שיער כמו דלקות עור שונות וכדומה. מקרים כאלה לא יאובחנו כטריכוטילומניה.

הפרעות הקשורות לחומרים פסיכואקטיביים: מריטת שיער יכולה להיות תוצאה של שימוש בחומרים ממריצים שונים (מתאמפיטמין וכדומה).

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות בחנו חוקרים רבים את יעילותם של טיפולים התנהגותיים שונים כמו ניטור עצמי, דה-סנסיטיזציה ושינוי הרגלים.[5]נסיון לטפל בנוגדי דיכאון העלה שאין להם השפעה מיטיבה על מצב האנשים עם ההפרעה. לעומת זאת טיפול באולנזופין (זיפרקסה) הראה תוצאות מבטיחות.[5] כמו כן ישנן שיטות טיפול מקוון[6][7] ושיטות שונות של עזרה עצמית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוליאן יאנקו, גדעון רצוני, אברהם ויצמן, אלן אפטר, "הרפואה", 124 (6) 353-350
  • ננסי ג' קיוטן, דן ג' שטיין, גרי א' כריסטנסון, דרכי סיוע לתולשי השיער: להבין ולהתמודד עם טריכוטילומניה. הוצאת אח, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), WDC: American Psychiatric Association, 5, 2013, פרק Obsessive Compolsive and Related Disorders, עמ' 251-254
  2. ^ חנן מוניץ (עורך), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, דיונון, 2016, פרק 19: הפרעות שליטה בדחפים והפרעות התנהגות, עמ' 469
  3. ^ Goyal, S., Singhal, M., & Goyal, S., Gastric Trichobezoar without trichotillomania: A diagnostic dilemma, JMR, 2(6), 2016, עמ' 146-149.
  4. ^ Shannon M. Bennett, John T. Walkup, Review of Trichotillomania, Skin Picking and Other Body-Focused Repetitive Behaviors, by Jon E. Grant, Dan J. Stein, Douglas W. Woods, and Nancy J. Keuthen, Journal of Child and Adolescent Psychopharmacology, 26, 2016-03-01, עמ' 183–184 doi: 10.1089/cap.2015.29047.jeg
  5. ^ 5.0 5.1 Reneta Slikboer, Maja Nedeljkovic, Steven J. Bowe, Richard Moulding, A systematic review and meta-analysis of behaviourally based psychological interventions and pharmacological interventions for trichotillomania, Clinical Psychologist, 21, 2017-03-01, עמ' 20–32 doi: 10.1111/cp.12074
  6. ^ Steffi Weidt, Annette Beatrix Bruehl, Aba Delsignore, Gwyneth Zai, Trichotillomania: the impact of treatment history on the outcome of an Internet-based intervention, Neuropsychiatric Disease and Treatment, 13, 2017-04-21, עמ' 1153–1162 doi: 10.2147/NDT.S128592
  7. ^ Weidt, S., Klaghofer, R., Kuenburg, A., Bruehl, A. B., Delsignore, A., Moritz, S., & Rufer, M., Internet-Based Self-Help for Trichotillomania: A Randomized Controlled Study Comparing Decoupling and Progressive Muscle Relaxation, Psychotherapy and psychosomatics,, 84(6), 2015, עמ' 359-367

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.