טריכוטילומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוסרי שיער לא אחידים על ראשו של אדם הלוקה בטריכוטילומניה

טריכוטילומניה היא הפרעה נפשית המסווגת ב-DSM בקבוצת ההפרעות הקשורות לשליטה בדחפים, יחד עם קלפטומניה, הימור פתולוגי ופירומאניה. המאפיין של הפרעה זו הוא חוסר היכולת להתגבר על הדחף למרוט את השיער. בעקבות מריטה חוזרת ונשנית של השיער נוצרים איים גדולים והולכים של אזורים חסרי שיער, במיוחד באזור הקרקפת. אזורים אחרים אופייניים הם גבות, ריסים וזקן. אזורים שכיחים פחות הם שיער החזה והבושת. מריטת השיער מלווה לעתים טקס של שזירת השיער או של לעיסתו.

אבחנת התסמונת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. חוסר יכולת של החולה להתנגד לדחפים לתלוש שיער והיווצרות אזורים של חוסר שיער.
  2. תחושת מתח גוברת טרם תלישת השיער.
  3. תחושת הקלה לאחר התלישה.
  4. אין תולדות של דלקת עור ותלישת השערות אינה נגרמת עקב מחשבות שווא או הזיות.

הקריטריון השני והשלישי שנויים במחלוקת, היות שחלק מהסובלים מההפרעה תולשים שיער באופן אוטומטי, מבלי לשים לב שהם עושים זאת. חלק מאותם אנשים מדווחים כי הם אינם חשים תחושת מתח גובר לפני התלישה או הקלה אחריה.

טריכוטילומניה והפרעה טורדנית כפייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת השערה לפיה טריכוטילומניה שייכת לספקטרום הטורדני כפייתי, הכולל OCD, כסיסת ציפורניים, חיטוט בעור, טיקים והפרעות אכילה. הפרעות הספקטרום עשויות להיות דומות מבחינת המאפיינים הקליניים, גורמים גנטיים ותגובה לטיפול.

הדחף הבלתי ניתן לכיבוש לבצע פעולה חזרתית לא רצויה דומה בכל הפרעות הספקטרום, והשיעור של טריכוטילומניה אצל קרובי משפחה של אנשים הסובלים מ-OCD גבוה משיעורה של ההפרעה באוכלוסייה. עם זאת, קיימים הבדלים בין טריכוטילומניה ל-OCD מבחינת הסימפטומים, גיל הפריצה, תפקודים מוחיים ופרופיל קוגניטיבי.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות הטריכוטילומניה עדיין אינה ידועה. משערים, יחד עם זאת, שהיא שכיחה למדיי. ראשיתה של הטריכוטילומניה הוא בדרך כלל בילדות, לרוב בגילאים 4-17. היא שכיחה פי 7 בילדים בהשוואה למבוגרים, שכיחה יותר בקרב נשים, שכיחה יותר בבנים יחידים ובאחים הבוגרים. אין כיום אחדות דעים בספרות הרפואית לגבי שכיחותה בקרובי משפחה, אולם אצל כרבע מהילדים הסובלים מטריכוטילומניה דווח על קרובי משפחה עם אותה בעיה.

הטריכוטילומניה אמנם יכולה להופיע כהפרעה בודדת, אך אצל חולים רבים שכיחה הופעתה בשילוב עם הפרעות חרדה, שימוש בסמים והפרעות אכילה. תלישת השערות נצפתה גם בחולים דיכאוניים, סכיזופרנים וגם בחוסים במוסדות למפגרים ולאוטיסטים.

אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות השערות וגישות רבות המנסות להסביר את פרוץ התופעה, אולם מיעוט המקרים המתועדים מקשה על הסקת מסקנות מדעיות חד משמעיות.

לפי סברה אחת סובלים החולים מחסך רגשי בילדות המוקדמת. מבנה משפחתי אפשרי של חולה טריכוטילומניה כולל אם המשדרת דחייה סדיסטית ואב חלש. תלישת השערות מהווה, לפיכך, ניסיון "להתאחד מחדש" עם האם המענישה.

פסיכואנליטיקנים הדגישו את ההתפתחות הפסיכוסקסואלית המופרעת בחולים אלו. תלישת השערות דווחה כמסמלת שנאה עצמית, סירוס עצמי או החלפת אובייקט אהוב שאבד (שימוש בשיער כאובייקט מעבר). לפי ההשערה הפסיכואנליטית, יחסי הורה-ילד מופרעים (במיוחד יחסי אם בלתי תקינים) מפריעים להתפתחות האגו וגורמים לאי יכולת של החולים ליצור קביעות אובייקט. ללא יכולת זו, זקוקים החולים להימצאות ממשית של האובייקט/הפרט הדואג לצורכיהם הבסיסיים ולא קיימת אצלם היכולת להפנימו ולחוש בטוחים גם בהיעדרו.

Kind העלה את האפשרות, שטריכוטילומניה מהווה בעיה בהתפתחות השלב האדיפלי ותסוגת תפקודי האגו ויחסי האובייקט. השיער מסמל את כוח הפיתוי ותלישת השערות גורמת לתסוגה למצב קדם-אדיפלי החסר נטיות הטרוסקסואליות (אשה עם קרחת אינה נחשבת מושכת והתעניינות הגברים בה יורדת). תלישת השערות מביאה אפוא למעין סירוס.

חמדן אלן טוענת, שטריכוטילומניה היא הפרעה כפייתית בגלל הדמיון בתסמיני שתי ההפרעות והשכיחות הגבוהה של הפרעות כפייתיות בקרובים מדרגה ראשונה של חולה טריכוטילומניה. יעילות התרופות נוגדות כפייתיות בחולי טריכוטילומניה תומכת גם היא בהשערה זו. אולם, השכיחות הגבוהה של טריכוטילומניה בנשים לעומת גברים אינה אופיינית כלל להפרעות טורדניות כפייתיות, המופיעות ביחס שווה בגברים ונשים. בנוסף, קיימים מספר הבדלים מהותיים בין טריכוטילומניה להפרעות כפייתיות.

תאוריות התנהגותיות המנסות להסביר את התפתחות טריכוטילומניה מתייחסות להפרעה זו כאל הרגל או שיטה להפגת המתח, בדומה למציצת אצבע וכסיסת ציפורניים. גורמים המעוררים הפרעה זו כוללים מצבי לחץ ברבע מהמקרים, פחד מנטישה, אובדן אובייקט אהוב, יחסי הורים בלתי תקינים, לידת אח צעיר וניצול מיני.

מאפיינים קליניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלישת השערות נעשית על פי תבניות וטקסים סגוליים. לרוב, מבוצעת התלישה בזמן פעילות ישיבה, כגון צפייה בטלוויזיה, קריאה, תוך כדי שיחת טלפון, שכיבה במיטה, נהיגה ואפילו בעת כתיבה. תלישת השערות מבוצעת בשתי הידיים בשכיחות שווה, בניגוד להשערה לפיה רוב החולים יתלשו שערות ביד השולטנית. ייתכן שתלישת שערות ביד הלא שולטנית מתרחשת בעת שהיד השנייה עוסקת בפעילות אחרת, כמו כתיבה, דבר המצביע על חוסר מודעות להתנהגות התלישה.

לאחר התלישה עלול החולה להכניס שיער לפיו ואף לאכול אותו (trichophagy). מעט חולים מדווחים על כאב בעת התלישה, ובשכיחות גבוהה על נימלול וגרד באזורי התלישה. מקצת החולים טוענים, שהטריכוטילומניה נגרמת עקב תחושת גרד קשה.

מחקרים הראו כי לחולה טריכוטילומניה כ-10 עד 20 אירועי תלישת שיער בשבוע בממוצע. החולה עושה מאמץ רב להסתיר את חוסר השיער הנוצר ואף משנה את התסרוקת לשם כך. שימוש בפיאה, כובע, ריסים מלאכותיים, משקפיים ואיפור דווחו גם הם כשכיחים בקרב חולות טריכוטילומניה כחלק מהתנהגויות שמטרתן להסתיר את חוסר השיער. בנוסף, האישה תכחיש את פעולת התלישה ואף תנסה להתבודד חברתית.

הפרוגנוזה בחולי טריכוטילומניה אינה ברורה, אולם ההפרעה דווחה כבעלת מהלך כרוני ויכולה להימשך אף 20 שנה. המהלך הקליני מאופיין בהחמרות ותסוגות. הסיבוכים הרפואיים הנצפים בחולי טריכוטילומניה נדירים וקשורים לאכילת השיער. טריכובזואר, שהוא גוש שערות במערכת העיכול, עלול לגרום לכאבי בטן, הקאות, ריח רע מהפה, חוסר תיאבון, עצירות ואנמיה. סיבוכים חמורים יותר כוללים חסימת מעיים או התנקבות, דימום במערכת העיכול, דלקת לבלב וצהבת חסימתית.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות בחנו חוקרים רבים את יעילותם של טיפולים התנהגותיים שונים כמו ניטור עצמי, דה-סנסיטיזציה ושינוי הרגלים. מכל השיטות נמצאה יעילה יותר השיטה של שינוי הרגלים. טיפולים התנהגותיים נוספים שהיו בשימוש בחולי טריכוטילומניה כוללים מתן שכר ועונש, מתן נזע חשמלי וכיסוי הפנים. טיפול פסיכולוגי בשילוב עם היפנוזה נמצא יעיל במקרים לא מעטים. כן נבדקת יעילותם של טיפולים תרופתיים, כגון מחקרים שנעשים על טיפול בחומצה האמינית נ-אצטיל ל-ציסטאין (N-Acetyl L-Cystein) -‏ NAC.‏[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוליאן יאנקו, גדעון רצוני, אברהם ויצמן, אלן אפטר, "הרפואה", 124 (6) 350-353
  • א.אליצור, ש.טיאנו, ח.מוני, מ.נוימן, "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביולי 2009 התפרסם מחקר ראשוני, ממנו עולה כי נטילת NAC במינון של 1200 מיליגרם ביום, למשך תשעה שבועות לפחות, מפחיתה את הרצון לתלוש שיער אצל 56% מהנוטלים. זאת לעומת 16% בקבוצת הפלסצבו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.